תחילתו של הסיפור לפני מספר חודשים. ס', בני בן ה-17 (אז רק 16.5) סיפר שלקראת סוף 2008 אואזיס יוצאת למסע הופעות בבריטניה. אני מתכנן לנסוע להופעה, אמר.  בסדר, עניתי.  אני אוהבת להסכים באופן עקרוני. הרי מי יודע מה ילד יום, ואני מעדיפה לדחות למחרתיים ויכוחים שאפשר לדחות למחר. 

מדי פעם הוא ווידא: אני נוסע להופעה של אואזיס, כן?  ברור, אמרתי, ודחיתי למחרתיים את הדאגות של מחר, והנה הגיע זנבו של אוגוסט. שלהי החופש הגדול, כשהאיומים על תחילת שנת הלימודים כבר מרחפים באוויר, והנער מבשר- ההופעה באוקטובר. שיהיה באוקטובר, אני אומרת. בבריטניה, הוא אומר. שיהיה בריטניה, אני אומרת, ומזכירה לעצמי את סבתא שלי שהייתה מגיבה על רעיונות משוגעים באותה נימת קול ובאותן המילים רק באידיש.

אבל אז הגיעה ההפתעה. תבואי איתי להופעה, הוא שאל, ואני שכחתי לרגע לנשום.   

שאני אבוא איתו? מה לי ולאואזיס? אני בקושי יודעת לזמזם את הפזמון של שניים-שלושה שירים, וכל ידיעותיי על צמד האחים גלאגר מסתכמות בכמה פיסות רכילות שסיפר לי הנער.

אני חושבת: זו הזדמנות של פעם בחיים. עוד שנה הוא הולך לצבא, ואחר כך הוא כבר בטח לא ירצה לבלות עם אימו המזדקנת. אני מתרגשת מהעובדה שבן ה-17 רואה בי חברה נאותה לבלוי בקונצרט רוק.

בסדר, אני אומרת. ניסע שנינו.

אנחנו מתכננים מסלול בקווים כלליים: טיסה למנצ'סטר, נסיעה לבירמינגהאם הסמוכה כדי לראות את ההופעה, נסיעה ללונדון כדי לראות עוד הופעה, הפעם באצטדיון וומבלי, ואם אנחנו כבר בלונדון אז נדחוס עוד הופעה ללו"ז הצפוף -  הסאבוויז, אחר כך ניסע לבקר קרובי משפחה בצפון אנגליה, ונשוב למנצ'סטר כדי לטוס בחזרה לארץ. 

אנחנו ממתינים בקוצר רוח מכירת הכרטיסים לאואזיס. המכירה נפתחת ביום ד', ה-20/8, בשעה 9:00 שעון בריטניה.

באותו התאריך, ובשעה 9:00 שעון ישראל שחר צוברי יוצא למשט האחרון שלו, זה שמזכה אותו במדליה, והיום נפתח בהתרגשות גדולה.  

בשעה 9:15 שעון בריטניה השרתים של משרדי הכרטיסים קורסים. אין יוצא ואין בא. מזל שיש לנו מספר טלפון, וגם שם כל העמדות תפוסות. אחרי עשרים דקות אנחנו מצליחים להגיע למרכזנית.

קשה לי להבין את המבטא הבריטי, אני זקוקה להרבה ריכוז, אבל מצליחה לתקשר, וכעבור דקותיים כשהאישור נוחת בתיבה האימייל שלי אנחנו מסמנים וי על המשימה הראשונה ברשימה: 2 כרטיסים לאואזיס בבירמינגהם. העלות: פחות ממחיר כרטיס אחד להופעה של פול מקרתני בישראל.

ס' נראה אדיש. נדמה לי שאני מתרגשת יותר ממנו, נוסעים לאואזיס אני צווחת, והוא: בסדר, מה את מתלהבת. אחר כך אני רואה שהוא שינה את השם שלו במסנג'ר : אני נוסע לאואזיס כתוב שם עם הרבה סימני קריאה, ואני מבינה שזו הדרך שלו להביע את התלהבותו.

המשימה השניה - לרכוש כרטיסים לסאבוויז, מסתיימת גם היא בהצלחה. רק עם וומבלי אנחנו לא מצליחים. השרתים כמובן לא עובדים, ועד שאנחנו מצליחים למצוא את מספר הטלפון של משרד הכרטיסים מסתבר שכל הכרטיסים אזלו. שלושים אלף כרטיסים נמכרו תוך שעה. לא להאמין.

ס' מאוכזב.

- אבל נהיה בהופעה בבירמינגהם, אני אומרת, והוא מסרב להתנחם.

- תחשוב על הצד החיובי, אני אומרת, הצלחנו בשני שליש מהמשימות שלנו. הוא מעמיד פנים שהכל בסדר, אבל אני רואה שהוא לא שלם עם הפספוס. 

- אל תדאג, אני אומרת, ניסע לוומבלי ביום ההופעה ונקנה כרטיס מספסר בחוץ, יעלה כמה שיעלה. אני לא יודעת אם הוא נרגע בגלל שהבטחתי שננסה להשיג כרטיס בכל מחיר או בגלל שאני מבינה עד כמה חשוב לו להיות שם.

כרטיסי טיסה ומלונות זה קל. אני מיומנת בארגון נסיעות משפחתיות לחו"ל, ותוך כמה ימים הנסיעה שלנו מתוקתקת.

בזמן שאני בודקת את לוחות הזמנים של הרכבות, ואת האטרקציות המקומיות בבירמינגהאם ס' מנסה את מזלו באי-ביי. עשרות כרטיסים להופעה בוומבלי מוצעים למכירה באתר. הוא משתתף בהמון מכירות פומביות, ומפסיד בכולן.

אני מנסה לעודד אותו: אל תדאג, בטוח שיהיו כרטיסים בערב המופע, יעלה כמה שיעלה, אבל הוא כועס על חוסר הצדק: בשביל מה אנשים קונים כרטיסים להופעה אם הם בכלל לא מתכוונים לבוא, הם בכלל לא אוהבים את הלהקה, זאת חוצפה. הוא מתכנן עונשים הולמים לספסרי הכרטיסים, ואז מגיעה אסטריד. מעריצה אמיתית. היא שולחת הודעה פרטית לנער מישראל שמתחנן בפורום המעריצים - תמכרו לי כרטיס!!!

היא שוייצרית, ומגיעה להופעה בוומבלי היישר מארץ מולדתה. יש לה כרטיס למכירה, והיא מוכנה למכור אותו למעריץ אחר במחיר עלות. הללויה. פתאום הכל מתיישר. כל מה שנותר הוא רק להמתין ל 12/10.

קישור לפרק הבא