הבלוג של אורי הייטנר

לווי אותי / שי צברי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 10.7.17

את פינתנו הקודמת הקדשנו לברי סחרוף, במלאת לו 60. ראוי ברי שלא נתספק בכך, והפינה השבוע היא מעין המשך. היא לא תתמקד בברי, והזמר שנשמע לא יהיה ברי, אבל השיר הוא שיר שברי הלחין והזמר הוא בן טיפוחיו של ברי סחרוף.

הזמר שנשמע היום הוא שי צברי. צברי הוא בן  43, אבל את תקליטו הראשון הוא הוציא רק לפני שנתיים. הסיבה לכך, היא שלמרות שלאחר שירותו הצבאי למד צברי המוכשר בבית הספר "רימון", הוא עזב את המוסיקה, וחזר אליה רק לפני עשר שנים, כבר בעשור הרביעי לחייו, כשהצטרף למיזם הנפלא של ברי סחרוף ורֵע מוכיח, שבעיניי הוא גולת הכותרת של יצירתו של סחרוף, "אדומי השפתות", משירי שלמה אבן גבירול בלחנם של ברי ורע מוכיח. הוא הצטרף למיזם כזמר ליווי, ומאז המשיך ללוות את ברי בכל הופעותיו והקלטותיו. ברי זיהה את הכישרון, את הנוכחות הבימתית ואת הכריזמה של צברי, ונתן לו חשיפה מרשימה בהופעותיו. הוא ליווה אותו בקולות, ב"כפיים" ובשירה בקולו המצוין, אך ברי לא הסתפק בכך, ופינה את הבמה כדי לאפשר לו חשיפה במרכז הבמה. וכך, בזכותו של ברי, בהופעותיו בפני הקהל הרב שבא לצפות בו, רכש צברי עצמו קהל אוהדים הולך וגדל, שאִפשר לו לפרוץ בקריירה עצמאית, אך יחד עם זאת הוא ממשיך ללוות את ברי.

לפני כארבע שנים, כאשר הוא היה עדין "המלווה של ברי", ובטרם יצא להופעות יחיד רשמיות ועדין לא הקליט בנפרד, הופיע שי בכנס של עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. הופעתו כבשה את הקהל. הוא שר משירי תימן שעליהם גדל, שירים מסורתיים, שירי משוררים, והכל בשמחה, בחוסר פורמליות, בחופשיות רבה ובהמון הומור. הוא הקפיץ את הקהל וכבש אותו. אני ממש התאהבתי בו, ולא בכדי, כאשר יצא לאור תקליטו הראשון "שחרית", מיהרתי לרכוש אותו.

יש לציין שעוד בטרם הוציא את תקליטו, כאשר עוד עבד בעיקר עם ברי, הוא היה שותף למיזמים מוזיקליים נוספים, כמו הפרויקט של עידן רייכל, "עבודה עברית", פרויקטים של אהובה עוזרי, ותקליטים של שירי משוררים – של חיים גורי ושל אבות ישורון.

שי צברי שייך לסוגה האהובה עליי – של שוברי המחיצות בין מזרח ומערב, בין יהודיות וישראליות, בין מסורת וחילוניות, של יצירת תרבות יהודית ישראלית מגוונת, מפתיעה, עשירה. סוגה זו, שכוללת גם אמנים כשלמה בר, אהוד בנאי, ברי סחרוף, קובי אוז, אסף תלמודי ואחרים, היא הדבר הטוב ביותר שנוצר בתרבות הישראלית של הדור האחרון. שי צברי בהחלט בולט בחבורה הזו, בכישרונו כמלחין וכזמר, בקול המשובח שלו, ביצירתיות, בהומור וביכולת לסחוף את הקהל.

תקליטו המשובח "שחרית" הוא תמהיל מעניין של ההשפעות על צברי ושל תחומי יצירתו; יש בתקליט מן הפיוט, מסידור התפילה, מן המוסיקה המזרחית ושירי משוררים. בין המשוררים – אברהם חלפי, יהודה עמיחי וחביבה פדיה. צברי עצמו היה שותף לכתיבת מילות אחד השירים, "הניחי לי", יחד עם דן תורן. הוא הלחין או היה שותף בהלחנת למעלה ממחצית שירי התקליט.

המפיק המוסיקלי של התקליט, הוא אסף תלמודי, שאחראי על הדברים היפים ביותר במוסיקה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. ההרכב המוסיקלי של התקליט נקרא "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", והוא כולל את אסף תלמודי, אייל תלמודי, גרשון וייספירר, איתמר ציגלר וניר מנצור.

בתקליט הזה שיר אחד שהלחין ברי סחרוף. כפי שאמרנו בפינה שעבר, לברי יש יחס מיוחד לשירי משוררים, הוא הלחין שירי משוררים, ושירו המצליח ביותר הוא גרסתו ל"עוד חוזר הניגון" של אלתרמן, ללחנו של נפתלי אלתר. לתקליט זה הלחין ברי את שירו של יהודה עמיחי "לווי אותי".

זה שיר העוסק בפרידה, אך אם בדרך כלל פרידה נתפסת באור שלילי, בשיר הזה היא נתפסת כאחד משיאי האהבה. אין המדובר בפרידה סופית, אלא בפרידה לצורך התחברות מחדש. לכן הדובר מבקש מאהובתו שתלווה אותו לנמל תעופה. לא לנמל התעופה, בה"א הידיעה, אלא לאיזה נמל תעופה. למה? הוא לא עף, לא הולך, לא עוזב. אבל הוא זקוק לעצם הריגוש של הפרידה. הוא מבקש ממנה לומר לו בפרידה הזאת מילים שמחליפות עונות. והוא רוצה לשתות את מי המעיין שממנו נובעות דמעותיה; לשתות ולשתות.

לווי אותי לנמל תעופה.

אני לא עף, אני לא הולך, אני לא עוזב.

אבל, לווי אותי אל מטוס לבן

בין ערפילי עצי זיתים,

אמרי מילים שמחליפות עונות

בחיפזון קצר של שעת פרידה.

אז הידיים באות אל

העינים הבוכות כמו אל

שוקת לשתות ולשתות.

* מנהיגות ישראלית - מפלגת העבודה בחרה שני מועמדים ישראלים, שעלו לסיבוב השני של הבחירות המקדימות. היא לא בחרה "מרוקאים". פרץ וגבאי "מרוקאים" כפי שהרצוג הוא "אירי" ועומר בר-לב הוא "יוגוסלבי". פרץ וגבאי אינם מתמודדים על הנהגת מרוקו, אלא על הנהגת ישראל. די כבר עם שיח הנצחת הגלות.

* קיבעון – עמיר פרץ הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות הקיצוניות ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות.

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא איש חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

* נגד המתווה הנרקם - איני יודע האם הידיעות על עסקת שבויים קרובה הן דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית של חמאס או בלון ניסוי של הממשלה, אבל אומר את דעתי העקרונית. תמורת גופה של חייל, אין להחזיר מחבל חי. תמורת ישראלים שנתפסו חיים, כיוון שחצו על דעת עצמם את הגבול, אפשר לתת אסיר פלילי או אפילו אסיר ביטחוני שאין דם על ידיו, אלא נתפס באיזו עבירה טכנית, בפרופורציה של 1:1. על הדרישה לשחרור משוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונתפסו אסור אפילו לדון. הם קיבלו את ההזדמנות של חייהם ומשחזרו לסורם, הם האחרונים בתור בכל עסקה, אחרת מה שווה העסקה?

בנושא גופותיהם של חללי צה"ל, יש לחתור להסכם בן שני סעיפים: א. תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ישראל תמסור לפלשתינאים את גופות כל המחבלים שבידה. ב. שני הצדדים מסכימים שמעתה ואילך, גופות יימסרו מיד לידי הצד השני, ללא תנאי.

והגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ רשמית את מסקנות דו"ח ועדת שמגר, תפרסם אותן ותביא אותן לחקיקה.

* סיקור רחב ומפרגן - בגיליון ערב שבת של "ישראל היום", הכתבה על ביקורו של ראש ממשלה הודו בישראל הופיעה בעמוד 9, ותפסה 80% מגודל העמוד, שהיה עמוד טבלואיד. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות", הכתבה על ביקורו של מודי הופיעה בע' 2 והיא התפרסה על פני העמוד כולו, שהיה עמוד טבלואיד כפול. כלומר היקף הכתבה (בעיקרה – תמונות) היה יותר מכפול ומיקומה – הרבה יותר טוב. בשני העיתונים, הופיעה בעמוד הראשון תמונה עם הפניה לכתבה.

ולמה אני מציין זאת? כי לאורך כל השבוע הרשתות מלאות בקיטורים על התקשורת ש"מסתירה" את ביקורו של מודי בישראל, כדי לא לפרגן לנתניהו. וכצרכן תקשורת אני יכול להעיד שלפחות בערוץ "כאן", בערוץ 2, ברשת ב', בגל"צ וב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה נרחב ומפרגן לנתניהו. חד וחלק.

אבל מרוב שחוזרים על השקר, מתחילים להאמין בו. וכך, השיח על הטענה כלל אינו מפקפק באמינותה, אלא מתייחס אליה כאקסיומה, ומתלהם בתגובתו אליה.

יש לציין, שבגיליון ערב שבת של "הארץ" הסיקור בהחלט מביש – תמונה + כיתוב, באמצע ע' 8.

* פוסט קולוניאליזם – ביקורו ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, באיחור אופנתי של 70 שנה, הוא התשובה המוחצת לאופנת ה"פוסט קולוניאליזם". הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהקימה מדינת לאום עצמאית לעם היהודי במולדתו, אחרי מאות שנות כיבוש אימפריאליסטי וקולוניאליסטי, היא התגלמות הפוסט-קולוניאליזם האמתי, להבדיל מסיסמאות השווא הנושאות שם זה. סיפור ההצלחה הישראלי הוא מופת ומודל לחיקוי לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, להבדיל מן השקר ה"פוסטי" שמצייר את הציונות (!) כ... קולוניאליזם.

* פייק מגילה – ההיסטוריונית ד"ר מירה צורף השתתפה ברב שיח בנושא הציונות בכנס "לא בשמים". היא אמרה שבמגילת העצמאות כתוב "שחור על גבי לבן" שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

מעניין. במגילת העצמאות שאני מכיר אין אמירה כזאת. ואם הייתה אמירה כזאת – איך זה שמגילת העצמאות עצמה יצאה רק בעברית ולא גם בערבית?

פייק היסטוריה.

* שאלה של זהות – בתכניתו של יועז הנדל ב"כאן" 11 (לא צפיתי בשידור, אך המנחה סיפר לי לאחר מעשה), נדונה סוגיית ה"הדתה" בבתי הספר. הופיע נציג ארגון "זהות" – ארגון של הציונות הדתית הפועל להנחלת יהדות בבתי ספר ממלכתיים (חילוניים). הוא רצה להוכיח שבניגוד לנאמר על הארגון, הם דווקא פלורליסטים ופתוחים, וסיפר שאני הרציתי בארגון.

זה נכון ולא נכון. נכון שהוזמנתי להרצות בכנס השנתי של הארגון וזה בהחלט ביטוי לפתיחות ולנכונות להתמודד עם גישות אחרות. אולם זה היה בפני הרכזים. אין מצב שהייתי מוזמן ללמד יהדות בבתי הספר שבהם ילדיהם לומדים או ללמד יהדות מטעמם, בדרכי, בבתי הספר הממלכתיים.

את הרצאתי הם קיבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד שברתי להם קצת את סטיגמת ה"חילוני", מבחינת הידע שלי ביהדות והמחויבות שלי ליהדות. מצד שני, הם בהחלט נאלצו להתמודד עם גישה שונה משלהם ליהדות.

עמדתי בנושא – חשוב מאוד להעמיק את החינוך היהודי והציוני במערכת החינוך בישראל. ההעמקה הזאת צריכה להיעשות באמצעות המורים בבתי הספר. אם קיימת בעיה של ידע – יש להכשיר לכך מורים. אם יש צורך במענה זמני מחוץ למערכת, מוטב שהדבר יעשה בידי מנחים ומדריכים שרובם חילונים, כדי שלא ליצור אצל התלמידים סטיגמה על פיה היהדות זה "הם" ולא "אנחנו".

* ממוצא יהודי - צר לי מאוד, שחבריי, עמיתיי ושותפיי, אנשי הארגונים להתחדשות יהודים, מצטרפים כאידיוטים שימושיים לקמפיין הגעוואלד על ה"הדתה", בלי להבין שכל מפעל חיינו הוא הוא המעורר את השנאה והתיעוב של מובילי הקמפיין הזה, דוגמת אור קשתי ושכמותו.

רוגל אלפר תמצת את ניסוח האידיאולוגיה של הקמפיין – "מורשת דתית אינה רכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי. בהחלט אפשר להיות משכיל גם בלי מורשת דתית... מורשת דתית יהודית אינה חיונית לזהותו כחילוני משכיל. מומלץ שילמד באופן כללי על דתות מונותאיסטיות כחלק מלימודיו את התפתחות התרבות המערבית. אם ירצה להתעמק במורשת יהודית, שיבושם לו. ... זהות ותרבות החילונים ממוצא יהודי אינן כוללות תלמוד, סידור וכיוצא בזה, וגם לא התייחסות לירושלים כאל סלע קיומם. ובמהרה במרוצת חייהם הם ישכחו את רוב מה שהלעיטו אותם כילדים. הם לא מנותקים, לא בורים ולא שכחו כלום, הם פשוט השתחררו מהעבר". אור אלפר רוגל קשתי וחבר מרעיהם אינם רואים עצמם כיהודים, אלא כחילונים ממוצא יהודי. כלומר, הזהות שלהם היא "חילונית" ויש איזה מרכיב בעברם שהוא "מוצא יהודי". יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, אמר פעם שכמו שמוצא האדם מהקוף כך מוצא העברי מהיהודי. זאת ההתייחסות שלהם.

אנו, אנשי ההתחדשות היהודית, מגלמים את ההיפך המוחלט של האידיאולוגיה הזאת. אנו רואים ביהדות את לוז זהותנו, את תפארת תרבותנו, את עיקר מחויבותנו. יש לנו מחלוקת עם האורתודוכסיה, ויש לנו תחרות עם ארגונים אורתודוכסיים על הפעילות במערכת החינוך הממלכתית. עלינו לנהל את המחלוקת הזאת בלי להיגרר אחרי מי שמגלמים את ההיפך מאתנו... מי שבזים לכל מה שאנחנו מייצגים, סולדים מכל מה שאנו מאמינים בו, אך משתמשים בנו לקמפיין שלהם, שהוא זר לנו כל כך.  

* עגלה ריקה – עירית לינור פרסמה במוסף "הארץ" מאמר נגד מתווה הכותל ובעד המונופול האורתודוכסי עליו. המסר שלה היה: אנחנו החילונים – עגלה ריקה. לא מעניין אותנו ואין לנו מושג ביהדות. הכותל הוא לא עניין שלנו. הוא של הדוסים. אז אנחנו לא צריכים להתערב, ועלינו לתת להם לעשות שם מה שהם רוצים, כי בסופו של דבר הם דתיים גם בשבילנו.

אותי המאמר שכנע. הוא שכנע למה תמיכתי במתווה הכותל אינה רק בשל המחויבות של מדינת העם היהודי לכל היהודים בגלויות על כל הזרמים והגוונים שבהם, אלא קודם כל כי היהדות היא לא "של הדתיים" אלא שלנו, של כל היהודים, ועלינו להיות שותפים לעיצובה, להתפתחותה, להפרחתה, לבל תהיה מוצג מוזיאוני רחוק מאתנו ומחיינו, שכדאי לנו שיהיה מאובן ותקוע, כי בתור מוצג מוזיאוני הוא צריך להיות "אותנטי".

איני רוצה שכאשר הנכדים שלי יתבקשו לצייר יהודי, הם יציירו חרדי עם קפוטה ושטריימל. אני רוצה שהם יציירו את ההורים שלהם. ולכן, הילדים שלי מקבלים חינוך יהודי של עגלה מלאה – שהיהדות היא מהותית, משמעותית ומרכזית בחיינו, היא מגדיר הזהות שלנו, וכדי שתהיה רלוונטית לנו ולדורות הבאים, חובתנו להמשיך לפעול בה, ליצור בה, לפתח אותה ולהתאים אותה לחיים יהודיים במדינה יהודית עצמאית ומודרנית במאה ה-21.

אם חלילה ילד שלי יכתוב כמו עירית לינור: "הכותל לא מעסיק אותי בדרך כלל, שכן אין בו צל וגם לא סניף של זארה... קשה לי להבין את ההתעקשות הנלווית לשבת על הטריבונה, משוחררים מהמסגרת המגבילה של הדת, ולצעוק משם הוראות בימוי ליהודי שצם לא רק ביום כיפור, אלא גם ב... נו, תזכירו לי... אה, גדליה, וקורא כמו חמור בכל סדר פסח את ההגדה כולה, כולל החלק שאחרי האוכל..." וכו', אגיע למסקנה שנכשלתי בחינוך ילדיי.

* קצה ההגות האנטי ציונית - במוסף "הארץ" יש חלק שנקרא: "הקצה – חומר למחשבה", שמעמיק לכיוונים הגותיים, מעבר לעיסוק השוטף ביום יום האקטואלי. כך, אפשר להבין את שורשי השוקניזם, שגילוייו מעל פני השטח הם בפשקווילים של גדעון לוי, עמירה הס וחבר מרעיהם. "הם המרכז, אנחנו הפרובינציה" – זו כותרת מאמר של עפרי אילני. הם – יהדות ארה"ב. אנחנו – ישראל. הוא מצטט את ההיסטוריון יורי סלזקין: "אמריקה הייתה הארץ המובטחת שבה הצליחו היהודים לממש את עצם באופן המוצלח ביותר... היהודים הם העשירים בין כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, המשכילים בין האמריקאים והדומיננטיים ביותר בעולם התקשורת ביחס לגודלם. ישראל, לעומת זאת, היא תופעה אנכרוניסטית שמזכירה את ברית המועצות בעשורים האחרונים לקיומה. הסיבה שהיא זוכה בכלל ללגיטימציה הייתה ההשפעה הניכרת שהפעילו היהודים האמריקאים, שהזהות היהודית שלהם ואולי אף הזהות האמריקאית שלהם, נדמו כתלויות בהמשך נבחרותו של עם ישראל. ישראל היא בסך הכל מוצב חזית של יהדות ארה"ב, אחד הביטויים להצלחה האדירה שלהם".

כלומר, אין לאומיות יהודית אלא היהודים הם "קבוצה דתית", ולכן, אין כל משמעות להצלחתם הלאומית, אלא להצלחה האישית של בני הקבוצה. לפיכך, אין כל חשיבות וכל משמעות לעובדה שהיהודים בישראל חיים במולדתם הלאומית, חיים במדינת לאום ריבונית של עמם, חיים כרוב מובהק במדינתם, חיים בשפה הלאומית של עמם, ומפתחים את תרבותם הלאומית בצורה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.

אילני נתלה בהיסטוריון שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות, והגה את התפיסה של "עם עולם", שמעת לעת יש לו מרכז תרבותי אחר, שנדד מארץ ישראל לבבל, לספרד, לגרמניה ובימיו לפולין. לטענת אילני, המרכז הזה נמצא כעת בארה"ב, וישראל היא סתם פרובינציה.

אולם האמת היא, שיחד עם דובנוב עצמו, גם האידיאולוגיה המופרכת שלו עלתה בעשן ארובות אושוויץ. לא זו בלבד, שמדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של העם היהודי בכל תולדותיו, ושהציונות היא השלב החשוב והמצליח ביותר בתולדות עם ישראל – אלא שעצם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל כמרכז הלאומי של העם היהודי, היא המרכז הנותן טעם ומשמעות לקיום הפרובינציה היהודית בארה"ב.

* ניצחון התרבות - ההפגנות נגד ביקורה של להקת "רדיוהד" בישראל, כמו כל תנועת החרם, הן הפגנות נגד התרבות ובעד הברבריות. הרכבת האווירית לישראל, של כוכבי המוסיקה מכל הסוגות, היא ניצחון התרבות על הברבריות.

* עדותה של סימון וייל - אחד הטיעונים של מכחישי השואה ומגמדיה, הוא שאין ייחוד לשואת היהודים, שהיו רק חלק מקורבנות הנאציזם, כמו קבוצות נוספות, למשל הקומוניסטים.

בעניין זה, מעניין לקרוא דברים שאמרה המנהיגה היהודיה הצרפתיה, ניצולת השואה, סימון וייל, שהלכה השבוע לעולמה, בראיון בשנת 2008 שפורסם לראשונה במוסף "הארץ", בעקבות פטירתה.

"באושוויץ כמעט כולם היו יהודים. פעם אחת הגיעה רכבת של נשים קומוניסטית שגורשו לאושוויץ. באחד מהבקרים הסתתרתי במחנה עם חברה כדי לא לצאת לעבוד. הסתובבנו במחנה תוך מאמצים שלא להיתפס, ולפתע שמענו צרפתית. זו היתה קבוצה של קומוניסטיות צרפתיות... שמחנו לפגוש צרפתיות. ראינו, אגב, שהן עבדו פחות וחיו בצריפים שבהם התנאים היו טובים יותר. כשהתקרבנו אליהן, הן צעקו עלינו 'יהודיות מלוכלכות' ".

* שביל הסנהדרין – השתתפתי בסיור של בית מדרש "מעגלים" באושה העתיקה. שמחתי לשמוע, שבשנת השבעים למדינת ישראל, במסגרת מיזם אתרי מורשת, יוכשר "שביל הסנהדרין", שיעבור לאורך מרכזי הסנהדרין בצפון (אושה, בית שערים, ציפורי, טבריה) כולל חפירות ארכיאולוגיות בכמה מן האתרים (אחר כך אונסק"ו בטח יכריז על השביל כאתר מורשת פלשתינאית).

* ביד הלשון

יירוט – יירוט הוא הסטה מכוונת של כלי טיס, כלי שיט או טיל ממסלולו. מקור המילה הוא פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "בלק".

בפרשה מסופר, שכאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, ראתה אתונו את מלאך ה' ניצב בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך ובסופו של דבר אף עצרה מלכת. לאחר שהכה אותה בלעם והיא התלוננה על התנהגותו, ראה סוף סוף גם הוא את מלאך ה'. אמר לו המלאך: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…" (במדבר כב, לב–לג).

אחד הפירושים למילה "יָרַט" במילים "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי", הוא סטה. ומכאן החידוש המודרני (הקצת מאולץ, לדעתי) להסטת כלי אויב במלחמה.

ניצוצות / ברי סחרוף ורמי פורטיס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 3.7.17

ביום שישי הקרוב, 7 ביולי, יחגוג ברי סחרוף את יום הולדתו השישים. סחרוף הוא אחד המוסיקאים הבולטים בישראל בעשורים האחרונים, מותג של איכות ומודל לחיקוי בקרב מוסיקאים צעירים.

סחרוף הוא זמר, מלחין, משורר רוק, גיטריסט ומפיק מוסיקלי. ביצירתו הוא משלב רוק ובלוז, עם השפעה מזרחית, שירים מן המקורות, שירי משוררים (המפורסם שבהם הוא "עוד חוזר הניגון" ללחנו של נפתלי אלטר), פיוטים ולאחרונה גם שירת לדינו, לה הקדשנו את אחת הפינות האחרונות. עוד תחום שבו מתבלט ברי הוא שיתופי פעולה עם אמנים אחרים. כל האמנים רואים בשיתוף הפעולה עמו זכות גדולה והוא שמח לשותפויות הללו. הוא גם שותף לפרויקטים רבים, כמו למשל בתחום הפיוט, ב"רישומי פחם" בצבע – מחווה לתקליטו המיתולוגי של מאיר אריאל, שירים של הרב פרומן ז"ל ועוד.

בשבוע שעבר דיברנו על שולי נתן. מדובר בשני אמנים בסגנונות שונים לחלוטין, אך מצאתי דבר אחד משותף לשניהם – המקום המרכזי של הוריהם בפיתוח הקריירה המוסיקלית שלהם. זה לא בדיוק תואם את תדמית הרוקר, שנקשרת בדרך כלל למרד נעורים (ועם ראיונות מקדמי רייטינג על ילדות קשה), זה לא הסיפור של ברי.

הוא נולד ב-1957 באיזמיר שבטורקיה, לבית דובר לדינו וצרפתית. בגיל שלוש עלה עם משפחתו לארץ. תחילה הם גרו בבת-ים ולאחר מכן עברו לרמת אביב. אביו הוא אופטומטריסט, ועד היום הוא עובד באותה חנות למשקפיים, שבה עבד כבר לפני עשרות שנים.

בהיות ברי בן 13, אביו, דריו, קנה לו גיטרה חשמלית ומגבר, היקרים והטובים ביותר שהיו באותה תקופה. לי המושגים הללו אינם אומרים דבר, אך למי שמבין, מדובר בגיטרה חשמלית מסוג פנדר סטרטוקסטר ומגבר פנדר טווין ריוורב. בכתבה לפרויקט ענק על ברי, לפני כשבוע וחצי ב"גלריה", לכבוד יום הולדתו השישים, אמר חברו אורי ברק, שמכיר אותו מאז למדו בכיתה ז' בבית הספר "אליאנס" ברמת אביב: "את הגיטרה הוא מכר לצערו לחבר שלא מוכן למכור לו אותה בחזרה, ובצדק, זאת גיטרה מצוינת. המגבר עדיין אצלו, ועד היום הוא מקליט אתו. להופעות הוא כבר לא סוחב אותו, אבל הוא משתמש בו באולפן. אבא של ברי קנה לו את הטופ אוף דה טופ. גם היום לא יכול להיות יותר טוב מזה".

המעורבות של אביו אינה רק בקניית ציוד, אלא גם בהצטרפותו של ברי ללהקה הראשונה בה היה חבר. מדובר בלהקה "חלום קוסמי", להקה של תלמידי תיכון תל אביביים בהנהגת אדר אבישר. הלהקה ניגנה רוק מתקדם בהשפעת להקות התקופה ובראשן "פינק פלויד". היא אף הקליטה, ושודרה ב"קול ישראל".

הלהקה הקליטה ברחוב פרוג בתל-אביב, לא רחוק מן החנות שבה עבד דריו סחרוף, אבא של ברי. סיפר אבישר בראיון ל"גלריה": "יום אחד יש דפיקה בדלת וזה דריו. חשבנו שהוא הולך להתלונן על הרעש. אבל הוא אמר: 'יש לי ילד שמנגן גיטרה, אכפת לכם שהוא יבוא לנגן אתכם?' אמרנו שזה בסדר. זאת הייתה האווירה אז. אנשים באו והלכו. כמה ימים אחר כך ברי בא עם הגיטרה, התחבר, נדמה לי שניגנו 'קליפורניה דרימינג' ומשהו של 'סנטנה'. הוא ניגן מצוין. הוא גם שר לא רע. זה לא היה אודישן. הוא פשוט המשיך לבוא והצטרף ללהקה".   

במקביל לחברותו בלהקה, הופיע ברי הנער במועדונים עם רמי פורטיס כגיטריסט. הסגנון של פורטיס היה פאנק, פרוע למדי, וברי, הצעיר ממנו בשלוש שנים, היה הבוגר האחראי, שעשה קצת סדר במוסיקה הפראית של פורטיס.

בינתיים ברי התגייס לצה"ל, שירת כקצין תחזוקה. לאחר שחרורו נסע לבלגיה והקים את להקת הרוק האלטרנטיבי "מינימל קומפקט". הלהקה הוציאה שישה תקליטים וזכתה להצלחה באירופה. אל הלהקה הצטרף פורטיס.

ברזומה של ברי ישנם גם 8 חודשים בכלא, לאחר שנתפס ב-1985 בנתב"ג כשברשותו קוקאין.

הפריצה הגדולה שלו בישראל הייתה בשלהי שנות ה-80 המוקדמות בתקליט "סיפורים מהקופסה" שלו ושל פורטיס, שכבר נקראו פורטיסחרוף – ובו להיטים גדולים כמו "שקיעתה של הזריחה" ו"אין קשר". הקבלה של התקליט הייתה איטית והדרגתית, אך לאחר כשנה הוא הפך ללהיט היסטרי, שהציב את ברי במעמדו הרם כאחד הרוקרים המובילים בישראל.

שותף נוסף של ברי הוא רֵעַ מוכיח. הם הוציאו תקליטים משותפים ובהם "סימנים של חולשה" והתקליט של ברי האהוב עליי ביותר – "אדומי השפתות", משירי שלמה אבן גבירול בלחניו של ברי. אגב, יש לי כרטיס להופעה של שניהם מחרתיים בחצר תל-חי, אך לצערי לא אצפה בה, כי אני מנחה אירוע שנקבע לאותו ערב, אחרי שקניתי את הכרטיס...

בכלל, ממכלול יצירתו של ברי, אני מתחבר בעיקר לצד של מקורות ישראל – הפיוטים, שירי אבן גבירול, שירת הלדינו המתורגמת לעברית בתקליט החדש שהוציא עם אהוד בנאי. מבין שיריו, האהוב עליי ביותר הוא "עבדים", שיר מקסים, אך כבר השמעתי אותו לקראת פסח לפני ארבע שנים.

לכבוד יום הולדתו, חשבתי שנכון יהיה לתת כבוד לשותפות שלו, בת יותר מארבעים שנה, עם שותפו העיקרי ליצירה, רמי פורטיס.

זו הפעם הראשונה שאני משמיע כאן את פורטיס. אני מודה, שאיני ממש מתחבר לסגנונו. לפני כשנתיים צפיתי במופע משותף שלהם. אמנם הגעתי לחתונה הזאת מהצד של סחרוף, אך באמת בפתיחות רבה, ושוב, לא כל כך התחברתי לפורטיס. אבל יש לו גם שירים שאני אוהב, ובראשם השיר שאשמיע היום, "ניצוצות".

השיר, שפורטיס כתב את מילותיו ושניהם הלחינו אותו, נפתח במילים "כן, אנחנו שניים" ומוסיף "האויב שהוא חבר". מיהם השניים? שניים שהם אחד – מדובר בחיצוניות ובפנימיות של אדם. הם חברים ואויבים. האני החיצוני הוא תחפושת, והפנימי הוא אדם אחר, שצועק אל הירח, בוכה ומקלל.

הפער בין שני חלקי האישיות קשה וכואב. "זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות את חוש הזמן... זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב". השיר מתאר את הנתק והקרע בין השניים, אך יש בו פריצות אופטימיות – ניצוצות של הבנה. אבל הם חולפים כמו סרט נע, כמו רוח סערה.

על מה מדבר השיר? יתכן שהוא מדבר על מחלת נפש, על סכיזופרניה. ברשת הייתה תקופה שנאמר שהוא מדבר על סדרת שבי, מן הסוג המקובל בסיירות ובקורס טיס. כאילו בסדרה הזאת האדם מתנתק מגופו וזו דרכו לסבול את הסדרה הנוראה הזאת. אולם בראיון עמו ברי הביע פליאה על השמועה הזאת, ואמר שהם לא חשבו על כך. לטענתו, פורטיס כתב את השיר הזה עליו, על ברי, ושהוא דייק בתיאורו. אמר ולא פירש. פרשנות אחרת שמצאתי, היא פרשנות קבלית, שנקודת המוצא שלה היא המושג "ניצוצות" והאמירה על הניצוצות: "הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה". כך או כך, השיר סתום משהו, לא פתור עד הסוף, ומשאיר הרבה מקום לפרשנות ולדמיון.

ובשיר הזה מופיעה שורה, שאותה אני מאוד אוהב: "הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה".

כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר

אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר

צועק אל הירח, בוכה ומקלל

מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות

את חוש הזמן. לאן? אני הולך ומסתבך

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה

אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה

רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא

מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב

כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה