בכניסה לאולם נצבות חביות בירה עצומות, ומגדל של עשרות אלפי כוסות פלסטיק. מדי כמה דקות נשלח נציג מכל חבורה להביא אספקה טרייה לחבר'ה. בהתחלה, כשהעומדים בקהל עדיין מונים מספר מאות, מגיע סדרן עם סחבה לספוג את הבירה שנשפכת. אחר כך, הקהל כבר כל כך צפוף שאי אפשר לעבור ולנקות, ולאף אחד גם לא אכפת. בדקות הראשונות העומדים מנסים לתמרן מסביב לשלולית הבירה, אבל זה לא יימשך זמן רב.

בשלב הבא, מישהו שעומד מאחור רוצה להפטר מכוס הפלסטיק שלו, אבל מסביבו יש מלא אנשים, ואין מספיק שטח רצפה פנוי, אז הוא פשוט זורק את הכוס קדימה וממטיר גשם של בירה על הנוכחים.

אלו שעומדים מקדימה חייבים להחזיר, וכוסות בירה מלאות למחצה מתחילות להתעופף מעל הקהל, ממטירות את תוכנן הדביק על הנוכחים, שמודאגים למצב תסרוקתם. מישהי שעומדת לידנו פותחת מטריה, וממושקף אחד, שנראה חנון לגמרי צועק – תכוונו אליה, אל המטריה.

האמת, זה די נעים. קריר. מרענן. כולם זוכים להירטב, וכולם מחוייכים.

מטר הבירה משלהב את הקהל. מתחילות להשמע קריאות קצובות -   Get on stage, אבל ההופעה עדיין לא מתחילה, וצריך משהו שיצנן את היצרים.

כמה סדרנים- בריונים עומדים עם הגב לבמה. תפקידם לשמור על הסדר, ובהמשך הם יתפסו את האנשים שהקהל יניף למעלה, ויורידו אותם לפני שיימחצו תחת רגלי ההמון. הם מנפחים כדורי ים וזורקים לתוך הקהל. אח"כ כמה בלוני-קונדומים מתעופפים מיד ליד. כולם מנסים לגעת בגומי החלקלק, הרטוב מבירה.

המשחק מצליח להרגיע את הקהל רק לדקות ספורות. מריבות מתחילות להתלקח, והסדרנים-בריונים מפלסים להם דרך בתוך ההמון כדי להפריד כוחות. שוב מתחילות קריאות שקוראות ללהקה לעלות על הבמה, קריאות שמתחלפות ב Go off stage כשלהקת החימום סוף סוף מתחילה לנגן. חלק גדול מהקהל נמצא באולם כבר שעתיים, וכולם רוצים אואזיס, ועכשיו!

הקהל לא מתבייש לומר את דעתו וכולם צועקים Oasis, בעברית זה נשמע: או- איי-סיס.

כשלהקת החימום יורדת היא זוכה לתשואות רפות.

הדחיפות

ס' אמר לי שיהיו דחיפות, אבל לא תיארתי לעצמי דבר כזה. חשבתי שמקומות עמידה, משמען לעמוד לפני הבמה ולרקוד. אבל הקהל כל כך דחוס שבקושי יש מקום לעמוד.

עשר דקות לפני שאואזיס אמורה לעלות כל הקהל נדחף קדימה. נראה כאילו כל האנשים שעמדו לפנינו התכווצו. לרגע אחד נוצר ואקום. השטח שלפנינו מתרוקן, ואנחנו רצים קדימה, ואז כולם נדחפים בחזרה אחורה. הקהל מטלטל מצד לצד. כל אחד הוא ספינה רעועה, וכולם ביחד הם ים סוער. בסוף, כשהגל נרגע, כולם עומדים כל כך צפוף שקופסת סרדינים נחשבת וילה מרווחת. אין אוויר. כולם מיוזעים. מסריחים מסיגריות ובירה.

כשאואזיס עולה על הבמה עוד גל של דחיפות מטלטל את הקהל. הוא הופך לחיה אנושית אחת, שחולקת נוזלי גוף, ואכסטזה רוחנית. כמו אורגיה, רק עם בגדים.

ההופעה

דקה לפני שהמוזיקה מנגנת כל הגוף כואב מהעמידה הממושכת, ופתאום הכל נעלם. מתאדה לתוך הבאסים. הקהל צווח עם ליאם Tonight, I'm a rock-n-roll star, השיר הפותח של ההופעה, ולרגע אחד, כולנו כוכבי רוק-אנד-רול. 

אנחנו מרימים ידיים למעלה, כי אי אפשר להזיז שום איבר אחר, ובכלל לא בטוח שיהיה לך מקום לידיים כשתחליט להוריד אותן בחזרה, אבל זה בסדר להניח אותם על הכתפיים של זה שעומד לפניך, לגיטימי לאחוז בו ולקפוץ למעלה. הוא לא ירצח אותך, ואפילו לא ירשוף לעברך מבט זועם, כי ככה זה בהופעה, כולנו חלק ממשהו גדול מאיתנו. ס' ואני כבר לא אמא ובן, אנחנו חלק מהפאזל האנושי שמרכיב את הקהל.

ארבע שעות של המתנה עד להופעה, זה מתחיל, ופתאום זה נגמר. פוףףף. ליאם אומר This is the last one , ואני לוחשת לס', מה לוחשת , צורחת – זה שיר מהאלבום האחרון. הוא אומר, לא, זה השיר האחרון, ואני – מה? איך זה יכול להיות שכבר נגמר?

הם חוזרים להדרן של עוד ארבעה שירים, והקהל שוב באכסטזה של דחיפות, ובסופן אנחנו מוצאים את עצמנו קרובים יותר אל הבמה.

כשנכנסנו לאולם שאלתי את ס' איפה הוא רוצה לעמוד, והוא בחר לעמוד מול המיקרופון הימני. המקום של נואל. ואם עכשיו הוא יעמוד בצד השני, שאלתי, וס' ענה – ארבע עשרה שנים הוא עומד בצד ימין, ופתאום הוא ישנה?

נואל עמד בדיוק במקום הצפוי. לבוש בחולצת משבצות ומכנסי ג'ינס, הוא נראה יותר חנון מאשר רוקיסט.  גם הקהל נראה מורכב מכאלו שהיו יכולים לככב בקלות ב"יפה והחנון", ולא בתור היפות.

רוב הקהל הם גברים, לבנים, באמצע-סוף שנות העשרים לחייהם. פה ושם יש כמה זקנים בגילי, מעט בנות, ועוד פחות אנשים שחורים. אין ספק, הפרופיל של הקהל, זהה לפרופיל של מקימי הלהקה - מעמד פועלים, בינוני נמוך. כולם היו רוצים "לשחק אותה", כמו צמד האחים גלאגר, ולעבור ממשכנות העוני של מנצ'סטר לאחוזות מפוארות בצפון לונדון.

מוזיקה היא אסקפיזם, וקונצרט רוק הוא האמ-אמא של הבריחה מהמציאות. לשעה אחת הקהל בורח מהמיתון, מהעבודה הגרועה, מהנפילה של הבורסה, ממצב השיניים הרעוע (כן, כל מה שאומרים על השיניים של הבריטים אינו קלישאה). כל מה שקיים זה רק הכאן והעכשיו. 

כשאני מתבוננת סביבי – על העיניים הבורקות (לא רק מאלכוהול), על שיתוף הפעולה, על ההתמסרות הטוטאלית למוזיקה, על האהבה שהקהל נותן לליאם, שסתם עומד על הבמה בעמידה שחצנית. כשאני בוחנת את כל זה אני חושבת שבחרתי בעסק הלא נכון. כתיבה לעולם לא יכולה להיות מתגמלת כמו מוזיקה והקשר הבלתי אמצעי שהיא יוצרת בין הקהל ללהקה.

כשההופעה נגמרת אנחנו מיוזעים, רטובים מתחתונים ועד סווצ'ר ועד גרביים שמסריחות מבירה. כל אחד משרירי הרגליים החל מהתחת ועד אחרון הבהונות כואב. יש לי חבורות על הזרועות, חבורות שיתפתחו בימים הקרובים לסימנים כחולים. המשקפיים שלי התעקמו. אבל אני שמחה שיכולתי להיות חלק מהחוויה הזו, שהייתי עם ס' בהופעת הרוק הראשונה שלו.

קישור לפרק הבא