הבלוג של אורי הייטנר

* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

            * ביד הלשון

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

תְּפִלָּה לְעָנִי – כך פותח המשורר את תפילתו, כך הוא מציג את עצמו. עני.

ומדובר בתפילה של עני שהגיע לחרפת רעב. עוני מזעזע.

כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי   

וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי.

הלחם שלו, המזון הבסיסי שלו, הוא אפר. ואת השתיה הוא מוהל בדמעותיו – תיאור מזעזע של מי שאין לו יכולת למלא כוס במים, ומה שמציל אותו הוא דמעות סבלו ויגונו.

העני מתפלל לאלוהים ומבקש להיוושע מן המצוקה הנוראה שבה הוא שרוי.

גדולתו של המשורר העני, היא שגם כאשר הוא מצוי בתחתית החבית, גם במצוקה הקשה שבה הוא נמצא, הוא אינו מתפלל רק לגאולה אישית, אלא בראש ובראשונה לגאולה לאומית. סביר להניח שאז, כהיום, יש מי שתחביבם לדוג במים עכורים והם מסיתים ומשלהבים יצרים אנטי לאומיים בקרב הסובלים ממצוקה. על המשורר, הדמגוגיה הזאת אינה עובדת.

גם כאשר הוא מתאר את מצבו כנואש:

יָמַי כְּצֵל נָטוּי   

וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ

גם אז הוא מייחל לגאולת העם והארץ:

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

המשורר מבין שללא גאולה לאומית, לא תהיה גאולה אישית ולא גאולה מעמדית. גם במצבו הקשה, הסולידריות העליונה שלו, היא הסולידריות הלאומית. איזו גבורה, איזה הדר, יש בגישה הזו. זו התגלמות מותר האדם מן הבהמה.

****

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

איזה פסוק נפלא של אהבת מולדת. אפילו את אבניה הקשות של הארץ, אוהבים בניו של עם ישראל. אפילו את אדמתה – האדמה עצמה, גם אם אין היא מיושבת ואינה מצמיחה את פריה. הדבקות באדמת המולדת היא בלתי מותנית, גם בחורבותיה. הדבקות הזאת, היא שתפריח, בסופו של דבר, את שממת הארץ.

הפסוק הזה הוא המסד לשירו של ביאליק "ברכת עם" – הנושא את ברכת העם היהודי לקומץ החלוצים בארץ ישראל. השיר נכתב בשנת תרנד (1894), בתקופת העליה הראשונה. השיר היה להמנונה של תנועת העבודה הציונית.

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה

בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,

כָּל טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה

דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –

רַב לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא!

הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,

עַתָּה רַב לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

גּוֹי קַו קָו אֲנָחְנוּ!  מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ

שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן עַד!

יֶשׁ יוֹם – וּמִיָּם עַד יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ

לִרְאוֹת מַה פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?

הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?

הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!

עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!

מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

קומץ חלוצי העליה הראשונה, כותב ביאליק, הם מחונני גאולתו של עם ישראל, בדבקותם זבת הזיעה והדמעות באדמת ארץ ישראל.

ההשראה של הפסוק על שירו של ביאליק מובהקת – לא רק בשימוש במילים, אלא בתוכֶן. משורר תהלים מתפלל לגאולת ציון,

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

הוא גם מבהיר שמדובר במעשה שייעשה בידי בני אדם.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

זו הציונות. ההבנה "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד"' ולצדהּ ההבנה שכיוון שבא מועד, הדבר מחייב את העם היהודי, לא עוד להמתין בפסיביות לביאת המשיח, אלא לעלות בחומה בציונות מעשית, ביישוב הארץ  ובניינהּ, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

אנשי הציונות המעשית, אותם מעלה ביאליק על נס, הבינו שגאולת העם היהודי מותנית בישיבתו על אדמתו ובקשר הבלתי אמצעי בינו לבין אדמתו. רק כאשר היהודים נוגעים במו ידיהם באבני הארץ ובעפרה; רק החיבור הזה מעניק להם כוח של ממש, להגן על עצמם וליצור תקומה יהודית במדינה ריבונית.

****

המשורר מתפלל לאלוהיו: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי".

הפניה הזו של אדם לאלוהים, מהדהדת בשירה של נעמי שמר, "מה שלומך אחות", כפניה של אדם לאדם, של אישה לאחותה.

תֵּכֶף יִתְגָּלּוּ שָׁמַיִם

אַל תַּסְתִּירִי אֶת פָּנַיִךְ

אַל יֶחְדַּל קוֹלֵךְ.

אף שהשיר מתאר מזג אוויר סגרירי וקודר, ולכן המשפט "תכף יתגלו שמים" יכול להיקרא גם פשוטו כמשמעו, סביר להניח שנעמי שמר מתכוונת להתגלות שמימית, גואלת ומאירה, לאחר תקופה של הסתר פנים.

וכפי שביאליק מבין שהחלוצים המחוננים את עפרות הארץ הם אלה שיביאו את הגאולה, כך גם נעמי שמר כותבת לאחותה, שאת הגאולה האישית, את התגלות השמים, היא תביא ברגע שלא תסתיר פניה. גילוי הפנים והקול שלה, יבואו בד בבד עם התגלות השמים.  

* 929

בכל אירועי היובל, הקפדנו לדבר על יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, ולא על יובל להתיישבות בגולן.

יש בכך מידה של ענווה – לא המצאנו את הגלגל, אנו הולכים בתלם שחרשו אבותינו לפני מאות ואלפי שנים.

יש בכך אמירה, על היותנו חלק מדבר גדול יותר מאתנו – כפי שאיננו מתיישבים כאן רק למען עצמנו, אלא למען מדינת ישראל ועם ישראל, כך המחויבות שלנו אינה רק להווה, אלא לעתיד ולעבר. וכפי שאמר אחד העם: "בלי עבר אין עתיד". ויגאל אלון קבע: "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ולכן, מתוך אכפתיות להווה ולעתיד, עלינו להכיר את העבר, להוקירו ולכבדו.

העבר של הגולן הוא ההתנחלות הישראלית בזמן המקרא, הוא היישוב היהודי הגדול בתקופת בית שני ויותר מכך בתקופת המשנה והתלמוד, הוא הניסיון ההרואי של חלוצי העליה הראשונה להיאחז בגולן וגאולת אדמות הגולן (בעיקר באזור החורן, שנמצא בידי מה שהיה פעם סוריה) בידי הברון רוטשילד. העבר של הגולן הוא הכמיהה לגולן ולהתיישבות בו גם אחרי שנקבע הגבול הבינלאומי שקבע שהגולן יהיה במנדט הצרפתי להקמתה של סוריה העצמאית. העבר של הגולן הוא היותו "ההר שהיה כמפלצת" – ההר שממנו במשך 19 שנים מירר האויב הסורי את חייהם של תושבי הצפון, עד שחייב את ישראל לעלות ולשחררו.

בשנות המנדט הבריטי, שכאמור לא חל על הגולן, כלומר הגולן לא הוכנס לשטח הבית הלאומי שיועד ליהודים, גרעיני התיישבות שקמו בארץ ייעדו את עצמם לגולן. אמנם בסופו של דבר הם נאלצו להתפשר על מקום אחר, אך עצם הכמיהה לגולן והבחירה בו, מעידה על מקומו.

בספרה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מתארת פנינה גרי את סיפור אהבת נעוריה לעלי בן צבי, בנו של הנשיא השני יצחק בן צבי ואשתו רחל ינאית, שנגדע ערב החתונה שלהם, כאשר עלי נפל בהגנה על קיבוצו, בית קשת. הספר נכתב בעקבות הצגת היחיד של עדי בילסקי בשם זה והגרסה הקולנועית של דן וולמן. באופן טבעי, הספר מפרט יותר מאשר ההצגה והסרט, כולל סיפורם של הוריה של פנינה, החלוצים מייסדי נהלל, וסיפורם של יצחק ורחל ינאית בן צבי. והוא מספר גם את סיפור הקמת בית קשת, בידי עלי וחבריו.

מתוך הספר: " 'בתחילה היה החלום שלנו להתיישב בחורן שבעבר הירדן, ' הסביר עלי, 'כדי להציל שבעים אלף דונם – אדמת פיק"א שנרכשה בשעתה על ידי הברון רוטשילד. רצינו להתיישב במקומות מסוכנים מבחינה ביטחונית. לכבוש אדמות, לשמור על הגבולות. ההתיישבות ליד 'כדורי' לא נראתה מספיק חלוצית בעינינו' ".

בסופו של דבר חלוצי בית קשת נאלצו להתפשר.

רק בחלוף 23 שנים, אחרי מלחמת ששת הימים, חלוצים חדשים, צעירים בשנות דור, הגשימו את חלום ההתיישבות בגולן.

****

החיבור בין ההווה והעתיד לבין העבר, הזיקה ההיסטורית, הוא יסוד מוסד של הציונות, על כל גווניה. לא בכדי נתן הרצל לספרו האוטופיסטי את השם "אלטנוילנד" – ארץ ישנה חדשה. התרגום לעברית, "תל אביב", המשחזר שמו של מקום שבו ישבו גולי בבל לאחר חורבן בית ראשון, נושא את המסר הזה. האביב הוא ההתחדשות, הפריחה מחדש, העתיד. התל מכסה על הסיפור ההיסטורי, המעניק עומק ותוקף למעשה הציוני, וקורא לחשיפת אוצרות העבר הטמונים בו.

כך גם תל עמל, ראשון יישובי חומה ומגדל. שם היישוב מדבר על העמל – האמונה בעבודה ככוח היצירה של העתיד, אך גם על תל, המסמל את עומק שורשינו בארץ. חברי הקיבוץ נאלצו להחליף את שמו לניר דוד, על שמו של נשיא ההסתדרות הציונית השני דוד וולפסון, על פי דרישת משפחתו, שתרמה לקיבוץ את חדר האוכל הראשון שלו. אולם לימים, החליטו חברי הקיבוץ להחזיר לו גם את שמו המקורי, וכיום הוא נושא את שני השמות.

תל עמל, היה קרוב מאוד לנתן אלתרמן, שאחותו לאה הייתה ממייסדות הקיבוץ, וחיה בו עד יומה האחרון. אלתרמן העניק לקיבוץ את המנונו, המושר עד היום מדי שנה בחג העליה לקרקע – "המגדל הראשון".

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!"

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

אֶל מֶרְחָב מִמָּצוֹר, אֶל חָדָשׁ מִנּוֹשָׁן

אַתְּ עוֹלָה בְּרִסּוּק אֲזִיקַיִם

בְּהִבְהוּב מַחֲרֵשׁוֹת בְּתַלְמַי חֲרִישָׁן

עִם פְּלָגַיִךְ בָּאוֹר וּבַמַּיִם.

כִּי בָּאֹמֶן קוֹלֵךְ וּבַכֹּחַ קוֹלֵךְ

וְאֶחָד – בַּיִּעוּד וּבַפֶּרֶךְ!

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵךְ

הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ!

הפזמון מתאר את תל עמל כחלוץ שלפני המחנה, כאוונגרד המביא אותנו אל העתיד, עתיד של עמל ועבודה בדגה ובדגן. הדגש הוא על הראשוניות - רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל.

אך המילים "תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל, בְּמָטָר וּבְטַל" מעוררות אסוציאציה, על טל ועל מטר. בבתים, הדברים הרבה יותר ברורים.

"בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ", נפתח השיר. למה הרי בַּגלבוע ולא הרי הגלבוע, כפי שאנו אומרים "הרי הגולן", "הרי הגליל". אלתרמן פותח את השיר ברמז לקינת דוד על שאול ויהונתן, שבה מקולל ההר: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם". המסר ברור – החלוצים עולים להר המקולל, כדי להפוך אותו להר של ברכה. מכאן המילים בפזמון: "תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל, בְּמָטָר וּבְטַל".

חָרוֹן יֶעֱשַׁן – מתכתב עם הפסוק מדברים "כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-יְהוָה"; יעשן – קילל. החרון הוא האף, שתי מילים נרדפות לכעס. הכוונה לקללה שהוטלה על הגלבוע. ההליכה דווקא לגלבוע כדי להקים יישוב חדש, מבטאת גבורה גדולה, לא רק בשל העובדה שמדובר ביישוב ספר מבודד בעיצומן של מאורעות תרצו-תרצט, אלא גם בשל האומץ להתמודד עם הקללה ולגבור עליה.

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי – אלתרמן משתמש במילים מספר "במדבר", לאחר שבני ישראל מצאו באר מים במדבר: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ". באזור המקולל, הרי בגלבוע, ישוחזר נס הבאר במדבר, כלומר ההר שקולל ביובש, יפרח ויניב פירות.

דַּבְּרִי שִׁיר – מתוך שירת דבורה, שאף היא עוסקת באזור הזה של הארץ, בשיר של ניצחון. אלתרמן מנבא את הניצחון על איתני הטבע. דַּבְּרִי שִׁיר נכנס גם לפיוט הגאולה, "לכה דודי", ובכך אלתרמן מתאר את חלוצי עמק בית שאן כמחוללי הגאולה של עם ישראל.

אך אין זה מקרה שאין הוא כותב בית שאן אלא בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן. כך נקראת העיר, בתיאור אקט ביזוי גופותיהם של שאול ובניו: "וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן". היה זה אחד מרגעי השפל, התבוסה והחרפה של ישראל, אך דווקא ממנו, מבטיח אלתרמן, תצמח הגאולה: "בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי", חוזר המשורר ל"לכה דודי".

ואם המסר עד כאן לא היה ברור, בבית הבא מבהיר זאת אלתרמן במפורש:

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!".

ההתיישבות בגלבוע נודרת להסיר את הקללה, ולגבור הן עליה והן על האויב הערבי: הצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!". והמסר הוא שאת הכוח והאומץ ליצור את העתיד, אנו שואבים מן העבר. וכך הדברים נאמרים בבית הבא: "אֶל חָדָשׁ מִנּוֹשָׁן".

****

יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, אנו אומרים, ומכוונים דברינו לזיקה העתיקה של עם ישראל לגולן. אך חשוב לא פחות להעלות על נס את החלוצים בני זמננו, שחוללו את המהלך ההיסטורי של ההתיישבות בגולן, שעיצבה את גבולה של מדינת ישראל.

היום, 14 ביולי, עלו ראשוני המתיישבים למחנה הסורי הנטוש עליקה, ועשו היסטוריה. הם ראויים מאתנו לכבוד ויקר, ודומני שלא היטבנו והקפדנו לעשות כן בשנת היובל.

אציין במיוחד שלושה. האחד הוא איתן סט, חבר קיבוץ גדות – ראש וראשון להתיישבות בגולן. הראשון שהגה את רעיון ההתיישבות, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ומי שהקים את הגרעין שיישב את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, והיה הדוחף העיקרי למהלך. ואף שהוא המשיך לחיות בגדות, הוא היה ונשאר איש הגולן, מעורב מאוד בעשיה בגולן ובמאבקים על הגולן.

השני הוא יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, שהוא מעין הרצל ובן גוריון של הגולן – הן נושא החזון והן האדריכל, הדמות המרכזית בגולן לאורך שנות היובל ומי שטביעות אצבעותיו נמצאות לאורכו ולרוחבו של הגולן.

השלישי הוא סמי בר-לב, מייסד גרעין קצרין ולאחר מכן היישוב קצרין, שאותו עיצב ברוחו ובנה במו ידיו והנהיג אותה ביד רמה במשך 38 שנים.

יהודה הראל וסמי בר-לב, או אם לדייק יותר, יהודה וסמי, הם היכין והבועז – עמודי התווך של ההתיישבות בגולן.

וצר לי שלא השכלנו להודות להם כראוי להם בחגיגות היובל.

****

בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, שרה המקהלה המשותפת של הילדים והמבוגרים את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.

* "שישי בגולן" - המאמר יפורסם ב-14 ביולי, בדיוק ביובל לחידוש ההתיישבות בגולן.