הבלוג של אורי הייטנר

מיכה גודמן, מלכוד 67, הוצאת "דביר" תשעז 2017. 222 עמ'

"על הצורך הכמעט אובססיבי לשייך עמדות לקבוצות אני יכול להעיד מניסיוני האישי. בכל פעם שאני מדבר עם קהל על ערכים ליברליים והומניסטיים, אני מיד נחשד כשמאלני. בכל פעם שאני מדבר על ערכים פטריוטיים ועל ציונות אני מיד נחשד כימני. חבר קרוב שלי, שאינו חובש כיפה, סיפר לי שבכל פעם שהוא מדבר בלהט על החוכמה שבתלמוד סביבתו חושדת בו שהוא חוזר בתשובה. המונופול התדמיתי של הימין על הציונות, ושל השמאל על ההומניזם ושל הדתיים על היהדות – פוגע ביכולת שלנו לחשוב על הומניזם, ציונות ויהדות. כשהעמדה של האחר איננה נמדדת על פי מידת הסבירות שלה, אלא על פי המגזר שממנו הוא בא, אפשר לומר שהחשיבה הקבוצתית מחליפה את המחשבה החופשית.

זאת ההחמצה הגדולה של השיחה הפוליטית הישראלית: במקום שקריסת האידיאולוגיות תצמיח צניעות, שמביאה לידי הקשבה, היא מביאה להתבצרות קבוצתית שמכוננת התלהמות" ("מלכוד 67", עמ' 116-117).

אני יכול להצטרף בגוף ראשון לתיאורו זה של מיכה גודמן, בספרו "מלכוד 67". כן, גם אני מותקף באותה מידה בידי אנשי המחנות, שבהיותם נטולי מחשבה חופשית, הם בוחרים להיות קומיסרים ומשגיחי כשרות של החשיבה המחנאית, הקופסאתית.

הנה, לדוגמה, שתי תגובות אופייניות בפייסבוק, שקיבלתי ביום כתיבת שורות אלו: "אורי הייטנר כבר שנים ידוע כאידיוט שימושי של השמאל העלק מוסרי. ימנים מהסוג של הייטנר הנקלה והבזוי הם האויבים המרים ביותר של המחנה הלאומי הרבה יותר מסוכנים ממרצ הקרן החדשה ואחמד טיבי". ושעות אחדות קודם לכן: "הסטטוסים הבלתי נגמרים שלך נגד השמאל ממש רוויי אהבה... אתה חושב שהשנאה שלך לשמאל היא ביקורת עניינית".

כלומר, כל מה שאינו בקופסה האטומה של "השמאל" הוא "שנאה כלפי השמאל", וכל מי שאינו אוטם עצמו בקופסה של הימין הוא "אויב המחנה הלאומי". וכיוון שאיני שייך לאף אחת מהקופסאות, אני אויב כפול...

בתור שכזה, נקודת המוצא שלי בקריאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" היא חיובית מלכתחילה, מעצם הערכתי לכל מי ששובר את הקופסאות ואינו מדקלם את סיסמאות המחנות, בעיקר כיוון שזה מצרך נדיר.

גודמן מצטייר בעיניי בספרו כמעין רחפן, המרחף מעל המציאות הישראלית, בלי לכבול את עצמו לשבלונות המוכרות, מצלם את האורות והצללים במחנות הפוליטיים השונים ומנתח אותם לאשורם ממבט-על, כמי שאינו מחויב להצדיק את "הדעה הנכונה של המחנה". והתוצאה מעניינת. המסקנה של גודמן היא ששני המחנות, הימין והשמאל, צודקים. ובאותה מידה שני המחנות טועים. שני המחנות צודקים בתיאור האיום שבפתרון של המחנה השני וטועים בעיוורון שלהם לגבי המשמעויות של הפתרונות שהם מציעים.

גודמן פותח את ספרו בניתוח התהליכים ההיסטוריים של המחנות השונים. אני חייב לציין, שבניגוד ליצירותיו בתחום החשיבה היהודית, ובעיקר ביצירת המופת שלו "הנאום האחרון של משה", בספר זה ניכר שהוא אינו שולט בחומר ההיסטורי. הוא קרא הרבה חומר לצורך כתיבת הספר, אבל תיאוריו ההיסטוריים אינם מדויקים, בלשון המעטה. אך גדולתו היא ביכולת הניתוח שלו. על אף חוסר הדיוק בתיאורים ההיסטוריים, הוא היטיב לנתח במבט על את התהליכים ההיסטוריים של המחנות. למשל, את המעבר של מחנה הימין הישראלי מגישה ליברלית ל"ימין חדש". איני בטוח שההגדרה "משיחי" מדויקת, אבל התהליך שהוא מתאר נכון. די לראות איך שני המוהיקנים האחרונים של דרכו ההיסטורית של הליכוד, שני הז'בוטינסקאים האחרונים בפוליטיקה הישראלית, רובי ריבלין ובני בגין, היו למשיסה וללעג בקרב הליכודניקים, כדי להיווכח בכך. וכך תיאור התהליך של השמאל הציוני, מגישה שמרכזה הוא הנושא החברתי – סוציאליסטי, לעבר ההתמקדות בשלום וכעת בזכויות האדם. תיאור השינויים בקולמוסו של גודמן שבלוני ופשטני מדי, אך במבט על, זהו תיאור נכון.

הוא הדין באופן שבו הוא מתאר שתי נקודות שבר מהותיות של שתי האידיאולוגיות המרכזיות. האינתיפאדה הראשונה הייתה נקודת השבר של הימין הליברלי, שנוכח עד כמה אי אפשר לקיים את שלמות הארץ ודמוקרטיה ליברלית בעת ובעונה אחת. האינתיפאדה השניה הייתה נקודת השבר של "מחנה השלום", שנוכח שאין לו שותף בצד השני להגשמת חזונו; והרי חזון של שלום אינו יכול להתגשם במעמד צד אחד. ובניסוחו של גודמן: "זהו סיפור על השמאל שהשתנה פעמיים והימין שהשתנה פעמיים. הימין, שהזרם המרכזי שבו התחיל כליברלי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למשיחי בשלב שני, וכיום השתנה שוב ובמצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של ביטחון. השמאל, שהזרם המרכזי שלו התחיל כסוציאליסטי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למדיני בשלב שני, וכיום השתנה שוב ומצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של זכויות אדם ונזקי הכיבוש. זהו סיפור על המעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית" (ע' 61).

הכישרון של גודמן, הוא ביכולת להתמודד באומץ ובמחשבה חופשית עם המציאות המאוד מורכבת, ולנסח את המורכבות שלה, באופן פשוט מאוד, אם לא פשטני. בכל הנושאים הוא תמיד מגיע למסקנה סימטרית על הכשל של שני הצדדים, כאשר כל צד הוא תמונת ראי של רעהו. כמובן שהמציאות המורכבת אינה כזו, אך האופן שהוא מציג את הדברים, מבהיר את ליבת הבעייתיות של הנושא המרכזי שמטלטל את החברה הישראלית כבר חמישים שנה, עתיד יהודה ושומרון, עד שהנושא הפך למילכוד.

וזו תמצית המלכוד, על פי גודמן: "מבחינה ביטחונית אסור לישראל לסגת מהשטחים, אך מבחינה דמוגרפית אסור לישראל להישאר בהם. אם ישראל תיסוג מהשטח, היא תתכווץ לגבולות שאינם בני הגנה, אם היא תישאר בשטח – הרוב היהודי שלה בסכנה. שתי המסקנות מתנגשות זו בזו, והתוצאה היא סתירה מביכה: אסור לישראל לסגת מהשטחים, אבל היא חייבת לסגת מהם" (ע' 72).

כמובן שאין כאן רק שאלות של ביטחון ודמוגרפיה, וגם גודמן עצמו אינו מתעלם מן הסוגיה המהותית של הזיקה ההיסטורית הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל. אולם הוא מיטיב להבין שאלו הסוגיות המרכזיות היוצרות את המלכוד, המקשה על הפתרון והופך אותו לבלתי אפשרי. הוא סותר בחכמה, בשני פרקים מיוחדים, את הניסיון הפאתטי בכל אחד מן המחנות להכחיש את המחיר הביטחוני שבנסיגה ואת המחיר הדמוגרפי שבהימנעות מנסיגה.

גודמן עוסק גם בסוגיית הכיבוש, וגם כאן הסיכום שלו הוא מחוץ לשתי הקופסאות. הוא מוכיח שאין שחר לטענה ששטחי יהודה ושומרון הם שטחים כבושים, על פי כל אמות המידה ההיסטוריות והמשפטיות. אולם הוא גם מבהיר, שבתוך השטחים הבלתי כבושים הללו, ישנו עם שאינו נהנה מזכויות לאומיות ריבוניות ולכן הוא עם כבוש. הנה, עוד פרדוכס, בשטח בלתי כבוש יש עם כבוש, ולכן טועים אלה שטוענים שאנו כובשים וגם צודקים.

לצד ניתוח המחלוקת בין הימין והשמאל בישראל, מנתח גודמן את המחלוקת בין ישראל והפלשתינאים וכאן מסקנתו חד משמעית – מדובר בסכסוך בלתי פתיר. לכן, אין סיכוי לשלום בין הצדדים. הוא בלתי פתיר, כיוון שסוגיות הליבה של הסכסוך, הן לב הזהות של הצדדים, והם אינם יכולים לוותר עליה. לדוגמה, אין כל מצב שבו הפלשתינאים יוותרו על "זכות" השיבה, שהייתה למגדיר הזהות העיקרי שלהם. אין כל מצב שישראל תשלים עם "זכות" זו, כי משמעות הדבר הוא התפרקותה של המדינה היהודית. לכן, לא יתכן שלום.

ומכאן הפתרון שאליו הוא חותר – לוותר על השלום, ולהגיע להסכמים חלקיים, שבהם ישמרו הגבולות בני ההגנה לישראל, ישראל לא תשלוט על העם הפלשתינאי שיזכה לעצמאות על חלקים מהשטח, וההתיישבות הישראלית תישאר על מכונה. לטענתו, יהיה קל יותר להגיע להסכמים פרגמטיים, כאשר מדובר בהסכם שאינו שלום, כי הצדדים לא ידרשו לוותר על חלומותיהם ומרכיבי זהותם. וכך, הפלשתינאים לא יידרשו להכיר בישראל כמדינה יהודית, לא בסופיות גבולותיה בני ההגנה ולא בחוקיות ההתנחלויות, אך כל אלה יתקיימו בפועל ובהסכמה לטווח ארוך. נכון, הפתרון החלקי משאיר את הסכסוך מבעבע מתחת לפני השטח, אך כל חלופה אחרת היא של סכסוך קיומי שממשיך לדמם.

אני סבור שהניתוח המבריק של המלכוד, מוצלח יותר מן הפתרונות שגודמן מציע כדי לצאת מן המלכוד. בדיוק כמו כל ההצעות הקיימות, גם ההצעה שלו לוקה בכך שאין לה פרטנר. גם הוא שוגה בחלומות לגבי ההיתכנות של נכונות פלשתינאית לקבל את רעיונותיו. אני מאמין לו, כאשר הוא טוען שבשיחות לא לפרסום עם גורמים פלשתינאיים, הם הביעו נכונות לרעיון. באותה מידה אני מאמין לאנשי השמאל המתארים סיטואציה דומה. עובדה היא, שכאשר הפלשתינאים נדרשו לוותר בפועל, הם לא עשו כן, וחוששני שכך יהיה גם עם רעיונותיו.

כנראה שאין מנוס, בעתיד הנראה לעין, מ"ניהול הסכסוך" באין פתרון, לא קבע ולא זמני, ואילו גודמן שולל את התפיסה הזאת.

כשל נוסף בהצגתו של גודמן, היא התעלמותו מן העובדה שרוב מוחלט של הפלשתינאים כבר אינם חיים תחת כיבוש ישראלי, גם אם הרשות הפלשתינאית אינה מדינה ריבונית של ממש. העובדה שהם אינם אזרחים חופשיים המצביעים בבחירות, נובעת מכך שהם במזרח התיכון...

אולם למרות המחלוקות שיש לי עם רעיונותיו של גודמן, אני אוהב את הראש שלו – את היציאה מחוץ לקופסאות של הפתרונות השבלוניים של המחנות השונים וחיפוש דרך חדשה שרואה בעיניים פקוחות את המילכוד. גודמן אינו מדקלם, אלא מחפש דרך חדשה. הכיוון הכללי בו הוא מציע ללכת נכון. החשיבות הרבה של ספרו, היא בהעשרת השיח הפוליטי והאידיאולוגי הישראלי בתובנות רעננות של חיפוש פתרונות מורכבים ויצירתיים למציאות מורכבת.  

* "שישי בגולן"

* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

            * ביד הלשון

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

כאשר ציבור מצביעים בוחר להעמיד בראשו אדם חדש, בלתי מוכר - יותר משהדבר מעיד על דעת הציבור על הנבחר, הוא מעיד על דעת הציבור על המפסידים. הבחירה באבי גבאי, הייתה הבעת אי אמון של חברי מפלגת העבודה בהנהגתם, במתמודדים הוותיקים כולל היו"ר המכהן ואחד מקודמיו. המסר הוא שאין הם רוצים עוד מאותו דבר. הם רוצים משהו אחר.

זה מובן. מפלגה שהפסידה בכל מערכות הבחירות מאז הפסדו של ברק לשרון בראשית 2001, ושעל פי הסקרים אינה מאיימת על השלטון וכלל אינה חלק מהמאבק על הנהגת המדינה, תחפש שינוי כיוון.

אולם שינוי פרסונלי אינו שינוי כיוון. שינוי כיוון הוא שינוי דרך.

עמיר פרץ, המפסיד בפריימריז על הנהגת "העבודה", הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג, שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו מאז, הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון הסכמי אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות עבשות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות. רוב המצביעים זיהו בו את ההזדמנות ולא את היום.

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

בתכנית המדינית שהציג, הופיעה לראשונה מאז פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, שבה נטש ברק את הקו המדיני של מפלגת העבודה, מחויבות להשארת בקעת הירדן בשלטון קבע של ישראל. זהו בהחלט סימן מעודד.

מצד שני, הוא החל את דרכו ברגל שמאל, כאשר בנאום ההכתרה שלו, לצד דיבורים יפים על אחדות וקמפיין חיובי, הוא שיסה את דימונה בעמונה. וזה בהחלט סימן מדאיג.

* "ישראל היום"