נכתב ב-14/10, ברכבת ללונדון

הפאב

לפני ההופעה ס' ואני יושבים בפאב בריטי טיפוסי.

השעה 17:00, והפאב הומה אדם. בקושי יש מקום לשבת. הם מוכרים רק אלכוהול. בעיקר בירה.

על הבר יש משהו כמו 20 ברזי בירה שונים, והמון אנשים שממתינים להזמין. אני מומחית קטנה מאד בבירה, וכל השמות שרשומים על הברזים לא מוכרים לי. כשמגיע תורי, אני אומרת את אותו המשפט שזה שלפניי אמר: 2 קרלינגס, פליז.

בשולחן מולנו יושבים 4 גברים. הם נראים בסוף שנות ה-20 לחייהם, ולפי מספר הכוסות על השולחן הם בסיבוב השלישי. לאחד מהם יש פאות ארוכות שנועדו למשוך את תשומת הלב מהאף הארוך שלו. הוא חוזר מהבר עם בקבוקי vodka ice, חצי ליטר לאדם. הוא לובש מכנסיים בגזרה נמוכה וכשהוא מתיישב רואים לו את החריץ. הוא מדבר בקול רם. מתלהם, וצועק, ומלווה את עצמו בתנועות ידיים רחבות.

הבחור שיושב מולו מחייך בטפשות, ומהנהן בסוף כל משפט. וזה שיושב לצדו הופך קודר יותר ויותר עם כל לגימה. האלכוהול משפיע על כל אחד בדרך אחרת.

בשולחן מאחורינו יושבים זוג צעירים כבני 18. לנערה יש חצאית מיני קצרצרה ומשובצת, והבחור לובש, כן, זו המילה המתאימה, הוא לובש תסרוקת רוד סטיוארט שמשולבת בתסרוקת פארה פוסט מתקופת המלאכיות של צ'רלי.

אני שמה לב שלגברים בריטים יש משהו עם שער. קודם כל – יש להם.  בניגוד לגברים ישראלים שמתחילים להתקרח בתחילת שנות העשרים, הבריטים שומרים על הכרבולת גם בגילאים מתקדמים.

הם מעצבים את השיער בשלל תסרוקות, וגוונים. בהופעה עמד לידנו בחור שסירק את כל שערותיו במעין "שביל בצד" מתוחכם, כך שהן גלשו לו על העין ועל הלחי במפל של ג'ל.

בארץ, היו מצביעים עליו, וקוראים לו בשמות מוזרים. בבריטניה, איש לא הניד עפעף.   

הבריטים הם אלופים בקבלת האחר, השונה, המוזר. אף אחד לא מגחך למראה אנשים מבוגרים שצועדים ברחוב כשהם לבושים בלבוש פאנקיסטי או בכל בטוי אופנתי שאינו שגור במחוזות הטעם הטוב. אף אחד לא צוחק על נער שבא להופעה עם אמא שלו, למרות שבארץ זו הייתה נחשבת לפאדיחה ענקית. מצד שני, הבריטים, במיוחד בני המעמד הבינוני-גבוה, אלופים בביקורת סמויה על בני מעמדם שאינם נצמדים למסלול החיים שנסלל עבורם עוד בטרם נולדו.  

מודיעין 144 שלום, מדברת חגית

ס' ואני יוצאים לאסוף את הכרטיסים להופעה. השעה 15:30, ומשרד הכרטיסים נפתח ב-16:00. יש לנו הליכה של כ-20 דקות, ורק מושג כללי לגבי מיקומו של האצטדיון. ס' קצת לחוץ. הוא רוצה להיות בין הראשונים שמגיעים למשרד הכרטיסים, הוא בטוח שיהיה תור ענקי של אנשים שמשתרך ליד הקופות, ואנחנו צועדים בנמרצות.  

קצת קריר, ועד שנחזור יהיה כבר 23:00. ס' מחליט לחזור למלון להביא סווצ'ר. אני ממתינה לו בקרן הרחוב. אני לובשת "בגדי הופעה", שהם הבגדים הכי מוזנחים שלי. נדמה לי שאני נראית כמו hobo , והדבר האחרון שאני מצפה לו הוא שבחור בריטי בחליפה ותיק ג'יימס בונד יעצור לידי. הוא נראה לחוץ, ושואל איך מגיעים לרחוב זה וזה.

אני ממלמלת – Im not from here, אבל הוא ממשיך ושואל עוד שאלה, ושנינו נדים בראשנו בייאוש.

אחר כך עוברת קבוצה של צעירים. הימני לובש חולצה שחורה ועליה הטבעה מוזהבת: John, Paul, Ringo & George. הם מתקרבים אלי עם פרצוף סימן שאלה ואני בטוחה שישאלו איך מגיעים ל- NIA:National indoor arena, שם מתקיימת ההופעה של אואזיס, אבל הם בכלל מחפשים את brook street, וכמובן שאין לי מושג היכן הוא נמצא, או אם בכלל יש רחוב בשם הנ"ל בבירמינגהאם.

יש נשים שמקרינות סקסיות, אני מקרינה מודיעין. אוף.