קישור לפרק א

איך הולכים להופעה של להקה שאני לא מכירה?

איך הולכים לשתי הופעות של שתי להקות שאני לא מכירה?

ס' בונה לי תוכנית: אימונים בשמיעת רוק לזקנים עד גיל 45. הוא מכין לי תיקייה עם שירים של אואזיס וסאבווייז.

שלב א- למתחילים, שירים שקטים ורכים. אני שומעת את המוזיקה כל היום, ודי נהנית.

תוך יומיים אני מזמזמת את השירים, ואחד מהם, "מארי" אפילו מצטרף לרשימת השירים החביבים עלי מכל הזמנים. עד מהרה אני מתקדמת לשלב ב- חובבנים. אחרי כמה השמעות מתחילות לצוץ תבניות. בשלב ג'  אני כבר יכולה להבחין בין המוזיקה של אואזיס למוזיקה של הסאבוייז, בשלב ד (מתקדמים) אני יודעת להבחין בין הקול של נואל לקול של ליאם, (וגם קוראת להם בשמות פרטיים), בשלב ה (מקצוענים) אני כבר כל כך מקצועית שאני מכירה את הניואנסים בקול של ליאם, ומבחינה בהבדל בין התקליטים הראשונים, ולחספוס שהגיע יחד עם השמוש המסיבי בסמים וכימיקלים.

השלב האחרון (לגרופיס) כבר כולל שירים מהאלבום החדש, ואני כבר מספיק מבינה כדי שס' ואני נוכל לדסקס את המוזיקה (אחלה גרוב), ולבחור את השירים האהובים עלינו.

ובינתיים, מערכת היחסים בין ס' לביני משתנה קצת, מתרככת. לא שהיינו בכסאח, אבל עכשיו כשאנחנו שותפים למשהו שמייחד אותנו משאר בני המשפחה אנחנו הרבה יותר מאוחדים.

זה נחמד.

ככל שמועד הנסיעה מתקרב אנחנו נרגשים יותר. מדי פעם ס' יוצר קשר עם אסטריד, לוודא שהיא לא שכחה. הם מחליפים מספרי טלפון וקובעים להפגש ליד וומבלי ארנה כמה שעות לפני פתיחת השערים.

אבל ההתרגשות מלוות גם בחוששת: אני דואגת שמא המוזיקה תהיה חזקה מדי, שהקהל יהיה אלים, שיגנבו לנו כסף/פלאפון/מפתח של חדר המלון. והחשש הכי גדול שלי – שלא אוכל להחזיק מעמד במשך ההופעה. קנינו כרטיסי עמידה. בהופעת רוק הכי שווה לעמוד קרוב לבמה, ככה ס' אומר, אבל אני לא בטוחה שהגב שלי ישתף פעולה.

שלושה שבועות לפני מועד הנסיעה אני חולמת שמישהו גונב לי את המחשב. כל הניירת של הנסיעה – כרטיסי טיסה, ואוצ'רים של בתי מלון, כרטיסים להופעה שמורים אצלי בתוך האאוטלוק, ואין לי גבויים.

אני קמה מוקדם, ומדפיסה את הכל. מכינה תיקיית ניילון עם כל הניירות, ועם הדרכונים שלנו.

התיקייה מונחת על שולחן העבודה שלי, ומדי פעם אני מביטה בה. עכשיו לא אכפת לי אם יגנבו לי את המחשב, הכל מוכן, אני חושבת.

ביום שישי לפני ראש השנה סערת גשמים עזה. הפסקת חשמל, וכל הבית מתמלא במי-בוץ.

כל השולחן שלך התמלא בבוץ, בעלי אומר אחרי שהתחמש בנר ויצא לסגור את כל החלונות.

אני שוב מתמלאת בחששות. את הניירות אוכל להדפיס שוב, אבל מה עם הדרכונים שלנו? לא נספיק להוציא חדשים לפני הנסיעה. החששות מתבדים. תיקיית הניילון שמרה על החומר היקר.

פחות משבוע לפני הנסיעה. אני נזכרת שלא עשיתי ביטוח נסיעות. מציעים לי לרכוש כרטיסי רכבות מראש כדי לחסוך במחיר, ופתאום אני מגלה שעלויות הנסיעה הרבה יותר גבוהות ממה שתכננתי.

הבורסות בכל העולם מתמוטטות, והליש"ט שקנינו הופכים להיות הרבה יותר יקרים. 

ס' אומר שהוא דואג שמא ההופעה תתבטל, הדאגות שלי הרבה יותר ארציות, איך לעזאזל נסתדר רק הוא ואני בחו"ל.  ברגעים שפויים אני אומרת לעצמי: מה כבר יכול לקרות, הרי אנחנו לא נוסעים לקצה הציוויליזציה. מקסימום, נצטרך להוציא קצת יותר ממה שתכננו.

יום שבת, 11/10. יום לפני הנסיעה. ההורים שלי באים לביקור. הם טסים יומיים אחרינו. היעד שלהם ארה"ב, אבל יש להם עצירת ביניים בלונדון, ואנחנו קובעים להפגש.

אני פותחת להם את הדלת, ומגלה במבואה כלב זר. הוא נראה קצת מוזר. שילוב של תחש עם אמסטף, אבל חמוד חמוד, ומורעב, ומבט עצוב בעיניים. זו אהבה ממבט ראשון.

ס' בא לראות אותו, ואנחנו מחליטים לקרוא לו בילי ע"ש הסולן של הסאבווייז.

אנחנו מחליטים לאמץ אותו, אבל קודם חייבים לברר אם אין לו צ'יפ.

הוטרינר, שכן שלנו מהצד השני של גן המשחקים, מגיע למחרת כשאנחנו כבר עם המזוודות בדלת. מסתבר שבילי לא שייך לאף אחד, ואנחנו יוצאים לדרך בשמחה מהולה בצער. ס' אומר - עד שנחזור הוא בטח ישכח אותי.

קישור לפרק הבא