הבלוג של אורי הייטנר

שנת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מזמנת לנו מפגשים, ריגושים וגאווה. האירוע המתואר כאן, לא נעשה ביוזמת מטה רשמי כלשהו, אלא הוא יוזמה מן השטח, על טהרת ההתנדבות ובמימון המשתתפים. ביום רביעי 5.7 התכנסו במסעדת גיליס בנוב עשרות ממייסדי ההתיישבות בגולן, למפגש רעים ולערב סיפורים – וסיפרו את סיפור ראשית ההתיישבות. לאחר כשעה של מפגש בלתי אמצעי מרגש, התכנסו המשתתפים לערב של התרוממות רוח גדולה. אמנם אני ממש חדש בגולן, רק 33.5 שנים, אך נפלה בחלקי הזכות הגדולה לערוך ולהנחות את הערב המרגש.

ראשון המספרים, הוא מי שהיה ראש וראשון ליוזמי ההתיישבות, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, איתן סט מגדות. איתן סיפר איך הכל התחיל – החל מההפגזה הכבדה שהרסה את בתי גדות חודשיים לפני המלחמה, ההפגזות ששבו והרסו את מבני הקיבוץ במלחמה, ואיך במפגש חברים מקיבוצי גליל עליון, שנערך בגדות, הוטלה עליו המשימה לייסד את ההתיישבות בגולן, כדי לסכל אפשרות של נסיגה. הוא סיפר איך עבר בקיבוצים לגייס מתנדבים, ואיך הקיבוצים שלחו למשימה רווקות ורווקים, בתקווה שימצאו שידוך... איתן העלה על נס את דמותו של רפאל בן יהודה ז"ל מנאות מרדכי, שהיה שותפו למפעל.

עומר ויינר מראשוני העולים לעליקה לייסד את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, סיפר על אווירת המערב הפרוע ששררה ביישוב החדש ובגולן באותם ימים. איך ביומו הראשון כבוקר, נכנס עם עדר הבקר לשדה מוקשים, אירוע שבו עלו פרות על מוקשים והתפוצצו.

סולי ילין, ממייסדות מרום גולן, סיפרה על הקמת מערכת החינוך בגולן. חודשים אחדים אחרי ראשית ההתיישבות, לקראת הצטרפות משפחת הראל ליהודה בקיבוץ גולן, שכבר ישב בנקודה השניה שלו, בקוניטרה, צריך היה לספק מערכת חינוך לילדים, ולשם כך גויסו משפחות מרחבי התנועה הקיבוצית כדי שיהיו ילדים נוספים וקיבוץ גולן יהיה "קיבוץ אמתי". ושוב חזר הדבר על עצמו כשארנון ואיילת הראל עלו לכיתה א'. אז אימץ הקיבוץ ילדים מ"עליית הנוער", ברובם ילדים ממשפחות הרוסות, כדי לאפשר הקמת הכיתות. סולי סיפרה על "מלחמת שלושת הימים" – שלושה ימי קרב עם הסורים ב-1970, שבהם הצבא החליט לפנות את הנשים והילדים מן היישוב, אך היישוב הודיע על סירובו לבצע את ההוראה.  

את הצד השני של סיפורה של סולי, סיפר ארנון הראל ממרום גולן. ארנון סיפר על ימי קוניטרה, מזווית המבט של ילדוּת בקוניטרה. הוא סיפר על אותם ימים כחוויה גדולה ומסעירה, וכמו מרבית המספרים, מקום מרכזי בסיפורו הוקדש להפגזות על יישובי הגולן באותם ימים.

אורי מאיר מרמת מגשימים סיפר על ימי ראשית היישוב, ועל השבת הראשונה בו. ראשוני המתיישבים נדרשו ללון בלילות במושב מרון, אך מהר מאוד הם החליטו להישאר ולישון בגולן. לשבת הראשונה הם גייסו עוד בחור, כדי שיהיה עשירי למניין ומספר בנות כי... הם היו בחורים צעירים שלא ידעו לבשל. הוא סיפר על האישה הראשונה שהייתה בהריון, שהייתה גם האקונומית, ואיך גינו אותה באסיפת היישוב על כך שדאגה לעצמה לכבד ולחמאה, בשל ההריון... הוא סיפר על הגעת שתי המשפחות הראשונות – גרליק וגנירם, ובניית מערכת החינוך היישובית סביב ילדיהם.

מנחם אורבך מנוב, החל את דרכו בגולן ברמת מגשימים. הוא סיפר על תחילת החקלאות בגולן וברמת מגשימים.

יצחק ויצמן מגבעת יואב סיפר על התקופה שגבעת יואב עוד הייתה מושבוץ ועל המעבר להיות מושב עובדים, הראשון בגולן. את המושב ייסדו ארבעה צנחנים משוחררים. בתנועת המושבים הם סיפרו שהם מונים עשרים חבר'ה, כדי שיקבלו נקודה. כשהתבקשו להביא את העשרים, שלח המ"פ שלהם, מתן וילנאי, חיילים שיציגו עצמם כחברי המושב הצעירים...  

עדני מיינרט ממרום גולן סיפרה על ערב אחד בו נערכו שבע חתונות – הראשונות בגולן אחרי 2000 שנה, ובאותו יום נחתה הפגזה על היישוב.

יהודה הראל ממרום גולן, ציין שהוא הגיע כחודשיים אחרי הראשונים, בשל הסירוב של קיבוץ מנרה לשחרר אותו למשימה. הקיבוץ אפשר את עלייתו, רק אחרי שהודיע שבכל מקרה יעלה, עם אישור או בלעדיו. בראש השנה הראשון נערך ערב שקופיות מימי ראשית היישוב, חודשיים קודם לכן, והוא ישב מבויש בצל החלוצים הראשונים... יהודה דיבר על היחד והחברות שאפיינו את החברה הגולנית על שלל גווניה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בערב זה, וקרא לחדש את הרוח הזו. הוא הזכיר כיצד רבים הזהירו את ראשוני המתיישבים שאין סיכוי להתיישבות בגולן. "עשינו את הלא יאומן", הוא אמר וקרא לחזור ולהפוך מחדש מפריפריה לסְפָר ולקחת על עצמנו עוד משימות חדשות, למען החברה הישראלית.

ורדה הרשקוביץ מרמת מגשימים, ריגשה מאוד את הקהל, כאשר סיפרה את סיפור הפינוי בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ואת סיפורה האישי הטראומטי, על בתה בת השנתיים שאותה לא מצאה כשהחלה ההפגזה הכבדה על היישוב.

שלום בלייר מקצרין, היה חבר קיבוץ אל-רום. הוא סיפר על המאבק שניהלו תושבי הגולן בעת המו"מ על הסדר ההפרדה עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השרים אלון וגלילי השתתפו במפגש באל-רום, עם חברי הקיבוץ וראשי ההתיישבות בגולן. הוא סיפר כיצד הצעירים בני העשרים והשלושים, בביטחון מלא, הסבירו להנהגה כיצד עליה לעמוד ולהשאיר את ההרים שהיו בלב המחלוקת בידי ישראל. בסופו של דבר, אכן, ההרים נשארו בישראל ורק קוניטרה נמסרה לסורים, ואתה שדה תפוחי אדמה של אל-רום. החיילים הסורים שקטפו את תפוחי האדמה, לא ידעו עד כמה הם מרוססים נגד מזיקים.

אפרת בדיחי, מראשונות קשת, קראה קטע מספרה "פתאום נולדה", מתוך הפרק "יישוב או ישיבה". מסופר בו כיצד יהודה הראל חשש שמא הדתיים שהגיעו לא יקימו יישוב של ממש אלא ישיבה, וכיצד נחה דעתו כאשר ראה בהתפעלות כיצד הרב צוקרמן מעמיס בָּלוֹת של חציר.

אריאל שגיא מכפר חרוב דיבר על המעבר מעשיית הדברים הנכונים לעשיית הדברים נכון. הוא סיפר, בנימה של חשבון נפש וביקורת עצמית, איך בראשית הדרך ההתיישבות נבנתה על הרבה "תיחמונים" ולא תמיד בדרכים הנאותות, והביע שביעות רצון מכך שהדרך הזאת השתנתה. בעיניו, קו פרשת המים היה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר מזכירת כפר חרוב הורתה לסלק מיד מן היישוב את השלל הסורי שהובא אליו.

סמי בר לב מקצרין סיפר על עלייתו לגולן בראשית 1968, חייו מספר חודשים במרום גולן עד שרמונה, אז חברתו, הטילה וטו על חיי הקיבוץ, והם חיו כתושבי העיר קוניטרה עד מלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר על הקמת גרעין קצרין והלחץ שהפעילו לזירוז מימוש ההחלטה על הקמת קצרין. אז, אמר סמי, ביקרנו את הממשלה שמתמהמהת בהקמת היישוב, אולם בדיעבד קצרין קמה במהירות שיא – שלוש שנים וחצי אחרי ההחלטה, הרבה פחות מהזמן שלוקח היום להקים שכונה חדשה.

אחרון הדוברים היה הרב איזנטל, רב היישוב חספין. הרב סיפר איך הקשר שלו עם הגולן החל כלוחם במלחמת יום הכיפורים וכחייל מילואים ששירת בגולן במשך עשר שנים אחריה. בהגיעו להתיישב בגולן, סיפר הרב איזנטל, הוא מצא את האנשים הנפלאים, ואמר לקהל: "מי שהניח את היסודות למפעל הזה, הם אתם. אתם בניתם את הגולן על תשתית של טוהר ואידיאליזם".

הרב איזנטל סיפר על המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90, שבו היינו כחוט השערה מחידלון. הוא העלה על נס את התלכיד שבנינו בימי המאבק, בין בעלי השקפות עולם שונות, והתלכיד הזה הוא המאפיין את הגולן לאורך השנים ומה שמאפשר לנו להמשיך לחיות יחד.

עמי נגר ליווה את האירוע בשירה ונגינה.

הערב מרומם הנפש הותיר בקרב משתתפיו צמא לעוד. 

* "שישי בגולן"

בשבועות לפני כ-8-9 שנים, נערך ברפת הצפון טקס ביכורים משותף לשלושת הקיבוצים השותפים: אורטל, מרום גולן ואל-רום.

כמיטב המסורת, כלל הטקס את הצגת התינוקות שנולדו השנה. ממרום גולן עלה מספר גדול מאוד של משפחות עם תינוקות. ומאורטל? תינוק או שניים.

אחד מחברי אורטל (היום הוא כבר אינו באורטל) שמאס בחיי הקיבוץ ורצה שאורטל תהפוך ליישוב קהילתי, מילא ריאותיו באוויר, פלט נחירת בוז, והפטיר בהפגנתיות: "אתם מבינים? זה ההבדל", לא לפני שווידא שמי שצריך לשמוע את ההערה ישמע אותה...

רוצה לומר, שהעתיד הוא ביישוב הקהילתי ואילו הקיבוץ השיתופי מת. עובדה. ראו איך השכנים פורחים ואנו קומלים.

נזכרתי בכך בטקס הביכורים השנה, כאשר הבמה הייתה צרה מהכיל את המשפחות עם התינוקות שנולדו השנה. ולאחר מכן, בריקוד העגלות של האבות עם התינוקות, שגנבו את ההצגה.

מסתבר שהידיעות על מותו של הקיבוץ השיתופי היו מוקדמות מדי.

נכון, כדי להגיע להישג הזה היינו חייבים להשתנות. ואכן השתנינו.

מקיבוץ שיתופי סגור ומסוגר, הפכנו לקיבוץ שיתופי פתוח, קולט, גדל וצומח. אתם מבינים? זה ההבדל.

****

לאחר חגיגת הביכורים כתבתי לחבריי, חברי צוות היכרות:

משתף אתכם במחשבות שחלפו בראשי בטקס הביכורים היפה.

אם נדמיין את הבמה, בקיזוז המשפחות החדשות.

אם נדמיין את כל הצוות המארגן בניכוי המשפחות החדשות.

אם נדמיין את תיקון ליל שבועות ללא מעבירי השיעורים מן המשפחות החדשות.

נבין איזו מהפכה רבתי חוללנו באורטל.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

* כאן הוא ביתכם –המנהיגה הפשיסטית, הגזענית והאנטישמית מארין לה-פן עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת. כל צרפתי חמישי בחר בה לנשיאה. ז'אן לוק מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והאנטישמי, זכה אף הוא בקרוב לחמישית הקולות, אף שלא עלה לסיבוב השני.

התפוצה היהודית השניה בגודלה בגולה היא גלות צרפת. על אף האנטישמיות הבוטה, עדיין מאות אלפי יהודי צרפת ממשיכים לדבוק בגלותם ולא להסיק את המסקנה ולעלות למדינת הלאום שלהם, שבה לא יהיו תלויים בגחמותיהם של מנהיגים ומצביעים אנטישמים.

כמובן, שהמניע העיקרי הראוי לעליית יהודים לישראל אינו האנטישמיות, אלא הייעוד היהודי – החיים כיהודים במולדת עמם, בתרבות של עמם ובמדינת הלאום של עמם. הן זו הדרך היחידה להבטיח שגם נכדיהם וניניהם יהיו יהודים.

אבל כאשר הם דבקים בגלות על אף האנטישמיות הגואה, הדבר בלתי נתפס.

* חוק הרדיקלים השלובים - הימין הדמוקרטי, הרפובליקאי, הנורמטיבי בצרפת קורא לבוחריו לתמוך במאקרון בסיבוב השני, כדי לבלום את מנהיגת הפשיזם הגזעני, ובצדק. אולם מה הייתה תרומת הימין הנורמטיבי לעליית לה-פן, בהתעקשותו לא להדיח את מועמדו המושחת פיון?

לעומת זאת, מפגיני השמאל הרדיקלי בצרפת יצאו נגד שני המועמדים, בטענה ש"אין הבדל בין הפשיזם של מאקרון ושל לה-פן". אין ספק שהמסרים הללו מחזקים מאוד את לה-פן. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד, בכל מקום.

* שכחו מה זה להיות יהודי - אני קורא בתדהמה ובזעזוע (בעיקר בפייסבוק) את הישראלים המעריצים את המנהיגה הפשיסטית הגזענית האנטישמית מארין לה-פן, רק כיוון שנכון לעכשיו עיקר גזענותה מופנית כלפי מוסלמים. אלה אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מהזהות היהודית שלהם, והזדהותם האוטומטית עם הימין האירופי חזקה יותר מהזדהותם עם יהדות הגולה. אלה אנשים ששכחו מה זה להיות יהודי. מעניין אם הם תומכים גם בכנופיות הנאו-נאציות בגרמניה, שאף הן ממוקדות היום בעיקר בגזענות כלפי מוסלמים. הימין הרדיקלי באירופה, שיש לו מעריצים בישראל, הוא בדיוק המדמנה שבה צמחו משתפי הפעולה עם היטלר.

* לא אביע את דעתי – הרוב המוחלט של יהדות צרפת מתנגד למנהיגה הפשיסטית האנטישמית ויצא נגדה בקול ברור. את דעתי על היהודים המעטים שתמכו בה לא אומר, כי איני אוהב להשתמש בביטוי המכוער "יהודונים".

* תוצאת החולשה - עליית הפשיזם באירופה דווקא עכשיו אינה מקרית ואינה צריכה להפתיע. הפשיזם לעולם אינו צומח בחלל ריק. הוא צומח כאשר הדמוקרטיה אינה מספקת פתרונות אמת. כאשר הדמוקרטיה חלשה ואינה מספקת פתרונות, הדמגוגים הפשיסטים סוחפים אחריהם את הציבור במקסמי שווא, ומוליכים את ארצותיהם לאסונות, כפי שהכרנו במאה שעברה.

הפשיזם באירופה מרים ראש, בשל הרפיסות של אירופה מול הטרור האיסלמיסטי ובשל היותה של אירופה האידיוט השימושי של אויביה, אויבי המערב, אויבי הדמוקרטיה, בשם סיסמאות שווא של "זכויות אדם" ו"שלום", כביכול. היחס העוין לישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת לעומת האהדה לאויביה, שהם אויבי המערב כולו, היא נייר לקמוס לכך.

בהנחה שמאקרון יבחר לנשיאות צרפת, מוטלת עליו אחריות כבדה. עליו להבין שאם לא יהיה מנהיג ברוחו של צ'רצ'יל, הוא לא יצליח לבלום את עלייתה של לה-פן (או אחייניתה ויורשת העצר שלה) בבחירות הבאות.

* בוגדים – ושוב, פורעי ימין רדיקלי תוקפים באלימות ובאבנים חיילי צה"ל. זאת לדעת, מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על חייל צה"ל, הוא אויב ובוגד. הפורעים הללו אינם טובים יותר מבני דמותם בבלעין. אלה ואלה אותו סוג של גיס חמישי.

אבל בעיה חמורה לא פחות היא היד הרכה של צה"ל כלפי הבוגדים, הנותנת להם תחושה שהם יכולים להרשות לעצמם הכל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות, ולהיכנס בכוח באויב הזה, ללא רחם. הגיע הזמן לדכא את המרד המתמשך הזה. את המרד הזה אי אפשר לדכא בדיבורים, אלא רק בכוח.

וכדאי לזכור – אבן הורגת. אבן היא נשק קטלני. מי שמיידה אבנים בחיילי צה"ל, מנסה להרוג אותם. לפני שנלווה לבית העלמין חייל צה"ל שנרצח בידי קין, יש לדכא את התופעה הזאת.

הראשונים שירוויחו מדיכוי פורעי הגבעות, הם ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, שרובם המוחלט הם אזרחים נאמנים ופטריוטים, והפורעים הם בראש ובראשונה האויב שלהם.

* נתניהו מחזק את "שוברים שתיקה" - נתניהו שגה שגה בהחלטתו להחרים את שר החוץ הגרמני בעקבות פגישתו עם כנופיית "שוברים שתיקה". הוא צודק בעמדתו לגבי הארגון הבזוי הזה. הרי ברור שהארגון הזה נפגש עם המנהיגים כדי להסיתם נגד מדינת ישראל, להעליל על מדינת ישראל, להביע תמיכה באויביה, לפגוע ביחסי החוץ של המדינה ולהכשיל את הביקור. ובהחלט אפשר להבין את תגובתו של נתניהו. אך היא שגויה, כיוון שתפקידו להיפגש, להסביר, לשכנע, להבהיר, לחזק את יחסי החוץ של ישראל, ואל לו לתת לכנופיה העלובה הזאת את הכוח לחבל, להזיק ולהכשיל יותר משהיו לה. כאשר הוא מתנה את פגישתו עם שרים המבקרים בישראל בהחרמת "שוברים שתיקה", הוא מעמיד את הכנופיה הבזויה הזאת במעמד כמעט שווה לזה של ראש הממשלה הנבחר של ישראל. גישתו רק מחזקת את החלאות הללו ומעצימה אותן.

* הישראלי המכוער – מפגש של מדינאי עם האופוזיציה במדינה שבה הוא מבקר היא דבר מקובל. ולכן, משרד החוץ ארגן, כחלק מסדר היום של ביקור שר החוץ הגרמני, מפגש עם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. חזקה על הרצוג, שלא הציג את עמדת הממשלה, אלא את עמדת האופוזיציה. וזה בסדר. הרצוג מייצג אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. אני בטוח שהוא הציג בפני אורחו את עמדות הקונצנזוס הלאומי הרחב בישראל, עם דגש על הקו שלו, לעומת הקו של הממשלה.

הפגישה עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם" היא עניין שונה לחלוטין. זו פגישה עם האופוזיציה למדינה. לשם מה הם ביקשו להיפגש עמו? כדי לחבל בביקור. כדי לחבל ביחסים בין גרמניה לישראל. כדי לחבל ביחסי החוץ של ישראל. כדי ללחוץ עליו לגבש קו עוין נגד ישראל ואוהד לאויבותיה. כדי להפיץ את רעל עלילות הדם הקולקטיביות שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל.

אין דבר נקלה ועלוב יותר מיהודים הנפגשים עם מנהיג גרמני כדי להסיתו נגד מדינת היהודים למחרת יום השואה.

כאמור, נתניהו שגה בצעדים שנקט בעקבות הפגישה, ושיחק לידיהם של "שוברים שתיקה". אך בלי קשר לצעד הזה, על הציבור הישראלי להקיא ולהוקיע את החלאות הללו; התגלמות המושג "הישראלי המכוער".

* קורבנות השנאה – המחבל מוחמד טראיירה בן ה-17 מן הכפר בני נעים כתב בדף הפייסבוק שלו, שהמוות הוא זכות והוא דורש את זכותו. הוא חדר לקריית ארבע, נכנס לבית, ושחט באכזריות את הלל יפה אריאל, ילדה בת 13, בשנתה, במיטתה. כיתת הכוננות של היישוב הגיעה למקום, חיסלה את הרוצח ועצרה את מסע הרצח שלו.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם מוחמד טראיירה והלל יפה אריאל. שניהם "קורבנות השנאה".

* עבודת אלילים - בביקורתי על הסדרה "הרמטכ"לים", יצאתי נגד הצגת מלחמת לבנון השניה ככישלון. נכון, היו בה ליקויים וכשלים רבים, אבל בפרספקטיבה של 11 שנים ניתן לראות בתוצאותיה את אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

על כך הגיב אהוד בן עזר בזו הלשון: "מה אתה מתפלא? הרי גם אתה, חוץ מהקרדיט הביטחוני מקפיד לתת לאהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אינך חדל להשמיץ אותו בצורה הקשה ביותר!".

אנסה להסביר את הפער התהומי בהתייחסות העקרונית של אהוד בן עזר ושלי למנהיגים בכלל, ולאולמרט בפרט. בעיני בן עזר, אם הוא החליט לראות מנהיג מסוים בחיוב, הוא יתמוך ללא תנאי בכל מעשה שלו, בכל מדיניות שלו, יצא בכל תוקף נגד כל ביקורת עליו ויתעלם מכל עובדה שאינה מתיישרת עם התמונה שהוא מצייר לעצמו. ואילו גישתי היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אני בוחן הכל בעיניים פקוחות, ואין לי בעיה לשבח מנהיג שאני מתנגד לו בכל ישותי על צעד חיובי שעשה ולבקר בחריפות מנהיג שאני תומך בו מאוד, על צעד שלילי שעשה.

ואם להדגים זאת בתגובתי ל"הרמטכ"לים" – ציינתי שמלחמת לבנון השניה היא הצלחה ולעומת זאת "עופרת יצוקה" היא כישלון. למה? על סמך תוצאותיהן והשפעתן על המציאות. בשני המקרים מדובר באותו ראש ממשלה – אולמרט. דוגמה נוספת היא טענתי שמבצע "עמוד ענן" היה כישלון ומלחמת "צוק איתן" הייתה הצלחה. שוב, על פי אותו מדד של מבחן התוצאה. בשני המקרים ראש הממשלה היה נתניהו.

ובאשר לאולמרט. אולמרט אחראי על מלחמת לבנון השניה. הן על מחדליה והן על הצלחותיה. וכיוון שבפרספקטיבה רחבה היא הרבה יותר הצלחה מאשר כישלון – הוא אחראי להצלחה הזאת, ומגיע לו הקרדיט על כך. בעיניי, היה לו הישג גדול אף יותר ("על פי מקורות זרים") – השמדת הכור הגרעיני הסורי. ועל כך הוא ראוי לתודה מכל ישראלי ולכל שבח.

מצד שני, הוא מדינאי כושל, שהציע לאבו מאזן הצעות מדיניות חמורות ומסוכנות ביותר – נסיגה לקווי 49' ומימוש חלקי של "זכות" השיבה; חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. אילו חלילה אבו מאזן היה מקבל את הצעותיו, הסכנה לקיומה של המדינה בעקבות מדיניותו, הייתה גדולה לאין ערך מהתועלת של הצלחותיו. יתר על כן, אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו, במקום למנף זאת להסברה ישראלית, להוכיח לעולם מי הוא הסרבן, הפך אולמרט לשופרו של אבו מאזן ולמגבר של תעמולתו, כדי ליצור מצג שווא המאשים את ממשלת נתניהו כסרבנית שלום, ואת עצמו כמשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא "הודח" בידי הימין הקיצוני ושופטי בתי המשפט. יתר על כן, לבשאר אסד ניסה אולמרט למסור את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן.

אך יש דברים שהם למעלה מכל עמדה ומעשה מדיני וביטחוני. אולמרט הוא האיש המושחת ביותר שאי פעם פעל במערכת הפוליטית הישראלית. הוא קרימינל שהצליח במשך שנים רבות להתחמק מעונש, אך סוף גנב ונוטל שוחד לכלא. שם מקומו, מאחורי סורג ובריח, ואף שהוא יצא מאוד בזול, הוא נמצא בדיוק במקום שבו אמורים להימצא פושעים כמותו.

זאת לא "דעה" שלי. זאת עובדה, שהוכחה בכל חקירות המשטרה, בכל בדיקות הפרקליטות ובהכרעות כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, על סמך ראיות מוצקות.

מי שצריך להסביר את הסגידה שלו לאולמרט על אף כל הכרעות הדין, חרף כל הראיות, הוא אהוד בן עזר, שהחליט לא לתת לעובדות להשפיע על הערצתו העיוורת.

            * ביד הלשון

אם כל ההפגנות – במהדורת "מבט" סופר על המחאה נגד השחיתות השלטונית בוונצואלה, והכתב אמר שבקרקאס הבירה צפויה להתקיים בימים הקרובים "אם כל ההפגנות". שעות אחדות קודם לכן, ברשת ב', הזהיר מנהיג שביתת הנכים, מפני החרפת המאבק, והודיע שבקרוב הם יקיימו את "אם כל ההפגנות".

מהו מקור הביטוי "אם כל ההפגנות"? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.

לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא הייתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאמא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.

וכך במשך מספר שנים "אם כל ההפגנות" הייתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.

בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת וושינגטון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לסורים.

ההצלחה שלנו הייתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא הייתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב". ואז, בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'"? "מחר בשש בערב", השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. הכיכר גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בת"א.

ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN. למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגיה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.

ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון, כפי שסיפרתי בראשית הדברים.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"