הבלוג של אורי הייטנר

הפרסומת של אורי גוטליב ל"נביעות" - נפלאה. לא, המכירות של "נביעות" באמת אינן מעניינות אותי. אבל הפרסומת הזאת היא שירות חשוב לציבור נגד תרבות עלוני הכסת"ח – עלונים עמוסי מלל באותיות זעירות, שאף צרכן לעולם אינו קורא, וכל מטרתן לכסת"ח את עצמן מפני תביעות משפטיות. גוטליב מציג את העלונים בכל גיחוכם, ואם יזיק להם ויגרום להם לחשוב פעמַיִם לפני הכיסתו"ח – יבורך.

* "דעות בשישים"

מזכ"ל הוועד הישראלי לאונסק"ו, דניאל בר-אלי, היטיב להגדיר את השחתת האתר הארכיאולוגי בעבדת: "זהו פשוט פשע נגד התרבות האנושית".

צודק. אבל האמת היא שבאופן יחסי מדובר בפשע קטן למדיי. שני אנשים, כנראה, בילו במקום, לכל היותר כמה שעות, והשחיתו בידיהם ובכמה כלי עבודה פשוטים את הממצאים הארכיאולוגים. לא, איני מזלזל, חלילה, בחומרת המעשה. אבל הזעזוע הציבורי מהפשע האנטי תרבותית קצת מוזר, לנוכח השתיקה והעלמת העין מארכי פשע תרבותי שאין ערוך לחומרתו – בהר הבית.

12,000 מ"ק של אדמה עמוסה בכמות עצומה של ממצאים ארכיאולוגיים החשובים ביותר שניתן לתאר, נחפרה, הושחתה והושלכה למזבלה העירונית של ירושלים ולשפכים בנחל קדרון. מדובר באדמות הר הבית, האתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בעולם, המלאות בממצאים אודות עברה היהודי של ירושלים, אודות בית המקדש הראשון והשני. במקום נפער בור באורך 50 מ' ורוחב של 40 מ'. לפני פינוי ערמות העפר בהר-הבית, נעשה בהם סינון והוצאו אבני כותרת וממצאים חשובים נוספים. הפושעים פירקו מבנים כגון קמרונות ואמת מים. ממצאים ארכיאולוגים חשובים ביותר הושחתו במזיד, באופן שיטתי, באמצעות דחפורים שנשכרו במיוחד למטרה זו, לא במעשה נקם ספונטני של אנשים מתוסכלים, אלא בידי הווקפ השולט בהר הבית, בהעלמת עין של ממשלות ישראל.

הארכי פשע הנורא הזה נגד התרבות האנושית, נגד המדע ונגד היהדות, נעשה לפני עשר שנים, בדצמבר 1999. עד היום דבר לא נעשה נגד הפושעים. מדינת ישראל, המתיימרת להיות הריבון בהר הבית, משלימה עם הפשע הזה לאורך שנים, ואינה עושה דבר כדי לאכוף את החוק ולהפסיק את ההתנכלות לשרידי ההיסטוריה היהודית בהר הבית. מיותר לציין שישראל אינה עושה מעשה אקטיבי של חפירות הצלה במקום, חרף החשיבות הרבה של האתר לתרבות האנושית בכלל ולתרבות היהודית בפרט.

הועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, המורכב מארכיאולוגים ואנשי רוח – לשם שינוי לא רק דתיים ואנשי ימין אלא גם אישים כמו נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר והסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושע, חיים חפר, חיים גורי ופרופ' מרדכי קרמניצר, ניסה להעלות את הנושא לסדר היום ולקרוא לממשלה לשים קץ לפשע. לשווא. ממשלות ברק, שרון, אולמרט ונתניהו לא העזו ואינן מעזות להתמודד ולהשליט את החוק.

והנה, בעקבות המהומות בירושלים, שנגרמו עקב הסתה ומיחזור העלילה השפלה כאילו מדינת ישראל מערערת את יסודות הר הבית כדי למוטט את מסגד אל אקצא, מתעורר דיון ציבורי בנושא הארכיאולוגיה בירושלים. על מה הוויכוח? לא על הפשע הארכיאולוגי, אלא על החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד. גורמים בישראל, בהובלת עיתון "הארץ", מנגחים שוב ושוב את החפירות והחופרים, ומוצאים אפילו, לא להאמין – ארכיאולוגים הקוראים להפסיק את החפירות. קריאה אנטי מדעית, אנטי מחקרית ואנטי תרבותית כזו, ברוח חשכת ימי הביניים, מסיבות פוליטיות, היא בגדר נורמה סבירה ולגיטימית בשיח הציבורי בישראל. המבקרים טוענים נגד העובדה שעמותת אלע"ד הימנית מממנת את החפירות החשובות הללו, במקום לתקוף את הממשלה על שהיא אינה מממנת את החפירות הללו בשל חשיבותן המדעית והלאומית.

הפשע הארכיאולוגי בהר הבית, העלילה נגד מדינת ישראל כאילו היא מנסה להרוס את מסגד אל אקצא, ההסתה החמורה של התנועה האסלמית בישראל, ההסתה החמורה לא פחות של אבו מאזן ה"מתון" וממשלתו, נובעים ממטרת על אחת – שכתוב ההיסטוריה של ירושלים ושל ארץ ישראל כדי לקעקע את זכותו של העם היהודי למדינה בא"י. מול המתקפה הזו, ראוי היה שמדינת ישראל תעמיד כמטרה לאומית רבת חשיבות את המחקר הארכיאולוגי, שתוצאותיו הן עדויות לקשר ההיסטורי של עם ישראל לירושלים ולא"י. במקום הצבת מטרה לאומית זו, התגובה הישראלית היא רפיסות ושיתוק.

... אילו יולי תמיר הייתה היום שרת החינוך, בוודאי הייתה מורה ללמד בבתי הספר הערביים את הנראטיב אודות נסיונותיה של ישראל למוטט את מסגד אל אקצא.

* "אם תרצו"

זרע היותי קיבוצניק, נטמן בי בבית זרע. עוד לא הייתי בתנועת הנוער, עוד לא עיצבתי דרך חיים ואידיאולוגיה, עוד לא חשבתי על שיתוף, שוויון וערבות הדדית. עוד כילד קטן, שחי וגדל בעיר, התאהבתי בקיבוץ שבו חיו קרובי משפחתי, בית זרע. לשם נסענו בחופשים, ואני התאהבתי. התאהבתי בחיים בטבע, התאהבתי בחיים השיתופיים, עוד לפני שיכולתי לנסח לעצמי למה. ואחד הדברים שהלהיבו אותי במיוחד, היה הלינה המשותפת.

ילדותי בעיר, בחיק משפחתי, הייתה ילדות מאושרת. ובכל זאת, קינאתי בבני דודי שחיו בלינה המשותפת. הם היו מאושרים עד הגג, הם וחבריהם, ואני ראיתי בהם מי שחיים 365 יום בשנה במחנה. ואם אני כל כך נהנה לישון שני לילות במחנה, איך לא אקנא במי שחי כך כל השנה?

בני הדודים שלי באמת היו מאושרים בלינה המשותפת. גם היום הם זוכרים בעיקר חוויה יפה של ילדות מאושרת. אבל כשהם בגרו (עוד כשחיו בקיבוץ) לא העלו על דעתם את האפשרות שכך הם יגדלו ויחנכו את ילדיהם. וכשאני בגרתי ובחרתי בחיי קיבוץ, גם אני לא העליתי על דעתי את האופציה הזאת כדרך החיים בה אבנה את משפחתי, בה חבריי ואני נבנה את קיבוצנו. במשך השנים פגשתי בני קיבוצים רבים, שגדלו בלינה המשותפת - כאלה שחיים בקיבוץ וכאלה שאינם חיים בו. לא פגשתי עד היום אפילו אחד שהיה רוצה שילדיו יגדלו בלינה משותפת. עם זאת, רובם הגדול זוכרים את הלינה המשותפת כחוויה חיובית של ילדות מאושרת.

אף פעם לא קניתי את סיפורי הילדות האומללה של "ניצולי הלינה המשותפת". האמנתי לסיפורם האישי של אלה שדיווחו עליה, אך לא חסרים ילדים שחוו ילדות קשה בחיק משפחתם. הסיפורים הקשים הם סיפורים אישיים חריגים. הכלל הוא של זיכרונות חיוביים. לכן, כלל לא הופתעתי מתוצאות הסקר שפורסם לאחרונה, שאושש את תחושתי זו. על פי תוצאות הסקר, 75% מהגברים ו-63% מהנשים זוכרים את הלינה המשותפת כחוויה חיובית ואילו 18% בלבד מהנשים ו-7% בלבד מהגברים זוכרים אותה כחוויה שלילית. ממצאים אלה כל כך מובהקים, שניתן לראות בהם אבן דרך לדיון רטרוספקטיבי אחר לגמרי על הלינה המשותפת. לא עוד הדיון על השאלה האם היא אמללה את הילדים ועשקה את ילדותם, אלא האם זו הדרך הראויה לחנך ילדים. 

השלילה שלי את הלינה המשותפת, נובעת ממקום ערכי. אני סבור שהדרך לחנך לערכים, שבהם אני מאמין, היא בחיק המשפחה. ומאחר והערכים שבהם אני מאמין הם שהביאו אותי לבחור בחיי קיבוץ, הרי שאני רואה בלינה המשפחתית את המקום הנכון לחנך לחיי קיבוץ. וכשאני מנסה לבחון את השאלה מה קרה לקיבוץ, הולכת ומתגבשת בי ההכרה, שאחת הסיבות למשבר הקיבוץ ולמה שקרה לקיבוץ בדור האחרון, הוא תוצאה מאוחרת של הלינה המשותפת.

דודי בבית זרע (למעשה הוא לא היה דודי, אלא בן דודו של אבי, אבל במשפחות של ניצולי שואה הקשרים בין שארי הבשר היו שונים. מבחינת אבי הוא היה אח לכל דבר ומבחינתנו הוא היה דוד לכל דבר) היה דמות מרכזית בקיבוצו ואחד האידיאולוגים שלו. כן, גם של הלינה המשותפת. הייתי קרוב אליו מאוד. אני זוכר שיחה שקיימנו, בהיותי נער, על חברת הילדים בקיבוץ. אחד הדברים שהוא אמר לי, על דרך החיוב דווקא, הוא שהילדים הם כמו חיות בג'ונגל – תחרותיים מאוד, וכל אחד יודע בדיוק איזה מקום הוא בכיתה ובאיזה מקום כל ילד אחר בכיתה, בכל מקצה של ריצה, שחיה, הורדות ידיים וכו'. אז לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, אך העובדה ששיחה זו נחרטה בזיכרוני במשך למעלה מ-30 שנה אינה מקרית. כנראה שבאיזשהו מקום הבנתי את הסתירה בין התיאור הזה לבין מהות החיים השיתופיים. ואולי הדברים שאמר דודי, פשוט ניסחו חוויה שחשתי כילד בביקוריי בקיבוץ – חברת הילדים הקיבוצית הייתה הרבה יותר תחרותית מהחברה העירונית שבה גדלתי. היום אני מרשה לעצמי לנסח זאת בהכרה מלאה – בחברת הילדים המשותפת, החוויה התחרותית, כמעט דרוויניסטית, הייתה חזקה מאוד. מאחר והקיבוץ מבוסס על שותפות, שהיא היפוכו של הג'ונגל הזה, הרי שהלינה המשותפת חתרה תחת אושיות הרעיון הקיבוצי.

הרעיון השיתופי סותר את יצרי האגואיזם של האדם. אדם בוגר הבוחר בחיי שותפות, בוחר בהתמודדות מתמדת וקשה עם אותם יצרים. התשתית האישיותית היוצרת את היכולת להתגבר על היצרים, נבנית בראש ובראשונה באמצעות חינוך. חינוך אינו רק הטפה ודיבור על ערכים ודרך חיים, אלא בעיקר דוגמה אישית והתנסות. גם חיי משפחה הם חיי שותפות וגם הם מחייבים התמודדות עם היצר האגואיסטי. המשפחה מבוססת על שותפות בין בני הזוג, על התחלקות שוויונית ביניהם ללא קשר לפער בתרומה של כל אחד מהם. חיי הזוגיות והמשפחה מחייבים פשרות וויתורים כדי לקיים את היחד. בחיי המשפחה יש אלטרואיזם רב, בעיקר כלפי הילדים. בניסיון לבסס את הרעיון הקיבוצי על צמצום המשפחה, שמשמעותו התייחסות שלילית למשפחה – כאל רע הכרחי, טמון זרע הפורענות של הקיבוץ; אחד הגורמים שהובילו אותו למשבר.

הדור הראשון ללינה המשותפת עוד חי את ההזדהות עם המעשה ההרואי של הוריו החלוצים, מייסדי הרעיון, וחווה את המשימתיות הקיבוצית של הקמת המדינה ויישוב הארץ. לכן, הלינה המשותפת לא פגעה במוטיבציה הקיבוצית שלו. בדורות הבאים, הלינה המשותפת הרגה את הקיבוציות ואת הסיכוי להיות קיבוץ.

היה הרבה חיוב בלינה המשותפת. היא חישלה את בוגריה, היא ידעה להפוך אותם לבוגרים עצמאיים מאוד, היא לימדה אותם להתמודד בהצלחה עם אתגרים, היא השכילה להפוך אותם ללוחמים מצויינים, לאנשים חרוצים, לחקלאים מעולים, היא הכשירה אותם להתמודד בהצלחה ובהצטיינות עם החיים בעיר ואף בחו"ל, ואין ספק שבוגרי הקיבוצים הם סיפור הצלחה בכל קנה מידה, כלכלי ואחר, בחיים שמחוץ לקיבוץ. אולם הלינה המשותפת לא יכלה לחנך את הילדים לערכים של שותפות אמיתית, של שוויון. ולכן, היא לא יכלה לחנך אותם לקיבוץ.

הלינה המשותפת החלה מסיבות מוצדקות – רצון להבטיח את חיי הילדים, בריאותם ורווחתם, בחיים הקשים של הקבוצה. קברי הילדים בבתי הקברות הקיבוציים הישנים יכולים להסביר זאת היטב. הבעיה החלה ברגע שהכרח בל יגונה הפך לאידיאל, וחברי הקיבוץ דבקו בו באדיקות לאורך עשרות שנים. התוצאה העיקרית, היא מצבה העגום של התנועה הקיבוצית היום.

* "שווים", "חדשות בן עזר"