הבלוג של אורי הייטנר

* מבחין בין טוב ורע – שתי הבטחות בחירות של טראמפ התנקזו לפירעון ביום אחד. האחת, חיובית ביותר, מובנת מאליה, להעביר את שגרירות ארצו לבירתה של בעלת הברית הקרובה ביותר. השניה, שלילית והרסנית, להשתמט מאחריות מעצמת העל לעתיד כדור הארץ.

טראמפ החליט להפר ברגל גסה את ההבטחה החיובית ולקיים את ההבטחה השלילית.

ניכר שהוא יודע להבחין בין טוב ורע. בוחר ברע ומואס בטוב.

* ההתחייבות שהופרה – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר ברגל גסה את התחייבותו הפומבית להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל, לירושלים, בירת המדינה, בירת העם היהודי. אין זו הפרה פאסיבית – לא להחליט. זו הפרה אקטיבית – הוא החליט לחתום על צו שאינו מאפשר את ביצוע החוק שקיבלו בתי הנבחרים כבר לפני 22 שנה, החוק המובן מאליו, להעביר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

למה הוא נוהג כך?

א. כי הוא שקרן ורמאי, וההבטחה הייתה הונאת בחירות צינית.

ב. כי הוא סמרטוט, שניגף כעלה נידף מפני האיומים של הערבים.

ג. כי הוא מבולבל ואין לו מושג מה הוא רוצה, מה הוא חושב, מה הוא אומר ומה הוא עושה.

ד. כל התשובות נכונות.

* חבלה בסיכויי השלום - ההתנגדות הערבית לירושלים כבירת ישראל, היא סמל להתנגדות שלהם לקיומה של מדינת ישראל. כל עוד זו גישתם, לא יהיה שלום. כל עוד זו גישתם, לא יכול להיות שלום. וכל עוד ארה"ב והעולם החופשי אינם מכירים בירושלים כבירת ישראל, על כל המשמעויות של המושג, והעברת השגרירויות הן מרכיב חשוב מאוד, אם כי לא בלעדי, של ההכרה הזאת, אין סיכוי שהערבים יקבלו זאת. ולכן הכניעה של טראמפ לערבים מחבלת ביכולת להגיע לשלום אמת.

* מבוכה – כאשר אני קורא את ההתפתלויות של מעריצי טראמפ בימין הישראלי, המתרצים את היריקה שלו בפרצופה של ישראל בכל מיני טיעוני ריאל פוליטיק ו"דברים שרואים משם" למיניהם, תחושתי נעה בין השתוממות למבוכה.

* יש סיכוי שהוא ישנה את החלטתו? -  אחד התירוצים של מעריצי טראמפ, הוא שטראמפ התחייב להעביר את השגרירות, אך לא אמר מתי הוא יעשה כן. הוא בסך הכל בראשית דרכו.

החוק האמריקאי שהתקבל לפני 22 שנים בקונגרס ובסנאט, מחייב את העברת השגרירויות. אי קיום החוק, נובע מהחלטה אקטיבית של הנשיאים מאז, לחתום על צו נשיאותי אחת לחצי שנה, של אי קיום החוק. אלמלא היה מדובר בכך, ניתן היה לומר שהוא פשוט עוד לא החליט. אולי הוא יחליט עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. אבל הוא החליט לחתום על הצו. זה צעד אקטיבי.

האם יתכן שבהמשך כהונתו הוא יקיים את ההבטחה? יתכן. הלוואי. אבל כאשר אנחנו טוענים שהרוק הזה הוא גשם; מדבררים ומתרצים את ההחלטה שלו ומגלים הבנה להחלטה הזאת, אין סיכוי שהוא ישנה אותה.

* מועל בתפקידו - נשיא ארה"ב הוא האיש רב העוצמה בעולם, העומד בראש מעצמת העל היחידה בעולם. עוצמה מחייבת אחריות. אבל טראמפ הוא אדם חסר אחריות. פרישת ארה"ב מהסכם האקלים, היא פרישה מאחריות לעתיד כדור הארץ, לעתיד האנושות. כל זאת, בשל העדפת טובתם של כמה טייקונים רודפי בצע, על טובת האנושות. טראמפ מועל בתפקידו.

* מחויבות ישראלית - בראיון לגל"צ הביע השר יובל שטייניץ מחויבות ברורה של ישראל להסכם האקלים ומתח ביקורת על החלטתו של נשיא ארה"ב לפרוש ממנו. היו אלו מילים כדורבנות. למחרת, השר לאיכות הסביבה אלקין הביע אף הוא מחויבות מלאה להסכם. אני מקווה מאוד, שבדבריהם הם אכן מבטאים את עמדת הממשלה ואת עמדת ראש הממשלה, וישראל לא תיגרר אחרי ארה"ב.

* דרוש שיקום – לפני שנתיים הציע יאיר לפיד לדרעי, בנדיבות רבה, עזרה בשיקום. דרעי מיד זייף דמעות בצל ולקח את זה למפלט העדתי. מסתבר שהאסיר המשוחרר לא השתקם.

* ג'ונגל בג'ונגל – מי שמאמינים באידיאולוגיה של "השתלבות במרחב", יכולים להיות מרוצים מהתנהלות הבחירות להסתדרות.

* סקר רציני - בשבוע שעבר התפרסם ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 סקר דעת קהל, שהצביע על ניצחון סוחף של הליכוד, שחוזר ל-30 מנדטים ומגדיל את הפער מ"יש עתיד" (שלפני חודשים אחדים הובילה בסקרים) ל-8 מנדטים. מפלגות הקואליציה, על פי הסקר, תזכנה ב-67 מנדטים. ובשאלה על ההתאמה לראשות הממשלה, בנימין נתניהו הוביל ברוב עצום ובפער גדול מאוד על מועמד אחר.

ובאותו סקר 47% מן הנשאלים השיבו בחיוב על שאלה אם הם תומכים בפתרון של הקמת מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 67'.

איך התוצאות הללו מתיישבות זו עם זו? אמנון אברמוביץ' סיפר, בלגלוג מתנשא, על ירושלמי שאמר לו שמאז 67 הוא תומך בחלוקת ירושלים. וכשנשאל למי הוא מצביע, תשובתו היא "לנתניהו". אברמוביץ' רמז שההצבעה לליכוד אינה רציונלית. הסבר אחר היה, שהאנשים יודעים שזה הפתרון היחיד האפשרי, אבל הם מעדיפים את נתניהו כעורך דין הממולח והקשוח שינהל את המו"מ.

ההסבר שלי אחר. בעיניי, התוצאה נובעת מרדידות הסקר. לא הוצגו בפני הנשאלים מספר חלופות, אלא פתרון אחד ויחיד, כאילו האלטרנטיבה היא בחירה בהעדר פתרון. וכך, רוב מי שאינו תומך בסיפוח יהודה ושומרון ובאף שעל, נותן תשובה חיובית על השאלה, לאו דווקא מתוך הזדהות עם פרטיה.

לעומת זאת, סקר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, הוא סקר רציני. סקר זה הציג לנשאלים מספר חלופות לפתרון מדיני, והם התבקשו להצביע על הפתרון העדיף בעיניהם: א. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון (סיפוח) כך שהפלשתינאים יהיו במעמד של תושבים ללא זכות הצבעה. ב. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון, כך שהפלשתינאים ביו"ש יהיו לאזרחים שווי זכויות ויוכלו להצביע לכנסת. ג. המשך המצב הקיים. ד. הסכם שלום במסגרתו יסופחו לישראל גוש עציון, אריאל, בקעת הירדן ומעלה אדומים ובשאר השטח תוקם מדינה פלשתינאית. ה. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינה פלשתינאית ברוב שטחי יו"ש, אך גושי ההתיישבות הגדולים יסופחו לישראל ותמורתם תעביר ישראל לפלשתינאים שטחים בגודל זהה בנגב. ו. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינת פלשתינאית לצד מדינת ישראל בגבולות 1967.

בסקר הרציני הזה, מספר התומכים בהצעה ו, שהיא החלופה היחידה שהוצעה בערוץ 2, היה 15% בלבד. סך כל התומכים בהצעות ד-ו, כלומר פתרונות שכרוכה בהם נסיגה כלשהי, הוא 52%, גבוה במעט מהתומכים בפתרון הרדיקלי בערוץ 2.

התמיכה הגדולה ביותר הייתה בהצעה ד – 25%. אני משוכנע שרבים ממצביעי הליכוד תומכים בה. אילו השתתפתי בסקר, גם אני הייתי תומך בחלופה זו, הקרובה לעמדותיי.

שאלה אחרת בסקר, יכולה אף היא לתת מענה לדיסוננס בין סקר המנדטים לשאלה המדינית. 63% מהציבור סבורים שאין סיכוי לשלום אמתי בין ישראל לפלשתינאים. מכאן, שגם בקרב מי שתומכים בתכנית יונית כעמדה עקרונית, אין אמונה בהיתכנות הפתרון הזה, ולכן הם מעדיפים לתמוך בקו ניצי ותקיף יותר.

* האיום החמור ביותר - שאלה נוספת בסקר, שעליה הרוב השיבו כפי שאני הייתי משיב, היא: מהו לדעתך האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל? מבין 11 אפשרויות + התשובה "אחר", האיום המדאיג ביותר את אזרחי ישראל הוא הקרע הפנימי בחברה הישראלית. 27% הציגו את האיום הזה כמדאיג מכל, כפול מהאיום השני בחומרתו – הטרור הפלשתינאי וכל השאר הם במספרים חד-ספרתיים.

השיח הציבורי הוא שיח קצוות מתלהם. אך הרוב הדומם, שלעתים נגרר אחרי הקצוות, רואה בשיח הזה תופעה הרת אסון, המאיימת על ישראל.

סבר פלוצקר, מנתח הסקר. הביע אכזבה עמוקה מכך שרק 3% מהציבור הציגו את המשך השליטה ביו"ש כאיום המרכזי. אני דווקא שמח להיווכח, שחמישים שנות שטיפת מח על "אקיבוש", נחלו כישלון חרוץ.

* כישלון של מערכת החינוך – נתון אחר שעלה בסקר חמור מאוד בעיניי, והוא העובדה שרוב אזרחי ישראל לא ביקרו באזורים שהם מוקד המחלוקת. רק 48% מאזרחי ישראל שאינם ירושלמים ביקרו בירושלים יותר מפעם אחת בחייהם. זה נתון מדהים ומדאיג. 38% לא ביקרו מעולם בשטחי יו"ש, 19% ביקרו באופן פרטי רק פעם אחת ו-14% רק במסגרת השירות הצבאי. 65% לא ביקרו מעולם בשכונות הערביות במזרח ירושלים. 62% לא בקרו מעולם בחברון או בקריית ארבע. 75% (!) לא ביקרו מעולם בהר הבית.

אני רואה בנתון הזה כישלון חרוץ של מערכת החינוך הישראלית. כאשר גדעון סער היה שר החינוך רצו לטרוף אותו כאשר יזם תכנית חשובה מאוד לביקור בתי הספר במערת המכפלה. זהו ליקוי מאורות בחינוך לאזרחות – כאשר נמנע מהתלמידים להיחשף באופן ישיר לנושאים עליהם יצטרכו להצביע בבגרותם. מדוע תנועות הנוער משתמטות מחובה זו, ואינן מקנות אהבת מולדת דרך הרגליים באזורים אלה?

אגב, אחד מביקוריי בהר הבית היה בטיול שנתי של בית הספר הממלכתי החילוני שבו למדתי, בתקופת שלטון המערך, כששר החינוך היה אהרון ידלין. מן הראוי שהשר בנט יתעורר, וייזכר שתפקידו אינו שר ביטחון צללים, אלא שר החינוך.

* "הארץ" בז לקוראיו - "הארץ" מביא לקט ממאמרים של בעלי טורים לאחר מלחמת ששת הימים, ובהם דברים שכתב בן גוריון. הציטוט, מ-19.6.67: "לא נדון עם שום צד על ירושלים העתיקה וסביבותיה. נציע לתושבי הגדה המערבית לבחור נציגים אשר אתם ננהל מו"מ על אוטונומיה של הגדה המערבית (מחוץ לירושלים וסביבותיה) שתהיה קשורה בברית כלכלית עם מדינת ישראל. רצועת עזה תישאר במדינת ישראל". ומה כתוב בכותרת? "בן גוריון הבהיר כי הוא בעד מדינה פלסטינית מחוץ לירושלים וסביבותיה". אם "הארץ" מכנה את קוראיו "אנשים חושבים", למה הוא מזלזל כל כך באינטליגנציה ובהבנת הנקרא שלהם?

* הפנטזיה של דורי מנור – המשורר דורי מנור פרסם במוסף הספרותי של "הארץ" שיר ששמו "רקוויאם לברוש ולאקליפטוס".

השיר מתחיל כך: אֵיקָלִיפְּטוּס צִיּוֹנִי / מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם עֵץ הַבְּרוֹשׁ: / מִי יַכֶּה הַלַּיְלָה שֹׁרֶשׁ? /

מִי יַבְקִיעַ? מִי יִפְרשׁ.

הוא מתאר את המאבק על ארץ ישראל, כמאבק בין הברוש המקומי לבין האקליפטוס, שהוא פולש זר. הוא בכלל אוסטרלי, ומה הוא מחפש כאן? מה, הוא מנסה להתחרות עם הילידים על ארצם? הוא מנסה לאסטרל את פלשתינה?

מִקַּדְמַת־דְּנָא עָלֶה / בְּעָלֶה? וּמִי בְּמַחַט / קַדְמוֹנִית נָעַץ פִּגְיוֹן / בַּשְּׁחָקִים כְּשֶׁהַקַּדַּחַת //

הִתְהַלְּכָה פֹּה כְּמוֹ קוֹאָלָה? / מִי הִבְטִיחַ לְכַסּוֹת / רֶגַע אֶת בָּשְׁתּוֹ שֶׁל אַלְלָה, / רֶגַע אֶת הַהֲרִיסוֹת // שֶׁהוֹתַרְנוּ אַחֲרֵינוּ...

השיר מוגדר כרקוויאם, כלומר זהו שיר אשכבה, שיר מוות. מוות של מי?

כְּשֶׁיִּתַּם / רַחַשׁ הַגְּזָעִים לִגְוֹעַ, / כְּשֶׁגִּזְעֵנוּ יִתְכַּרְכֵּם / וְיַשִּׁיר פִּסּוֹת עוֹפֶרֶת / אֶל הַנֶּצַח הַנּוֹקֵם?... ... כְּשֶׁחוֹתַם / מַסָּעֵנוּ כָּאן בְּאַסְיָה / יִמָּחֶה וְיִשָּׁכַח, / כְּשֶׁאָנוֹפֶלֶס וְצֶה־צֶה / יְגַלְּמוּ אֶת הַמִּזְרָח //

בְּמוֹחָם שֶׁל נְכָדֵינוּ... אָז יָשׁוּבוּ לְאוֹסְטְרַלְיָה / אֵקָלִיפְּטוּסִים־נִינִים / וְיָשִׁירוּ לַקּוֹאָלָה / עַל בִּצּוֹת הַצִּיּוֹנִים, / עַל תְּפִלּוֹת הַמּוּאַזִּינִים, / עַל הָאֹפֶק הַצּוֹרֵב, / עַל פַּסְקוֹל אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת — / חָאקִי וּקְרִיאוֹת עוֹרֵב.

זה החזון של מנור. זו הפנטזיה שלו. שהזן הפולש, האקליפטוס הציוני, יחזור למקומו הטבעי, לאוסטרליה (או פולין, או גרמניה, או מרוקו), וישאיר את פלשתין לתפילות המואזינים. וגם ישאיר את ההריסות שהותרנו אחרינו...

דורי מנור הוא משורר רב כישרון, אחד המשוררים העבריים הטובים ביותר הפועלים היום. סגנון כתיבתו, עם המשקל והחרוז, הוא ברוח שירתם של דור אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג.

יש רק הבדל קטן. אלתרמן היה נביא אמת, נביא תקומת ישראל. מנור הוא נביא שקר, החוזה את חורבנה, את שיבתנו לגלות.

בערב שבועות פרסם יוסי אחימאיר פוסט בדף הפייסבוק שלו, שבו הביע פליאה על כך שלא מצא בגיליון החג של הארץ שום דבר נאצה על חג השבועות. מיד הגבתי, עוד בטרם ראיתי את העיתון: "אתה בטוח? בדקת טוב?"

הנה, זה מה שיש לשוקניה להציע כשיר חג לשבועות.

* חג של אהבת מולדת - חג השבועות הוא חג יפהפה באורטל. כבר בקבלת השבת שקדמה לו נכנסנו לאווירה – קיימנו את קבלת השבת באווירה חקלאית בגינה הקהילתית האורגנית שבקיבוץ.

בערב החג - סעודת החג החלבית הנפלאה, בחדר האוכל ועל הדשא שלידו. ולאחר מכן, תיקון ליל שבועות אל תוך הלילה – חוויה רוחנית, תרבותית, לימודית ומוסיקלית.

ובבוקר שלמחרת – חגיגת הביכורים שנערכה במטע, בינות עצי הדובדבן עמוסי הפרי, והפעם בסימן בני הנוער העובדים בענפי המשק ובמיוחד בענפים החקלאיים.

אחרי הצהרים נסענו לחגיגת הביכורים של נהלל, המושב בו נולדה וגדלה יעל, אשתי. זהו טקס ביכורים שונה משל אורטל. באורטל זו חגיגה באווירה משפחתית, קהילתית, אינטימית. בנהלל זהו טקס פומבי, פתוח לקהל אלפים, והוא מפגן עוצמה של חמישה דורות של חקלאים, מפגן עוצמה של החקלאות הישראלית, הציונית, דווקא כאשר החקלאות נאלצת להיאבק על קיומה, מול עגלי זהב חלופיים, בשם פֶּטיש יוקר המחיה ופטיש השוק החופשי.

למרות ההבדלים באופיים של שני טקסי הביכורים, רב ביניהם המשותף על המפריד, ובעיניי הם משלימים זה את זה. ושניהם מבטאים את הציונות במיטבה – התיישבות, אהבת מולדת, אהבת האדמה, הכאת שורשים בארצנו.

וכמו בכל שנה, הדבר שריגש אותי יותר מכל, בטקס בנהלל, היה לראות את אריק נחמקין דוהר על סוסו, משתתף במופע הרכיבה עם טובי הרוכבים, קורא תגר על גילו, כאילו ש-92 שנותיו הן משחק ילדים. והקהל הריע לו באהבה ובהתרגשות, בתקווה לראותו על הסוס גם בשנה הבאה, בגיל 93.

* חיוך של פריימריז - הפריימריז לראשות מפלגת העבודה לא פסחו על טקס הביכורים בנהלל. נכחו בו המועמדים עמיר פרץ ואראל מרגלית. ניגשתי ללחוץ את ידי ידידי ח"כ איתן ברושי, המריץ את עמיר פרץ. איתן הציג אותי לעמיר וסיפר לו שאני פובליציסט שמרבה לכתוב בבמות שונות. מיד נמרח מתחת לשפמו של פרץ חיוך של פריימריז והוא מיהר ללחוץ את ידי, את ידי אשתי, את ידי בתי הקטנה: "תמר! איזה שם יפה!" וזה נראה מפלסטיק בדיוק כפי שזה נשמע. הרגשתי שאני לוחץ יד של בובת שעווה.

ומיד, העוזרת / דוברת שלו (מה, אין לה חג? אין לה משפחה? היא חייבת להיות צמודה אליו גם בחג?) רצה אליי: "תכתוב עליו? תכתוב עליו?" (מנימת קולה לא היה ברור אם היא שואלת או מצווה). השבתי: "מה לכתוב? דברים טובים או רעים?". – "טובים, כמובן". – "קצת בעיה", השבתי. "לשם כך ממש אצטרך להתאמץ". – "אתה יודע מה? אולי עדיף שלא תכתוב עליו". אז איני כותב.

* המלצת הקריאה שלי - כל עיתוני סוף השבוע היו מלאים בכתבות, סיפורים ומאמרים לציון יובל למלחמת ששת הימים, וכמובן שהשפע הזה, כולל הדברים המרגיזים שבו, הוא חגיגה לחובבי היסטוריה. אבל המאמר שאהבתי יותר מכל בעיתוני סוף השבוע, היה דווקא בנושא אחר. במוסף הספרות והאמנות של הארץ, כתב יונתן רז פורטוגלי על סבא רבא שלו, ממנהיגי ארגון "השומר", מנדל פורטוגלי, בעקבות צאת ספר מכתבים שכתב לאשתו, בעריכת ד"ר אביבה אופז. יפה ומרגש ואני ממליץ בחום.

טעות שנפלה במאמר – אביבה אופז אינה רעייתו של מוקי צור, אלא אלמנתו של גד אופז, שהיה חברו של מוקי צור ושותפו לחבורת "שדמות". גד הלך לעולמו לפני חודשים אחדים.

* רגעים בגולן – רינה נגילה היא צלמת נוף מחוננת. הכישרון שלה להביא את יופיו של הטבע והנוף במלוא הדרו, הוא כישרון נדיר. ויותר מכך, רינה, חברת קיבוץ אורטל, אוהבת את הארץ, אוהבת את הגולן, היא חקלאית האוהבת את האדמה, והאהבה ניכרת בכל תמונה. לפני שנים אחדות היא הוציאה לאור ספר צילומים קסום – "רגעים בגולן", שזכה להערכה גדולה.

במלאת יובל לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, הוציאה רינה ספר נוסף, מרהיב אף הוא, והפעם הוא כולל גם תמונות אמנותיות, שלא כבספר הקודם. מומלץ בחום! רינה הקדישה את הספר "לאוהבי ארץ הגולן".

הספר נקרא "רגעים בגולן – מהדורה מיוחדת לשנת היובל". אני חושש שאנשים יבינו בטעות שמדובר בהוצאה מיוחדת של הספר הקודם, ולכן אני מבהיר לכל קוראיי – זהו ספר אחר, חדש. מי שיש לו את הספר הקודם, הוא הראשון שירצה לרכוש את הספר החדש, ולהציבו בארון הספרים ליד קודמו, אם רק יבין שאין זה אותו ספר.

לבד מהשגיאה השיווקית בבחירת שם הספר – אין לי מילה אחרת לתאר אותו מלבד מושלם. כן, מושלם. לא פחות.

לספר אין הקדמה. במקום הקדמה – מופיע שירו של אהוד מנור "אדמה".

אדמה,

אני קשובה לקולך.

אדמה,

תמיד ולאן שאלך.

אדמה,

השביל בו אפסע הוא שבילך,

אמא אדמה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* מורשת השידור הציבורי – האמירה שנאמרה השבוע שוב ושוב, על פיה רשות השידור פעלה 81 שנים, אינה מדויקת. "קול ישראל" החל לשדר ב-14 במאי 1948. עד אותה דקה, שידר "קול ירושלים" המנדטורי. זו תחנה אחרת, בבעלות אחרת, של מדינה אחרת. אבל התחושה הייתה של המשכיות, כיוון שהאולפנים היו אותם אולפנים, חלק ניכר מהעובדים נשארו והעיקר – נשמרה מורשת המקצוענות, האחריות, הדייקנות והרהיטות. יש לקוות שהמורשת הזו תשמר בתאגידים הציבוריים החדשים, עד שבפרספקטיבה של השנים הבאות נתייחס אליה כאל המשכה של אותה רשות. 

* מבט – צפיתי לראשונה בחדשות הערב בתאגיד "כאן" (במהדורה השניה. את ההיסטורית הפסדתי...). אני בהחלט שבע רצון. ראשית, מעצם העובדה שהשידור הציבורי חי וקיים. על אפו וחמתו. שנית, מגאולה אבן המקצועית ורבת הקסם. על אפו ועל חמתו. שלישית, מדו"ח רולניק, המתאר בצורה מקצועית ומהימנה את מסלולי ההון והריכוזיות. רק שידור ציבורי עצמאי יכול לבצע את המלאכה הזאת. בוודאי שלא התקשורת הפרטית, הנשלטת בידי טייקונים בעלי עניין, הקשורים לסמטוחת ההון-שלטון-עיתון. הוזכר דנקנר ששלט (גם) ב"מעריב" וכמובן, איך לא, נוני מוזס. בדיוק למטרה הזו השידור הציבורי הוא הכרח בדמוקרטיה. רביעית, בשל הפינה החשובה: "סדר יום חברתי". חמישית, בזכות כתבה מרתקת על הקמפיין שהוביל למהפך הפוליטי לפני 40 שנה. השתתפו בה האנשים שעשו את הקמפיין. כשהחלה הכתבה אמרתי לבן שלי, שכמו שאני מכיר אותם הם בטח לא הזמינו את ספי ריבלין. אבל הם הביאו אותו מודל 77', והתמוגגתי. ארכיון רשות השידור הוא נכס לאומי אדיר, ואני מקווה שהתאגיד ישכיל לשמר ולטפח אותו. רק דבר אחד הפריע לי. לא יכלו להיות קצת יותר מקוריים ולקרוא למהדורה בשם "מבט"?

* ספין של טראמפ - איני מאמין לדיווחים על פיהם נתניהו ביקש מן האמריקאים שלא להעביר את שגרירותם לירושלים. אין בכך כל היגיון. צעד כזה מנוגד להשקפת עולמו של נתניהו. צעד כזה מנוגד לאינטרס הלאומי של ישראל. וצעד כזה גם מנוגד לאינטרס הפוליטי של נתניהו. הרי אם תעביר ארה"ב את שגרירותה לירושלים במשמרת שלו, ייחשב הדבר בצדק להישג מדיני ממעלה ראשונה שלו ושל ממשלתו. והוא מספיק חכם ומנוסה לדעת, שאם יפעל נגד ההעברה, הדבר ידלוף ויפגע בו.

לכן, אני רואה בכך ספין של טראמפ, שנועד לרפד את הפרת התחייבות הבחירות המפורשת שלו, באמצעות הפרחת שמועות נגד נתניהו.

* הנציב העליון - הכותרת הראשית ב"ישראל היום": "כך הקפיא אובמה את ירושלים". בכתבה דווח שבשמונה שנות נשיאותו של אובמה נבנו רק 639 דירות ליהודים בירושלים. ואני תמה. האם אובמה היה ראש ממשלת ישראל באותן שנים? האם אובמה הוא המחליט על בניה בירושלים?

יש לזכור – כל ההתיישבות היהודית בירושלים, ביהודה ושומרון ובגולן הוקמה על אף התנגדותם של כל נשיאי ארה"ב, ללא יוצא מן הכלל. קביעתה של ירושלים כבירת ישראל, בדצמבר 1949 והעברת הכנסת והממשלה לירושלים, נעשתה מתוך התרסה ברורה על עמדה תקיפה של ארה"ב נגד הצעד. סיפוח ירושלים המזרחית לאחר מלחמת ששת הימים נעשה בניגוד לעמדת ארה"ב. חוק יסוד ירושלים בירת ישראל חוקק ב-1980 חרף התנגדות ארה"ב, שהובילה החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון בעקבות החוק, שכללה צעדים מעשיים נגד ישראל.

בשמונה שנות שלטונו של אובמה, ראש ממשלת ישראל לא גילה כושר עמידה, התכופף בפני אובמה והקפיא את הבניה בירושלים, בירת ישראל.

מי היה ראש ממשלת ישראל בשנים אלו?

* מזכרת עוון – רק לפני פחות מעשרים שנה ממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן למשרפות של אסד.

* אהוד ברק במדי SS - במאמר ביקורת על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" ב"הארץ" – ספרים, ביטא אהוד ברק את עמדת השמאל היוני בישראל; לא את עמדת תנועת העבודה של ב"ג עד רבין, אלא את הדרך שהוא עיצב החל מוועידת קמפ-דיוויד, בה ריסק את הקונצנזוס הישראלי ושבר את כל הקווים האדומים שהציב רבין בנאום הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, שבו הציג את תפיסתו להסדר קבע. כזכור, ברק לראשונה אימץ את עקרון הנסיגה לקווי 49', חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, ותמורת השארת גושי ההתיישבות הגדולים בידי ישראל – נסיגה משטחים מקבילים בנגב. לאיזה שלום הצעתו הובילה אותנו, רובנו זוכרים. למה "רובנו"? ראשית, כיוון שלמעלה מאלף נרצחי מתקפת הטרור שבעקבות הוועידה, כבר אינם יכולים לזכור. שנית, כיוון שיש מי שעובדות אינן משחקות אצלם תפקיד.

חלפו יומיים, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נאצה ארסי נגד ברק. למה? כיוון שבמאמרו הציג ברק את האינטרס הישראלי, על פי תפיסתו. כלומר, הוא לא הציג את ישראל ככובשת קולוניאליסטית מנוולת, שיש לגרש אותה לאלתר מהשטח שגזלה, אלא הסביר מדוע, לדעתו, טוב לישראל לסגת מיהודה ושומרון. וזאת הרי לאומנות גזענית. בשורה התחתונה, הציג גדעון לוי את ברק כנאצי. " 'האיום הדמוגרפי הוא ודאי', הוא קובע. טוב שבאירופה אין יותר 'איום דמוגרפי' יהודי. לפחות הבעיה הזאת נפתרה — כולם יודעים איך".

* בובה זה רק בובה - אילו שודרה בחדשות כתבה על נוער גבעות ששורף במדורת לג בעומר בובה של ערבים, אין צורך להפעיל דמיון רב כדי לשער מה היה כתוב למחרת בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ". ואז, סביר להניח, הייתי מסכים עם הכתוב. אבל בקסבה של מאה שערים שרפו בובה של חייל צה"ל. ולכן בכותרת של ביקורת הטלוויזיה, שכתבה רווית הכט, נאמר שבובה היא רק בובה, וזה היה המסר המרכזי של המאמר. וכיוון שמי שהביא את התמונות מהקסבה של מאה שערים הוא משה נוסבאום, היא לא החמיצה הזדמנות להצליף בו על שחשף את ערוותו של "מנהיג" שביתת הרעב, שצם בין ביס לביס של טורטית. הרי הוא שיבש את נרטיב שביתת הרעב של לוחמי החירות, האסירים "הפוליטיים", הנהנית מתמיכה וגיבוי נלהבים של השוקניה.

* מורשת השירות – "ישראל היום" חושף פרוטוקולים של ישיבות בתנועת החירות לאחר המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, לפני ארבעים שנה בדיוק. בגין מצוטט שם יותר מפעם אחת מבהיר: "באנו לשרת. לא לרשת". כה חבל שנתניהו לא ירש את מורשת השירות.

* גימוד בגין - לאחרונה אני מזהה תופעה שלא הייתי ער לה: בוז עמוק ועוינות למנחם בגין, מצד מעריצי נתניהו. הצגתו כחדל אישים, שלא הבין בפוליטיקה (אגב, לא היה בתולדות המדינה מנהיג, משמאל וימין, שהבין פוליטיקה וידע ללהטט בה כמוהו, כרב אמן), כיוון שכאשר עלה לשלטון לא העיף קיבינימט את כל השרות הציבורי, הקצונה בצה"ל, בשב"כ במוסד, כמובן השופטים בבתי המשפט וכו' וכו'. כלומר, מלינים על כך שהוא ביצע מהפך ולא הפיכה. ולכן, בגללו, עד היום (אגב 21 שנים אחרי עליית נתניהו לראשונה לשלטון) השמאל שולט למעשה במדינה.

הדבר המוזר ביותר, הוא שאני מתרשם שחלק מן האנשים המדקלמים זאת גם מאמינים בכך. אשכרה, מאמינים בסיפור ההזוי הזה.

כנראה שכדי להאדיר את פולחן האישיות של נתניהו, אין די בהקטנת והקנטת כל בכירי הליכוד וכל מי שסובב אותו, כדי שלא יבלוט, יצליח חלילה ויהווה איום. אין די בכך שהוא אינו מטפח יורש אלא רק מקטין כל מי שעשוי להיות אי פעם יורש. פולחן האישיות של נתניהו מחייב גם גימוד כל מנהיגי העבר. פייק היסטוריה.

* לשלטון בחרתנו – מי אמר "אלוהים לשלטון בחרתנו!" שאל אותי אהוד בן עזר - "בגין או נתניהו"? התשובה היא: לא. אמר זאת ז'בוטינסקי, בשירו "כולה שלי" (1937).

* פייק לאום – עמוס אריכא רוצה להמציא לאום – לאום "ישראלי", שיחליף את הלאום היהודי באיזו עיסה תפלה ודלוחה, חסרת זהות, נטולת תרבות, חפה מהיסטוריה, ללא מורשת ובעיקר ללא אנשים הרואים את עצמם חלק ממנה. הרי אפילו 5% מערביי ישראל, לא יוותרו על לאומיותם הערבית כדי להשתתף באקספרימנט הזה, ובצדק. ואפילו 5% מן היהודים בישראל לא ימירו את לאומיותם היהודית בעבור הבל וריק.

הניסיון להלחים שני עמים, ועוד שני עמים אויבים, לעם אחד, מתאים לגולאגים של סטלין או למהפכה התרבותית של מאו. אנו רואים סביבנו את נהרות הדם של הניסיון ליצור לאום מלאכותי מבני עדות שונות של אותה אומה. מה תהיה תוצאת הניסיון להמציא לאום מבני לאומים שונים?

אריכא מלין על שופטי בית המשפט העליון שדחו את העתירה המוזרה של שולמית אלוני וחבריה לאפשר להם להגדיר עצמם בתעודת הזהות בלאומיות הבדויה הזאת. הם דחו בצדק את העתירה, הסותרת את השכל הישר. אך לשיטתו, נניח שהרכב השופטים היה מוכה בסנוורים ומאפשר להם את הרישום הכוזב הזה. היה לו ערך כלשהו, ששווה את בזבוז הדיו על תעודת זהות? שלושה שופטים יכולים להמציא אומה?

העם היהודי לא שרד את כל ההיסטוריה הקשה שלו, כדי שבבואו להגשים את חזון הדורות, הוא יאבד את עצמו לדעת כדי להחליף את זהותו בפיקציה. אבי לא עלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים" כדי למצוא את עצמו במדינת הפייק-לאום.

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" קובעת הכרזת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". מהי מדינת ישראל? מדינת הלאום של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. העם שקם בארץ ישראל. מהי ארץ ישראל? ארצו של עם ישראל. ארצו של העם היהודי. כל ניסיון לקעקע את מהותה של ישראל ולהמירה בלאום מומצא וחסר שחר, נדון לכישלון, וטוב שכך.

ומה עם ערביי ישראל? הם אזרחים שווי זכויות במדינת הלאום של העם היהודי. אולי פעם יהיו גם שווי חובות. הם הערבים היחידים במזרח התיכון, שהם באמת ובתמים אזרחים, הנהנים מזכויות האזרח.

* מורשת ציונית מפוארת – הסיפור הגדול של עליית יהודי ארצות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה, טרם זכה להכרה שהוא ראוי לה, כאחת מפסגות המפעל הציוני ואחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל.

מבחינת העולים עצמם – הם ניצלו מגלות איומה בקרב עם עוין, שונא, משפיל ומדכא, שבקרבו חיו כבני חסות משוללי זכויות אדם בסיסיות (בניגוד לאגדה על הגלות הנפלאה בארצות האיסלם), וזכו להיות אזרחים חופשיים במדינתם הלאומית, במולדתם הלאומית, להגשים את חזון הדורות ולהיות שותפים במעשה הגדול של תקומת ישראל.

מבחינת המדינה – מדובר בעליה גדולה וברוכה, ליישוב זעיר וחסר יכולת קיום לטווח ארוך, מול אויבים שלטשו עיניהם למדינה ולשטחיה. העליה הגדולה, הן של שורדי השואה מאירופה והן של עולי ארצות ערב, העניקה למדינה הקטנה והצעירה את המסה הקריטית של יכולת קיום. העולים הללו יישבו את הנגב והגליל במאות מושבים חקלאיים ובערי פיתוח, שעיצבו את גבולות הארץ ורק בזכותם הגליל והנגב נותרו בידינו ולא הוצפו במסתננים ופולשים שהיו מנתקים אותם מן המדינה, ובכך גורמים לה לאבד את יכולת הקיום. העולים שיישבו את הנגב והגליל עשו זאת בתנאים קשים וחלוציים, כרוכים בסבל רב, אבל הצילו את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא פחות.

הנהגת המדינה בראשות בן גוריון ראויה להערצה רבתי, על כך שכמדינה שקמה מתוך מלחמה קשה עקב פלישת כל צבאות ערב ביום הקמתה, בניסיון להטביעה בדם; תוך כדי מלחמה ומיד אחריה קלטה מאות אלפי עולים, הכפילה את אוכלוסייתה, הקימה מאות יישובים לאורך הגבולות וסיפקה קורת גג לכל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה להטיל משטר צנע על כל אזרחי ישראל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה לשבור את המחסום הרגשי ולחתום על הסכם השילומים עם גרמניה שהציל את כלכלתה מקריסה. קליטת העליה הגדולה היא  הצלחה כבירה של המדינה הצעירה. אין ספק שנעשו בה גם טעויות, אך הן בטלות בששים לעומת המעשה הגדול.

מן הראוי שהחברה הישראלית תעניק לאותם עולים את ההכרה וההוקרה שהם ראויים להן, וטוב עשה השר בנט שהקים את ועדת ביטון ואימץ את מסקנותיה. לא עם כולן אני מסכים, אך היא מנחילה מסר חינוכי ותרבותי חשוב ביותר.

ומה החלופה למגמה הזאת? החלופה היא הניסיון לשטוף את מוחם של נכדי אותם חלוצים ברעל אנטי ציוני, לספר להם שהם "יהודים ערבים" שהציונים האשכנזים ניצלו אותם מתוך התנשאות גזענית וכפו עליהם להישלח לארץ גזירה לאורך הגבולות המדממים ולהיות אזרחים סוג ג', שואבי עצים וחוטבי מים ובשר תותחים. זה המסר של הסרט התיעודי "סלאח פה זה ארץ ישראל" שזכה לכתבת ענק יחצ"נית, אוהדת ונטולת ביקורת מינימלית בגיליון האחרון של "גלריה". מִחְזוּר ציטוטים מכוערים ולעתים אף גזעניים מחוץ להקשרם ותוך פרשנות מוטה, הוא הכלי לייצור הנראטיב הזה.

בשנת השבעים למדינת ישראל, יש להצדיע לעליה הגדולה הזו ולתרומתה האדירה למדינת ישראל, לחברה הישראלית, ליישוב ארץ ישראל ולביטחון המדינה.

* הדחליל – ה"הדתה" אינה אלא דחליל דוסופובי פרנואידי.

* כבוד לאומי – הפעם האחרונה שבה צפיתי באירוויזיון הייתה 1979, האירוויזיון בירושלים שבו זכתה ישראל עם "הללויה". למה איני צופה באירוויזיון? כי זו תת רמה. אבל כפטריוט, אני תמיד מפרגן מאוד למי שמייצג את ישראל. למשל, אני בעד כל קבוצת ספורט ישראלית המתמודדת בחו"ל, בכל ענף ותחום. כך גם באירוויזיון. לא פעם הדלקתי את הטלוויזיה בשעת ספירת הקולות, במתח – מה עם השיר הישראלי?

לא השנה, ולא בפעם הראשונה. כאשר זמרים ישראלים שאמורים לייצג את ישראל, שרים בלע"ז, הם אינם מייצגים אותי. גם אם הם מצטלמים עטופים בדגל ישראל – הם אינם מייצגים אותי. הייצוג שלי באירוע זמר בינלאומי, הוא בשפתי, שהיא שפתנו הלאומית. מי ששר בלע"ז, כמוהו כמי שמתבייש בשפתנו, כמי שמסתיר אותה. ולכן, כאשר הנציג הישראלי שר לע"ז, אני אדיש לתוצאות. מבחינתי הוא כמו כל נציג של מדינה אחרת. ובמידה מסוימת אני אף מייחל לכישלונו, בתקווה שהדבר יביא לשינוי המגמה המתבטלת הזאת, ולהחזרת העברית לבמה הבינלאומית, הנצפית בעשרות מדינות, והביאה לנו שלושה ניצחונות.

* העץ שלי - הגיעה לאוזניי שמועה שהעכירה מאוד את רוחי, על פיה עיריית ר"ג מתכוונת לעקור את עץ השקמה העתיק והקסום ברח' עוזיאל 151, העץ של ילדותי. בעיניי כריתת עץ כזה היא מעשה ברברי, אנטי תרבותי. אני מקווה מאוד שיתברר שזו שמועת שווא. אל נא תעקור נטוע!

            * ביד הלשון

מחניים – קיבוץ מחניים שוכן בצפון בקעת כורזים, מצפון מזרח לחצור הגלילית ולראש פינה.

מקור שמו של היישוב, הוא העיר המקראית מחניים. האמת היא שיש בעיה קטנה – הקיבוץ ממש אינו בקרבת מחניים המקראית.

בתנ"ך, מופיעה העיר פעמיים. הראשונה היא בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם". השניה בספר יהושע: "וּמִמַּטֵּה-גָד אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת רָמֹת בַּגִּלְעָד וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ, וְאֶת מַחֲנַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ".

מחניים המקראית היא בגלעד, ממזרח לירדן ומדרום לכינרת. מחנים המודרנית היא ממערב לירדן ומצפון לכנרת. אבל העיקר הכוונה.

קיבוץ מחניים הוא הניסיון השלישי להתיישב במקום – הניסיון שהצליח. לראשונה הוקמה מחניים כמושבה ב-1898 אך ננטשה כעבור שנתיים. הניסיון השני היה מושב עובדים שישב במקום בשנים 1916-1928. הקיבוץ הנוכחי קם החודש לפני 78 שנים, במאי 1939.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

סוגיית הכלבים מלווה את אורטל לאורך כל שנותיה.

לפני שלושים שנה החלה הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר. אני יכול להעיד שבשתי הקדנציות, הייתה זו אחת הסוגיות המעיקות ביותר שבהן טיפלתי. לא היה נושא, שבעטיו נחשפתי לתגובות קשות וקיצוניות מצד חברים, כמו בנושא זה.

כיוון שנקטתי יד קשה בנושא, התגובות הקשות היו מצד בעלי כלבים. מזכירים אחרים שנהגו אחרת, "זכו" לתגובות דומות מצד נפגעי הכלבים. ללא ספק, מדובר בסוגיה רגישה, רגשית, לא קלה להתמודדות. אולם אין לנו מנוס מלהתמודד אתה.

למה כוונתי שנהגתי יד קשה? א. לא היה כלב שתקף פעמיים. כלב שתקף, למחרת לא היה באורטל. ב. לאחר החלטה עקרונית של האסיפה, זימנתי לעתים תכופות את לוכד הכלבים, לביקורת פתע. נלכדו כלבים משוטטים (ששחרורם עלה הרבה כסף), גם של חברים טובים שלי, וההתמודדות לא הייתה סימפטית.

אודה בכנות שהמדיניות הזאת לא השיגה את התוצאות המקוות. היא צמצמה את התופעה, אך לא מיגרה אותה.

מכאן שאין די באכיפה ובנחישות כדי לפתור את הבעיה. מצד שני, גם דרכי ההידברות וההסכמות לא הועילו. אין מנוס משילוב של הידברות ואכיפה, אך בתהליכים הללו עלינו לזהות את מוקד הבעיה.

****

כשאני מנסה לנתח ממה נובעת התופעה, מסקנתי היא שזו תוצאה שלילית, של אחד הדברים החיוביים והיפים שיש בקיבוץ.

בקיבוץ אין אכיפה (או האכיפה היא מינימלית). אין משטרה, אין פקחים, ובעלי התפקידים אינם רוצים להיות שוטרים ופקחים (בצדק). התחליף לאכיפה, הוא אמון הדדי וכבוד הדדי. האמון ההדדי מאפשר את אורח החיים שבו החברים מקבלים החלטות משותפות על החיים הקהילתיים, והכל – תומכים ומתנגדים, מכבדים את ההחלטות וממלאים אותן. גורם לכך, הוא העובדה שאיננו ממהרים לקבל החלטות של רוב מול מיעוט, אלא משתדלים לבנות הסכמות, וכאשר החלטה מגיעה להצבעה, היא כבר מבושלת כך שגם מתנגדיה יוכלו לחיות אתה.

הבעיה בחברה המבוססת על אמון, היא שקל מאוד למעול באמון. בעיניי, חבר שפועל בניגוד להחלטות אורטל, מועל בבסיס חיינו המשותפים – האמון.

לפני שמדברים על הפתרון הראוי לבעיית הכלבים, יש לרדת לשורש הבעיה – הפרת ההחלטות. ברגע שאיננו מכבדים את החלטותינו, איננו מכבדים את הקהילה ואיננו מכבדים את חברינו. ברגע שאיננו מכבדים החלטות שאנו מתנגדים להן או שאנו חושבים שהן פוגעות בנו, אנו נותנים לגיטימציה לאחרים לא לכבד החלטות שחשובות לנו. זו הדרך להתפוררות חברתית.

את התובנה הזאת – החובה של כולנו לכבד את החלטות אורטל, כיוון שזה בסיס קיומנו, עלינו להעמיד על ראש שמחתנו, בדיון הציבורי על סוגיית הכלבים. הרי הבעיה כלל לא הייתה מתעוררת, אילו הנורמה של כיבוד מלא של ההחלטות הייתה נשמרת.

****

הסיפור הבא התרחש לפני קרוב לשלושים שנה, וגיבורו הוא חבר שכבר הרבה מאוד שנים אינו חי באורטל.

הכלב שלו תקף (איני זוכר את הפרטים) ועל פי החלטותינו, נמסר לו שלמחרת עליו לסלק את הכלב. הוא סירב לקבל את הגזירה, והגיש ערעור בפני ועדת חברים (הייתה פעם ועדה כזאת, שעסקה בסוגיות פרט). ועדת חברים דחתה את הערעור, ואז הוא צעק על רונן, מרכז הוועדה: "תדע שבשבילי ההחלטה הזאת היא בדיוק כמו החלטה לקחת ממך את נדב ולזרוק אותו מאורטל".

מבחינת רונן, בכך הסתיים הדיון. ובצדק.

אבל אני מזכיר זאת, דווקא כדי להציג את המורכבות הרגשית של הנושא. אני יכול בהחלט להבין את בעל הכלב, שרוצה את כלבו משוחרר וחש שהוא מתעלל בו אם הוא כל היום קשור וסגור.

אולם טובת החברים והילדים קודמת לטובת בעלי החיים. כל עוד מדובר בגניבת נעליים, חרבון על המדרכות וכד', ניחא. אולם כאשר הדבר מגיע לביטחון האישי של החברים וילדיהם; למצבים שבהם ילדים פוחדים בשל כלב זה או אחר, חובת הקהילה להגן על חבריה וילדיה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל