הבלוג של אורי הייטנר

תְּפִלָּה לְעָנִי – כך פותח המשורר את תפילתו, כך הוא מציג את עצמו. עני.

ומדובר בתפילה של עני שהגיע לחרפת רעב. עוני מזעזע.

כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי   

וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי.

הלחם שלו, המזון הבסיסי שלו, הוא אפר. ואת השתיה הוא מוהל בדמעותיו – תיאור מזעזע של מי שאין לו יכולת למלא כוס במים, ומה שמציל אותו הוא דמעות סבלו ויגונו.

העני מתפלל לאלוהים ומבקש להיוושע מן המצוקה הנוראה שבה הוא שרוי.

גדולתו של המשורר העני, היא שגם כאשר הוא מצוי בתחתית החבית, גם במצוקה הקשה שבה הוא נמצא, הוא אינו מתפלל רק לגאולה אישית, אלא בראש ובראשונה לגאולה לאומית. סביר להניח שאז, כהיום, יש מי שתחביבם לדוג במים עכורים והם מסיתים ומשלהבים יצרים אנטי לאומיים בקרב הסובלים ממצוקה. על המשורר, הדמגוגיה הזאת אינה עובדת.

גם כאשר הוא מתאר את מצבו כנואש:

יָמַי כְּצֵל נָטוּי   

וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ

גם אז הוא מייחל לגאולת העם והארץ:

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

המשורר מבין שללא גאולה לאומית, לא תהיה גאולה אישית ולא גאולה מעמדית. גם במצבו הקשה, הסולידריות העליונה שלו, היא הסולידריות הלאומית. איזו גבורה, איזה הדר, יש בגישה הזו. זו התגלמות מותר האדם מן הבהמה.

****

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

איזה פסוק נפלא של אהבת מולדת. אפילו את אבניה הקשות של הארץ, אוהבים בניו של עם ישראל. אפילו את אדמתה – האדמה עצמה, גם אם אין היא מיושבת ואינה מצמיחה את פריה. הדבקות באדמת המולדת היא בלתי מותנית, גם בחורבותיה. הדבקות הזאת, היא שתפריח, בסופו של דבר, את שממת הארץ.

הפסוק הזה הוא המסד לשירו של ביאליק "ברכת עם" – הנושא את ברכת העם היהודי לקומץ החלוצים בארץ ישראל. השיר נכתב בשנת תרנד (1894), בתקופת העליה הראשונה. השיר היה להמנונה של תנועת העבודה הציונית.

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה

בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,

כָּל טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה

דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –

רַב לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא!

הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,

עַתָּה רַב לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

גּוֹי קַו קָו אֲנָחְנוּ!  מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ

שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן עַד!

יֶשׁ יוֹם – וּמִיָּם עַד יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ

לִרְאוֹת מַה פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?

הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?

הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!

עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!

מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

קומץ חלוצי העליה הראשונה, כותב ביאליק, הם מחונני גאולתו של עם ישראל, בדבקותם זבת הזיעה והדמעות באדמת ארץ ישראל.

ההשראה של הפסוק על שירו של ביאליק מובהקת – לא רק בשימוש במילים, אלא בתוכֶן. משורר תהלים מתפלל לגאולת ציון,

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

הוא גם מבהיר שמדובר במעשה שייעשה בידי בני אדם.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

זו הציונות. ההבנה "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד"' ולצדהּ ההבנה שכיוון שבא מועד, הדבר מחייב את העם היהודי, לא עוד להמתין בפסיביות לביאת המשיח, אלא לעלות בחומה בציונות מעשית, ביישוב הארץ  ובניינהּ, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

אנשי הציונות המעשית, אותם מעלה ביאליק על נס, הבינו שגאולת העם היהודי מותנית בישיבתו על אדמתו ובקשר הבלתי אמצעי בינו לבין אדמתו. רק כאשר היהודים נוגעים במו ידיהם באבני הארץ ובעפרה; רק החיבור הזה מעניק להם כוח של ממש, להגן על עצמם וליצור תקומה יהודית במדינה ריבונית.

****

המשורר מתפלל לאלוהיו: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי".

הפניה הזו של אדם לאלוהים, מהדהדת בשירה של נעמי שמר, "מה שלומך אחות", כפניה של אדם לאדם, של אישה לאחותה.

תֵּכֶף יִתְגָּלּוּ שָׁמַיִם

אַל תַּסְתִּירִי אֶת פָּנַיִךְ

אַל יֶחְדַּל קוֹלֵךְ.

אף שהשיר מתאר מזג אוויר סגרירי וקודר, ולכן המשפט "תכף יתגלו שמים" יכול להיקרא גם פשוטו כמשמעו, סביר להניח שנעמי שמר מתכוונת להתגלות שמימית, גואלת ומאירה, לאחר תקופה של הסתר פנים.

וכפי שביאליק מבין שהחלוצים המחוננים את עפרות הארץ הם אלה שיביאו את הגאולה, כך גם נעמי שמר כותבת לאחותה, שאת הגאולה האישית, את התגלות השמים, היא תביא ברגע שלא תסתיר פניה. גילוי הפנים והקול שלה, יבואו בד בבד עם התגלות השמים.  

* 929

שנת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מזמנת לנו מפגשים, ריגושים וגאווה. האירוע המתואר כאן, לא נעשה ביוזמת מטה רשמי כלשהו, אלא הוא יוזמה מן השטח, על טהרת ההתנדבות ובמימון המשתתפים. ביום רביעי 5.7 התכנסו במסעדת גיליס בנוב עשרות ממייסדי ההתיישבות בגולן, למפגש רעים ולערב סיפורים – וסיפרו את סיפור ראשית ההתיישבות. לאחר כשעה של מפגש בלתי אמצעי מרגש, התכנסו המשתתפים לערב של התרוממות רוח גדולה. אמנם אני ממש חדש בגולן, רק 33.5 שנים, אך נפלה בחלקי הזכות הגדולה לערוך ולהנחות את הערב המרגש.

ראשון המספרים, הוא מי שהיה ראש וראשון ליוזמי ההתיישבות, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, איתן סט מגדות. איתן סיפר איך הכל התחיל – החל מההפגזה הכבדה שהרסה את בתי גדות חודשיים לפני המלחמה, ההפגזות ששבו והרסו את מבני הקיבוץ במלחמה, ואיך במפגש חברים מקיבוצי גליל עליון, שנערך בגדות, הוטלה עליו המשימה לייסד את ההתיישבות בגולן, כדי לסכל אפשרות של נסיגה. הוא סיפר איך עבר בקיבוצים לגייס מתנדבים, ואיך הקיבוצים שלחו למשימה רווקות ורווקים, בתקווה שימצאו שידוך... איתן העלה על נס את דמותו של רפאל בן יהודה ז"ל מנאות מרדכי, שהיה שותפו למפעל.

עומר ויינר מראשוני העולים לעליקה לייסד את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, סיפר על אווירת המערב הפרוע ששררה ביישוב החדש ובגולן באותם ימים. איך ביומו הראשון כבוקר, נכנס עם עדר הבקר לשדה מוקשים, אירוע שבו עלו פרות על מוקשים והתפוצצו.

סולי ילין, ממייסדות מרום גולן, סיפרה על הקמת מערכת החינוך בגולן. חודשים אחדים אחרי ראשית ההתיישבות, לקראת הצטרפות משפחת הראל ליהודה בקיבוץ גולן, שכבר ישב בנקודה השניה שלו, בקוניטרה, צריך היה לספק מערכת חינוך לילדים, ולשם כך גויסו משפחות מרחבי התנועה הקיבוצית כדי שיהיו ילדים נוספים וקיבוץ גולן יהיה "קיבוץ אמתי". ושוב חזר הדבר על עצמו כשארנון ואיילת הראל עלו לכיתה א'. אז אימץ הקיבוץ ילדים מ"עליית הנוער", ברובם ילדים ממשפחות הרוסות, כדי לאפשר הקמת הכיתות. סולי סיפרה על "מלחמת שלושת הימים" – שלושה ימי קרב עם הסורים ב-1970, שבהם הצבא החליט לפנות את הנשים והילדים מן היישוב, אך היישוב הודיע על סירובו לבצע את ההוראה.  

את הצד השני של סיפורה של סולי, סיפר ארנון הראל ממרום גולן. ארנון סיפר על ימי קוניטרה, מזווית המבט של ילדוּת בקוניטרה. הוא סיפר על אותם ימים כחוויה גדולה ומסעירה, וכמו מרבית המספרים, מקום מרכזי בסיפורו הוקדש להפגזות על יישובי הגולן באותם ימים.

אורי מאיר מרמת מגשימים סיפר על ימי ראשית היישוב, ועל השבת הראשונה בו. ראשוני המתיישבים נדרשו ללון בלילות במושב מרון, אך מהר מאוד הם החליטו להישאר ולישון בגולן. לשבת הראשונה הם גייסו עוד בחור, כדי שיהיה עשירי למניין ומספר בנות כי... הם היו בחורים צעירים שלא ידעו לבשל. הוא סיפר על האישה הראשונה שהייתה בהריון, שהייתה גם האקונומית, ואיך גינו אותה באסיפת היישוב על כך שדאגה לעצמה לכבד ולחמאה, בשל ההריון... הוא סיפר על הגעת שתי המשפחות הראשונות – גרליק וגנירם, ובניית מערכת החינוך היישובית סביב ילדיהם.

מנחם אורבך מנוב, החל את דרכו בגולן ברמת מגשימים. הוא סיפר על תחילת החקלאות בגולן וברמת מגשימים.

יצחק ויצמן מגבעת יואב סיפר על התקופה שגבעת יואב עוד הייתה מושבוץ ועל המעבר להיות מושב עובדים, הראשון בגולן. את המושב ייסדו ארבעה צנחנים משוחררים. בתנועת המושבים הם סיפרו שהם מונים עשרים חבר'ה, כדי שיקבלו נקודה. כשהתבקשו להביא את העשרים, שלח המ"פ שלהם, מתן וילנאי, חיילים שיציגו עצמם כחברי המושב הצעירים...  

עדני מיינרט ממרום גולן סיפרה על ערב אחד בו נערכו שבע חתונות – הראשונות בגולן אחרי 2000 שנה, ובאותו יום נחתה הפגזה על היישוב.

יהודה הראל ממרום גולן, ציין שהוא הגיע כחודשיים אחרי הראשונים, בשל הסירוב של קיבוץ מנרה לשחרר אותו למשימה. הקיבוץ אפשר את עלייתו, רק אחרי שהודיע שבכל מקרה יעלה, עם אישור או בלעדיו. בראש השנה הראשון נערך ערב שקופיות מימי ראשית היישוב, חודשיים קודם לכן, והוא ישב מבויש בצל החלוצים הראשונים... יהודה דיבר על היחד והחברות שאפיינו את החברה הגולנית על שלל גווניה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בערב זה, וקרא לחדש את הרוח הזו. הוא הזכיר כיצד רבים הזהירו את ראשוני המתיישבים שאין סיכוי להתיישבות בגולן. "עשינו את הלא יאומן", הוא אמר וקרא לחזור ולהפוך מחדש מפריפריה לסְפָר ולקחת על עצמנו עוד משימות חדשות, למען החברה הישראלית.

ורדה הרשקוביץ מרמת מגשימים, ריגשה מאוד את הקהל, כאשר סיפרה את סיפור הפינוי בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ואת סיפורה האישי הטראומטי, על בתה בת השנתיים שאותה לא מצאה כשהחלה ההפגזה הכבדה על היישוב.

שלום בלייר מקצרין, היה חבר קיבוץ אל-רום. הוא סיפר על המאבק שניהלו תושבי הגולן בעת המו"מ על הסדר ההפרדה עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השרים אלון וגלילי השתתפו במפגש באל-רום, עם חברי הקיבוץ וראשי ההתיישבות בגולן. הוא סיפר כיצד הצעירים בני העשרים והשלושים, בביטחון מלא, הסבירו להנהגה כיצד עליה לעמוד ולהשאיר את ההרים שהיו בלב המחלוקת בידי ישראל. בסופו של דבר, אכן, ההרים נשארו בישראל ורק קוניטרה נמסרה לסורים, ואתה שדה תפוחי אדמה של אל-רום. החיילים הסורים שקטפו את תפוחי האדמה, לא ידעו עד כמה הם מרוססים נגד מזיקים.

אפרת בדיחי, מראשונות קשת, קראה קטע מספרה "פתאום נולדה", מתוך הפרק "יישוב או ישיבה". מסופר בו כיצד יהודה הראל חשש שמא הדתיים שהגיעו לא יקימו יישוב של ממש אלא ישיבה, וכיצד נחה דעתו כאשר ראה בהתפעלות כיצד הרב צוקרמן מעמיס בָּלוֹת של חציר.

אריאל שגיא מכפר חרוב דיבר על המעבר מעשיית הדברים הנכונים לעשיית הדברים נכון. הוא סיפר, בנימה של חשבון נפש וביקורת עצמית, איך בראשית הדרך ההתיישבות נבנתה על הרבה "תיחמונים" ולא תמיד בדרכים הנאותות, והביע שביעות רצון מכך שהדרך הזאת השתנתה. בעיניו, קו פרשת המים היה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר מזכירת כפר חרוב הורתה לסלק מיד מן היישוב את השלל הסורי שהובא אליו.

סמי בר לב מקצרין סיפר על עלייתו לגולן בראשית 1968, חייו מספר חודשים במרום גולן עד שרמונה, אז חברתו, הטילה וטו על חיי הקיבוץ, והם חיו כתושבי העיר קוניטרה עד מלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר על הקמת גרעין קצרין והלחץ שהפעילו לזירוז מימוש ההחלטה על הקמת קצרין. אז, אמר סמי, ביקרנו את הממשלה שמתמהמהת בהקמת היישוב, אולם בדיעבד קצרין קמה במהירות שיא – שלוש שנים וחצי אחרי ההחלטה, הרבה פחות מהזמן שלוקח היום להקים שכונה חדשה.

אחרון הדוברים היה הרב איזנטל, רב היישוב חספין. הרב סיפר איך הקשר שלו עם הגולן החל כלוחם במלחמת יום הכיפורים וכחייל מילואים ששירת בגולן במשך עשר שנים אחריה. בהגיעו להתיישב בגולן, סיפר הרב איזנטל, הוא מצא את האנשים הנפלאים, ואמר לקהל: "מי שהניח את היסודות למפעל הזה, הם אתם. אתם בניתם את הגולן על תשתית של טוהר ואידיאליזם".

הרב איזנטל סיפר על המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90, שבו היינו כחוט השערה מחידלון. הוא העלה על נס את התלכיד שבנינו בימי המאבק, בין בעלי השקפות עולם שונות, והתלכיד הזה הוא המאפיין את הגולן לאורך השנים ומה שמאפשר לנו להמשיך לחיות יחד.

עמי נגר ליווה את האירוע בשירה ונגינה.

הערב מרומם הנפש הותיר בקרב משתתפיו צמא לעוד. 

* "שישי בגולן"

* נגד ייעודה של מדינת ישראל - החרדים הכופים על הממשלה את חוק הגיור האנטי ציוני, מוכיחים בעליל שאין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. החוק שלהם מנוגד הן לאופיה הדמוקרטי של ישראל ובעיקר לצביונה היהודי ולייעודה כמדינת העם היהודי.

אני חוזר בי. הם לא כופים את החוק. נתניהו, מנהיג המחנה ה"לאומי" מתמסר להם בקלות, בגילוי מנהיגות של רכיכה.

* המחנה האנטי לאומי - ביטול מתווה הכותל הוא ניצחון החרדות על הציונות. נתניהו התגאה בצדק על הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל, שההחלטה עליו הייתה הישג חשוב שלו ושל ממשלתו. והנה, הוא נכנע לסחטנות החרדית האנטי ציונית, ההורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית והופכת את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטעטל חרדי.

על פי המתווה, רחבת הכותל כפי שהיא תישאר בנהלי תפילה אורתודוכסיים ובמרחק מה ממנה תוקם רחבה חדשה, פלורליסטית, במקום שבו כלל לא התפללו עד כה, כך שאיש אינו יכול להתבכיין שנוגסים לו במשהו. אבל שנאת האחים, החמדנות, הגרידיות, הרשעות והאנטי ציונות ובעיקר שכרון הכוח והכרת רפיסותו של נתניהו, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם. זאת ממשלת המחנה האנטי לאומי.

* 2:0 – חוג הגיור וביטול מתווה הכותל: החרדות ניצחה את הציונות 2:0.

* מיעוטנו - בבחירות האחרונות בחרתי בכחלון. המסר של "כולנו" היה משב רוח מרענן במערכת בחירות איומה ונוראה, שכל כולה שנאת חינם והסתה דו צדדית; היה זה מסר של אחדות לאומית, של יחד. והנה, גם כחלון ומפלגתו תמכו ביוזמות שנאת האחים והקרע של החרדים. מפלגה התומכת בהפניית עורף של מדינת היהודים לרוב העם היהודי, אינה ראויה לשם "כולנו".

* הגורם האחראי – בעקבות התרגיל המכוער של הדחת יעלון והכנסתו לממשלה בתפקיד שר הביטחון של ליברמן, האיש שהוביל את מסע ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו בפרשת אלאור אזריה – תקפתי בחריפות את המהלך. דעתי בנדון נותרה כשהייתה. עם זאת, אני חייב לציין שליברמן הוא הגורם האחראי ביותר היום בממשלה. אני מאחל לעם ישראל שליברמן יעמוד איתן מול המתקפה האנטי ציונית של החרדים, ויצליח לסכל אותה.

* שלא יתערבו - ח"כ גפני אמר בראיון לישראל אייכלר ב"כאן": "מה יהודי ארה"ב מתערבים? הם לא חיים כאן והם לא יחליטו בעניינים שלנו". וכמעט אמר: "הם לא משרתים בצה"ל, שלא יתערבו".

* גרועים מהיטלר – הפשקוויל האנטישמי התורן של רוגל אלפר, הוא נגד המכביה, שאותה הוא מכנה אירוע גזעני ולאומני הסותר את רוח האולימפיאדה, כתם על מדינת ישראל ויש להחרים אותו.

כידוע, אלפר אובססיבי לנושא השואה והנאצים, הוא יוצא שוב ושוב נגד זכר השואה בישראל ומשווה בין ישראל לנאצים. בהשוואה הפעם, ישראל גרועה מהנאצים. בעוד היטלר עזב את האיצטדיון באולימפיאדת ברלין, כדי שלא ללחוץ את ידו של האצן השחור המנצח ג'סי אוונס, אצלנו ג'סי אוונס כלל לא היה מוזמן, כי הוא לא יהודי.

ונשאלת השאלה, האם אין לשוקניה קווים אדומים? הרי אם נאסוף את כל הפרובוקציות שכתב בני ציפר בחייו הן אינן מתקרבות לכל משפט אקראי בפשקוויל ממוצע של אלפר. מציפר נלקח הטור שלו, ואילו אלפר ממשיך להכות מדי יום.

דברי הבלע של אלפר ממחישים את חשיבותה של המכביה – אירוע שנועד לחזק את הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, לקרב את היהודים למולדתם ולמדינת הלאום שלהם, להדק את הסולידריות הלאומית היהודית. אלפר מבין זאת, ולכן הוא נלחם נגד המכביה. לשיטתו הוא צודק – מי שסולד מן הערכים האלה, יתנגד למכביה.

* מזדהה עם נתניהו - אני מזדהה בכל לבי עם כל מילה שראש האופוזיציה בנימין נתניהו היה אומר על ראש הממשלה הרצוג, אילו הוא היה מתנצל בפני טורקיה על תוקפנותה כלפי ישראל ומשלם עשרות מיליוני דולר פיצויים למשפחות המחבלים.

* לחידוש ההתיישבות בגולן – אירועי היובל להתיישבות בגולן נקראים בהקפדה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. אנו רואים לנכון להדגיש בענווה, שלא המצאנו את הגלגל, ובסך הכל חידשנו את ההתיישבות היהודית הגדולה והענפה, לאורך דורות, בימי המקרא ובעיקר בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד.  

ובפרשת השבוע, פרשת "חוקת" נקרא על כיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן, עוד בימי משה: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: אַל-תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ".

ארזי הלבנון - אורנה שמעוני, חברתי היקרה, היא אישה מדהימה - שילוב יוצא דופן של חזון ומעש, מעוף וביצועיזם, כושר ארגון, יכולת הובלה ודחיפה ובעיקר אכפתיות ומסירות אין קץ. מתוך אסונה הכבד, נפילת בנה סגן איל שמעוני, היא יצאה לעשיה למען הכלל, הן בפעילות ציבורית ובעיקר בהקמת "בית איל" בקיבוצה, אשדות יעקב. היא הקימה מרכז אזורי נפלא העוסק בשילוב נכים ובעלי צרכים מיוחדים בקהילה, בפעילות ספורטיבית, תרבותית וחברתית משותפת עם אנשים מתוך הקהילה.

בנוסף לכך, פועל המקום להנצחת חללי מלחמות צה"ל בלבנון, החל בכ"ד יוצאי הסירה (מה שקרוי בטעות כ"ג) עוד טרם הקמת המדינה ועד מלחמת לבנון השניה, בתקווה שהגבול לא יגבה עוד מחיר ואובדן. ההנצחה היא בקיר ארזי הלבנון, המתאר את תולדות הסכסוך עם לבנון ומנציח כל אחד ואחד מחלליו. גילוי נאות, הייתי שותף בייעוץ היסטורי (בהתנדבות) בתכנון ההנצחה.

אורנה הצליחה באופן מרשים לגייס משאבים רבים ל"בית איל", וכעת היא יוצאת בגיוס המונים למיזוג אזור ההנצחה, שכעת אינו ממוזג, וכיוון שמדובר בעמק הירדן הלוהט, ברור לכל מה משמעות הדברים.

אני ממליץ בחום על התגייסות למימון.

איך תורמים?

קישור לאתר:

https://www.giveback.co.il/project.aspx?id=656&isactive=true

           * ביד הלשון

אמנות – אוּמנות היא מלאכה, מקצוע. אָמנות היא (על פי מילון אבן שושן) "יצירה ששוקעו בה כישרון רב וטעם מעולה. יצירה שיש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חוויה אסתטית". הקמץ באות הראשונה של המילה הוא קמץ קטן, הנקרא כחולם, כלומר המילה נשמעת כאוֹמנות.

אוּמנות ואָמנות הן שתי מילים שונות. כאשר אני קורא את המילה אומנות, ברור לי במה המדובר וכך גם כשאני קורא את המילה אמנות.

על פי כללי הכתיב החדשים שפסקה האקדמיה ללשון עברית, שתי המילים תכתבנה בכתיב מלא – אומנות. אם כן, איך אדע אם מדובר באומנות או באומנות? כלומר, באוּמנות או באוֹמנות?

השינויים שהציעה האקדמיה נועדו להקל על הקריאה וההבנה, אולם הדוגמה שנתתי היא אחת מני רבות, שבהן השינויים יקשו דווקא על הקריאה וההבנה. הרצון להקל רצוי, אך הבעיה בפסיקת האקדמיה היא היותה גורפת.

מן הראוי להפעיל שיקול דעת. שיקול הדעת שאני אפעיל – במקומות שבהם השינוי אכן מקל על הקריאה וההבנה, אפעל על פיו. במקומות שבהם השינוי יקשה על הקריאה וההבנה, אתעלם ממנו.

ויש מקרים שבהם הכתיב המלא פשוט צורם לי, ולכן אני נאמן לכתיב החסר. כך למשל במילה אמא, שכבר שנים מקובל לאיית אותה אימא, אך בעיניי זו אם חורגת. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"