הבלוג של אורי הייטנר

ניצוצות / ברי סחרוף ורמי פורטיס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 3.7.17

ביום שישי הקרוב, 7 ביולי, יחגוג ברי סחרוף את יום הולדתו השישים. סחרוף הוא אחד המוסיקאים הבולטים בישראל בעשורים האחרונים, מותג של איכות ומודל לחיקוי בקרב מוסיקאים צעירים.

סחרוף הוא זמר, מלחין, משורר רוק, גיטריסט ומפיק מוסיקלי. ביצירתו הוא משלב רוק ובלוז, עם השפעה מזרחית, שירים מן המקורות, שירי משוררים (המפורסם שבהם הוא "עוד חוזר הניגון" ללחנו של נפתלי אלטר), פיוטים ולאחרונה גם שירת לדינו, לה הקדשנו את אחת הפינות האחרונות. עוד תחום שבו מתבלט ברי הוא שיתופי פעולה עם אמנים אחרים. כל האמנים רואים בשיתוף הפעולה עמו זכות גדולה והוא שמח לשותפויות הללו. הוא גם שותף לפרויקטים רבים, כמו למשל בתחום הפיוט, ב"רישומי פחם" בצבע – מחווה לתקליטו המיתולוגי של מאיר אריאל, שירים של הרב פרומן ז"ל ועוד.

בשבוע שעבר דיברנו על שולי נתן. מדובר בשני אמנים בסגנונות שונים לחלוטין, אך מצאתי דבר אחד משותף לשניהם – המקום המרכזי של הוריהם בפיתוח הקריירה המוסיקלית שלהם. זה לא בדיוק תואם את תדמית הרוקר, שנקשרת בדרך כלל למרד נעורים (ועם ראיונות מקדמי רייטינג על ילדות קשה), זה לא הסיפור של ברי.

הוא נולד ב-1957 באיזמיר שבטורקיה, לבית דובר לדינו וצרפתית. בגיל שלוש עלה עם משפחתו לארץ. תחילה הם גרו בבת-ים ולאחר מכן עברו לרמת אביב. אביו הוא אופטומטריסט, ועד היום הוא עובד באותה חנות למשקפיים, שבה עבד כבר לפני עשרות שנים.

בהיות ברי בן 13, אביו, דריו, קנה לו גיטרה חשמלית ומגבר, היקרים והטובים ביותר שהיו באותה תקופה. לי המושגים הללו אינם אומרים דבר, אך למי שמבין, מדובר בגיטרה חשמלית מסוג פנדר סטרטוקסטר ומגבר פנדר טווין ריוורב. בכתבה לפרויקט ענק על ברי, לפני כשבוע וחצי ב"גלריה", לכבוד יום הולדתו השישים, אמר חברו אורי ברק, שמכיר אותו מאז למדו בכיתה ז' בבית הספר "אליאנס" ברמת אביב: "את הגיטרה הוא מכר לצערו לחבר שלא מוכן למכור לו אותה בחזרה, ובצדק, זאת גיטרה מצוינת. המגבר עדיין אצלו, ועד היום הוא מקליט אתו. להופעות הוא כבר לא סוחב אותו, אבל הוא משתמש בו באולפן. אבא של ברי קנה לו את הטופ אוף דה טופ. גם היום לא יכול להיות יותר טוב מזה".

המעורבות של אביו אינה רק בקניית ציוד, אלא גם בהצטרפותו של ברי ללהקה הראשונה בה היה חבר. מדובר בלהקה "חלום קוסמי", להקה של תלמידי תיכון תל אביביים בהנהגת אדר אבישר. הלהקה ניגנה רוק מתקדם בהשפעת להקות התקופה ובראשן "פינק פלויד". היא אף הקליטה, ושודרה ב"קול ישראל".

הלהקה הקליטה ברחוב פרוג בתל-אביב, לא רחוק מן החנות שבה עבד דריו סחרוף, אבא של ברי. סיפר אבישר בראיון ל"גלריה": "יום אחד יש דפיקה בדלת וזה דריו. חשבנו שהוא הולך להתלונן על הרעש. אבל הוא אמר: 'יש לי ילד שמנגן גיטרה, אכפת לכם שהוא יבוא לנגן אתכם?' אמרנו שזה בסדר. זאת הייתה האווירה אז. אנשים באו והלכו. כמה ימים אחר כך ברי בא עם הגיטרה, התחבר, נדמה לי שניגנו 'קליפורניה דרימינג' ומשהו של 'סנטנה'. הוא ניגן מצוין. הוא גם שר לא רע. זה לא היה אודישן. הוא פשוט המשיך לבוא והצטרף ללהקה".   

במקביל לחברותו בלהקה, הופיע ברי הנער במועדונים עם רמי פורטיס כגיטריסט. הסגנון של פורטיס היה פאנק, פרוע למדי, וברי, הצעיר ממנו בשלוש שנים, היה הבוגר האחראי, שעשה קצת סדר במוסיקה הפראית של פורטיס.

בינתיים ברי התגייס לצה"ל, שירת כקצין תחזוקה. לאחר שחרורו נסע לבלגיה והקים את להקת הרוק האלטרנטיבי "מינימל קומפקט". הלהקה הוציאה שישה תקליטים וזכתה להצלחה באירופה. אל הלהקה הצטרף פורטיס.

ברזומה של ברי ישנם גם 8 חודשים בכלא, לאחר שנתפס ב-1985 בנתב"ג כשברשותו קוקאין.

הפריצה הגדולה שלו בישראל הייתה בשלהי שנות ה-80 המוקדמות בתקליט "סיפורים מהקופסה" שלו ושל פורטיס, שכבר נקראו פורטיסחרוף – ובו להיטים גדולים כמו "שקיעתה של הזריחה" ו"אין קשר". הקבלה של התקליט הייתה איטית והדרגתית, אך לאחר כשנה הוא הפך ללהיט היסטרי, שהציב את ברי במעמדו הרם כאחד הרוקרים המובילים בישראל.

שותף נוסף של ברי הוא רֵעַ מוכיח. הם הוציאו תקליטים משותפים ובהם "סימנים של חולשה" והתקליט של ברי האהוב עליי ביותר – "אדומי השפתות", משירי שלמה אבן גבירול בלחניו של ברי. אגב, יש לי כרטיס להופעה של שניהם מחרתיים בחצר תל-חי, אך לצערי לא אצפה בה, כי אני מנחה אירוע שנקבע לאותו ערב, אחרי שקניתי את הכרטיס...

בכלל, ממכלול יצירתו של ברי, אני מתחבר בעיקר לצד של מקורות ישראל – הפיוטים, שירי אבן גבירול, שירת הלדינו המתורגמת לעברית בתקליט החדש שהוציא עם אהוד בנאי. מבין שיריו, האהוב עליי ביותר הוא "עבדים", שיר מקסים, אך כבר השמעתי אותו לקראת פסח לפני ארבע שנים.

לכבוד יום הולדתו, חשבתי שנכון יהיה לתת כבוד לשותפות שלו, בת יותר מארבעים שנה, עם שותפו העיקרי ליצירה, רמי פורטיס.

זו הפעם הראשונה שאני משמיע כאן את פורטיס. אני מודה, שאיני ממש מתחבר לסגנונו. לפני כשנתיים צפיתי במופע משותף שלהם. אמנם הגעתי לחתונה הזאת מהצד של סחרוף, אך באמת בפתיחות רבה, ושוב, לא כל כך התחברתי לפורטיס. אבל יש לו גם שירים שאני אוהב, ובראשם השיר שאשמיע היום, "ניצוצות".

השיר, שפורטיס כתב את מילותיו ושניהם הלחינו אותו, נפתח במילים "כן, אנחנו שניים" ומוסיף "האויב שהוא חבר". מיהם השניים? שניים שהם אחד – מדובר בחיצוניות ובפנימיות של אדם. הם חברים ואויבים. האני החיצוני הוא תחפושת, והפנימי הוא אדם אחר, שצועק אל הירח, בוכה ומקלל.

הפער בין שני חלקי האישיות קשה וכואב. "זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות את חוש הזמן... זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב". השיר מתאר את הנתק והקרע בין השניים, אך יש בו פריצות אופטימיות – ניצוצות של הבנה. אבל הם חולפים כמו סרט נע, כמו רוח סערה.

על מה מדבר השיר? יתכן שהוא מדבר על מחלת נפש, על סכיזופרניה. ברשת הייתה תקופה שנאמר שהוא מדבר על סדרת שבי, מן הסוג המקובל בסיירות ובקורס טיס. כאילו בסדרה הזאת האדם מתנתק מגופו וזו דרכו לסבול את הסדרה הנוראה הזאת. אולם בראיון עמו ברי הביע פליאה על השמועה הזאת, ואמר שהם לא חשבו על כך. לטענתו, פורטיס כתב את השיר הזה עליו, על ברי, ושהוא דייק בתיאורו. אמר ולא פירש. פרשנות אחרת שמצאתי, היא פרשנות קבלית, שנקודת המוצא שלה היא המושג "ניצוצות" והאמירה על הניצוצות: "הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה". כך או כך, השיר סתום משהו, לא פתור עד הסוף, ומשאיר הרבה מקום לפרשנות ולדמיון.

ובשיר הזה מופיעה שורה, שאותה אני מאוד אוהב: "הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה".

כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר

אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר

צועק אל הירח, בוכה ומקלל

מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות

את חוש הזמן. לאן? אני הולך ומסתבך

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה

אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה

רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא

מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב

כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים.

הסיפור הזה על האר"י ותלמידיו (גוריו) בצפת יכול לפתוח דיון מעניין ומעמיק על החמצת הזדמנויות היסטוריות, על התעוזה בקבלת החלטות של "עכשיו או לעולם לא", ברמה האישית, הקהילתית והלאומית.

אולם אני הבאתי את הסיפור כדי להמחיש את המתח הגאולי, כמעט אקסטזה משיחית, שבה חיו המקובלים בצפת, במאה ה-16.

אותה חבורה מופלאה, שקשה להגזים בחשיבותה ובתרומתה הגדולה לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, יצרה, בין השאר, את תפילת קבלת שבת. מקור המנהג של קבלת השבת קדום הרבה יותר, והוא מופיע כבר במסכת שבת בתלמוד הבבלי. אבל הטקס, התפילה, של קבלת השבת, עוצבה בידי המקובלים בצפת, והנוסח שהם קבעו מקובל עד היום, בכל הנוסחים ובכל תפוצות ישראל.

האר"י וחבורתו נהגו ללבוש לבן ולצאת אל הטבע, סמוך לכניסת השבת, ולערוך את הטקס.

קבלת השבת נערכת בבתי הכנסת בליל שבת, בין מנחה למעריב. היא מורכבת ממספר מזמורי תהלים וכן מן הפיוט "לכה דודי" שנכתב בצפת בידי ר' שלמה הלוי אלקבץ.

****

קבלת השבת נפתחת במזמור צה בתהלים. זהו מזמור המהלל את ה' ומטיף לעם ישראל ללכת בדרך התורה, כאשר ההיסטוריה מציבה בפניהם גזרים ומקלות – הנסים הגלויים מצד אחד, והעונש הכבד של ארבעים שנות נדודים במדבר ואי כניסה לארץ של דור יוצאי מצרים.

פתיחתו של המזמור, היא היוצקת בקבלת השבת את האווירה – אווירה של שמחה, התרגשות והתקדשות.

לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה   

נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.

נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה   

בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ.

כך נאה לקבל את השבת.

****

בקיבוצי, אורטל, אנו מקבלים את השבת מדי שבוע, מזה תשע שנים. נפלה בחלקי הזכות הגדולה להוביל את קבלות השבת.

טקס קבלת השבת באורטל אינו תפילת קבלת השבת בבית הכנסת. הוא קרוב יותר, ברוחו, לטקס הקידוש בבית, לאחר החזרה מבית הכנסת. הוא נפתח בשירת "שלום עליכם" ויש בו הדלקת נרות, קידוש על היין והחלה, שירי שבת, דרשה לפרשת השבוע, חידות על פרשת השבוע. מדי שבת משפחה אחרת עורכת את הטקס. אנו מציינים אירועים כמו שמחות משפחתיות ואירועים קיבוציים. למשל, לאחרונה הרמנו כוסית לציון יובל לשחרור הגולן, ובירכנו "שהחיינו". קבלת השבת הכניסה לחיינו הקיבוציים מימד של קדושה, ולמרות שמספר המשתתפים בה, לרוב אינו גדול, אין לי ספק שהיא משפיעה גם על החברים שאינם נוטלים בה חלק בפועל. 

לְכוּ נְרַנְּנָה – זו תחושתי מידי ערב שבת, כשהקהילה מקבלת את השבת.

****

נעמי שמר חיברה שיר הנקרא "לְכוּ נְרַנְּנָה", ואף הוא מתאר אווירה של שמחה ותודה.

השיר הוא מתוך המחזמר "מסעות בנימין השלישי", עיבוד לספרו של מנדלי מוכר ספרים.

שירים נוספים של נעמי שמר מאותו מחזה: "שירת העשבים", ו"פירות חמישה עשר" ("שלג על עירי").

לכו נרננה

ליד התחנה

ובזמירות נריע לו

טרילי טרילי לה

ומשפחות נשמיע לו

טרילי טרילי לה

ומי זה יאמין

אחינו בנימין

אמיץ וקל כנשר

טרילי טרילי לה

הנה הוא על הדשא

טרילי טרילי לה

שירו לו, זמרו לו

טרילי טרילי לה

והניעו את ליבו

טרילי טרילי לה

אחד הוא בן דורו

כל דור וגיבורו

אשרינו זה דורנו

טרילי טרילי לה

וזהו גיבורינו

טרילי טרילי לה

פזמון...

* 929

אנא אלי / שולי נתן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 26.6.17

פינתנו מוקדשת היום לשולי נתן. אני מקדיש לה את הפינה משני טעמים. האחד הוא יום הולדתה השבעים, שאמנם חל כבר לפני שלושה חודשים, אבל מי סופר? והשני הוא מלאת יובל לאירוע הפסגה של חייה, האירוע ששינה את חייה והציב אותה בכותל המזרח של התרבות הישראלית – הופעתה ההיסטורית בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשכז, בשיר "ירושלים של זהב", שאני מגדיר אותו "ההמנון השני", אחרי "התקווה", ההמנון הלאומי.

את "ירושלים של זהב" כבר השמענו, כמובן, ואיני נוהג להשמיע אותו שיר פעמיים, אך הוא יתפוס מקום מרכזי בפינה.

שולמית בורנפרוינד נולדה בלונדון. היא עלתה כילדה קטנה לישראל, גדלה תחילה בירושלים ולאחר מכן ברמת גן והיא בוגרת בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. כשהחלה בקריירה המוסיקלית, היא קיצרה את שמה הפרטי ואימצה את שם נעוריה של אמה, לשם משפחתה.

הדבר המעניין הוא ששולי נתן כלל לא ייעדה את עצמה לקריירה מוסיקלית. הייעוד שלה בחיים היה קריירה של ספורטאית. היא הייתה מתעמלת מכשירים מצטיינת, שהגיע לנבחרת ישראל לנערות, תחת שרביטה של המאמנת האגדית אגנס קלטי, שהייתה אלופת העולם בהתעמלות והשנה זכתה בפרס ישראל, בגיל 96. באחד האימונים או התחרויות שולי נפלה מן הקורה, נפצעה וקריירת הספורטאית שלה התרסקה. חלום נעוריה, לו הקדישה את כל ישותה נגוז.

כשהיא הייתה בשיא ייאושה, אמא שלה ניסתה לחלץ אותה בהצעה מפתה. היא שמעה שהגיע לאזור מורה לגיטרה. "אולי תלכי ללמוד גיטרה?". וכך, מתוך התהום צמחה הצלחתה הגדולה, עד כדי כך שאולי ניתן לראות בתאונה הקשה את הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחיים. הגיטרה, בכל אופן, לא משה מידיה עד היום.

היא החלה ללמוד אצל המלחין והמנצח יוסי ואלד ולאחר מכן עברה לקונסרבטוריון. היא שרה בקונצרט לנוער את "דונה דונה" וליוותה את עצמה בגיטרה. למזלה הטוב, בקונצרט נכח איש "קול ישראל" אמתי נאמן, שהתרשם ממנה מאוד והציע לה להופיע בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות".

הייתה זו תכנית חשיפה לאמנים חדשים. באותם ימים של טרם טלוויזיה, כשברדיו היו – שני ערוצים בלבד, הרייטינג של "תשואות ראשונות", ששודרה בשבת בצהרים, היה כמעט מוחלט. כלומר, השתתפות בתכנית זו היא חשיפה אדירה. שולי נתן שרה שם את "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי.

בין המאזינים הייתה בחורה צעירה ששמה ללי שמר, שהוקסמה, ואף זיהתה בזמרת את קול הסופרן שאמא שלה כל כך אוהבת. "אמא, בואי מהר, תקשיבי", היא קראה לאימהּ. נעמי שמר הקשיבה והוקסמה. היא ביקשה מללי לרשום את שמה של הזמרת על פתק.

בינתיים שולי התגייסה לצה"ל. היא אפילו לא ניגשה לבחינות ללהקה צבאית. לא העלתה על דעתה שהיא ברמה המספקת. היא שירתה כמורה חיילת במושבי העולים בחבל לכיש והתגוררה במושב נהורה. במקביל היא המשיכה לשיר ולנגן באופן פרטי, בפני חבריה במקומות שונים בארץ.

יום אחד הגיע לחדרה במושב בריצה מישהו, והודיע לה שאמא שלה התקשרה וממתינה על הקו במזכירות. כך, להתקשר, בלי תיאום מראש? שולי רצה למזכירות, ובראשה התגלגלו תרחישי בלהה על אסון שבטח קרה במשפחה. כשהרימה את השפופרת, אימהּ אמרה לה: "שולמית, הכל בסדר, שום דבר לא קרה, אבל קחי כיסא ושבי, אני צריכה לספר לה משהו". שולי התיישבה, ואימהּ  סיפרה לה שנעמי שמר רוצה להיפגש אתה.

בתחילת 1967 ביקש טדי קולק, ראש העיר ירושלים, מנעמי שמר לכתוב שיר על ירושלים, שיבוצע בחלק האמנותי, הלא תחרותי, של פסטיבל הזמר במוצאי יום העצמאות. נעמי כתבה את הקינה על ירושלים המחולקת שבלבה חומה, וכשראתה כי טוב, אמרה לבתהּ: "זוכרת את הזמרת הזאת ששרה ב'תשואות ראשונות'? יש לך את הפתק עם השם שלה?" והשאר – היסטוריה.

שולי הנרגשת נסעה לביתה של נעמי שמר. נעמי השמיעה לה את השיר בנגינה סוערת על הפסנתר. שולי לקחת את השיר ואת התווים, הלחינה את קטע הפתיחה המפורסם והעזה ליצור עיבוד ממותן ושקט של השיר. ולשמחתה הרבה, נעמי אהבה את הדמות החדשה של השיר, וקיבלה אותו בתיקונים קלים.

כאשר הודיעה נעמי שמר למארגני הפסטיבל מי הזמרת, הם דחו זאת על הסף. בפסטיבל הזמר לא מופיעים זמרים חובבים. "לא צריך", אמרה נעמי שמר, עקשנית ידועה, לקחה את מילות השיר ויצאה מהחדר. הם רדפו אחריה והבינו שאין טעם לוויכוח.

שולי נתן הושבעה לא להשמיע את השיר עד הפסטיבל, והיה מדובר בחודשים אחדים. אולם היא פחדה מאוד מהמעמד, ובכל זאת שרה את השיר בפני חבריה במקומות שונים בארץ, והוא התקבל נפלא. היא הבינה שיש בידיה נכס, אך לא הבינה עד כמה.

רק בחזרות היא החלה להבין. היא שמעה את שמעון ישראלי, כוכב התקופה, מקטר שאת השיר הכי יפה נתנו לפישרית הזאת. את הפסטיבל ליוותה התזמורת הפילהרמונית, אך את השיר שלה היא שרה בליווי הגיטרה בלבד. בחזרה הגנרלית, כשסיימה לשיר, נעמדו כל חברי התזמורת על רגליהם והריעו לה. האסימון נפל.

ובמוצאי יום העצמאות עמדה בחורה צעירה ובלתי מוכרת, בת עשרים, מלווה בגיטרה, ובקול פעמונים הרטיטה את לבבות אזרחי ישראל. באותו יום העצמאות החלה תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, והשיר היה להמנונם של הלוחמים ושל הציבור בעורף. וכשירושלים שוחררה, השיר נתפס כנבואה, אף שלא היה בו שמץ של רמז לשחרור אפשרי של העיר, ונעמי שמר הוסיפה את הבית "חזרנו אל בורות המים".

השיר נחשב לשיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים ואף נבחר ככזה בידי הציבור בחגיגות היובל ובחגיגות השישים למדינת ישראל, שנים רבות אחרי שבוצע לראשונה.

שולי נתן היא בראש ובראשונה "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של זהב" הוא שולי נתן. לא ריטה, לא עפרה חזה, לא חוה אלברשטיין, לא אריק איינשטיין, לא נחמה הנדל, לא נחמה ליפשיץ ולא כ-300 ביצועים אחרים שיש לו.

לשולי נתן יש מאות שירים, אך היא לעולם תהיה מזוהה עם "ירושלים של זהב", עד שיש המציגים אותה בהגזמה כ"זמרת של שיר אחד". בראיון עם יורם רותם מגל"צ, הוא ציין שזמרים עובדים כל חייהם כדי להגיע לשיר האולטימטיבי שלהם, והיא פתחה אתו את הקריירה. "איך זה לקיים קריירה בצלו של 'ירושלים של זהב'?", הוא שאל, והיא השיבה: "בצלו?!?! לאורו! השיר הזה הוא השמש של חיי!"

כאמור, לא נשמיע כאן את "ירושלים של זהב". בחרתי להשמיע שיר מקסים של שולי נתן, שהיא אף הלחינה אותו ותרגמה אותו לעברית – "אנא אלי".

את השיר כתב פרנסיסקו אססי, משורר אמריקאי, שכל מה שאני יודע עליו, הוא שהוא כתב את "אנא אלי". השיר פונה לאדון, כלומר לישוע, והוא מבקש: "עשה אותי כלי לשלומך", אך שולי נתן שינתה ל"אנא אלי" ול"עשה אותי כלי לשליחותך". אחד הבתים מבוסס על "תפילת השלווה" שחוברה על ידי הכומר הפרוטסטנטי האמריקאי ריינהולד ניבור:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

זהו שיר מלא חכמה, שיר של נביא, כיוון שהוא מבקש מאלוהים לעשות אותו כלי לשליחותו. שיר מקסים, שבו מבקש המשורר להיות מופת של הטוב, של הראוי; מי שבכוחו לזרוע אהבה במקום שבו מקננת שנאה, סליחה במקום עלבון, אור במקום חושך ושמחה במקום עצב. הוא מבקש לא להתאוות להיות מנוחם, מובן ואהוב, אלא מנחם, מבין ואוהב.

מדי שנה, בליל יום הכיפורים, אני עורך באורטל ערב שנקרא "כל נדרינו" ובו פרקי קריאה, תפילה, שירה ושיח, סביב תכני יום הכיפורים. ערב מרומם נפש. לערב שלד של קטעים המופיעים מדי שנה וסביבם קטעים מתחלפים. אחד הקטעים הקבועים, משיאי הערב, הוא השיר "אנא אלי", בקול הפעמונים המרטיט, פותח שערי השמים, של שולי נתן.

אנא אלי,

אנא אלי,

עשה אותי כלי לשליחותך.

אנא אלי,

אנא אלי,

עשה אותי כלי לשליחותך.

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה.

במקום שבו עלבון – סליחה,

במקום שבו חושך – אור,

במקום שבו עצב – שמחה,

אדון העולם.

אנא אלי...

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מנוחם אלא מנחם.

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מובן אלא מבין.

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות אהוב אלא אוהב.

אנא אלי...

אלוהים תן לי את השלווה

להשלים עם שאיני יכול לשנות.

אנא, תן לי את אומץ הלב

לשנות דברים שביכולתי.

ואנא, תן לי את החוכמה

להבחין בין אלה לבין אלה.

אנא אלי...