קישור לפרק הקודם

קישור לפרק הראשון

לונדון

זאת הפעם ה-6 שלי בבירה האנגלית ב-25 השנים האחרונות, ואני מרגישה כמו בבית. קל להסתדר בלונדון. השילוט מצוין, התחבורה הציבורית מעולה, והאנשים אדיבים. ארמונות מפוזרים ברחבי העיר כאילו מישהו זרה אותם ממלחיה. יש כל כך הרבה מה לעשות: מוזיאונים, גלריות, חנויות. אבל הכי כיף סתם לטייל ברחוב ולשאוף את האווירה. אני אוהבת ללכת לאיבוד בלונדון. לצעוד ברחוב בלי מפה, לגלות מקומות חדשים. אנחנו קובעים להפגש עם הורי ליד הטאואר. במדרגות לרכבת התחתית – טיוּבּ, בפי המקומיים, ס' אומר – מוזר שלא פגשנו פה ישראלים, ובקצה המדרגות הנעות עומד ילד שלומד איתו בשכבה. גם החבר בא עם אמא שלו. גם הם נוסעים לטאואר, אבל הם לא הולכים להופעות רוק, אולי ילכו למאמא מיה. פחחחח.

לונדון מקבלת את אמא ואבא שלי בגשם ואפרוריות טיפוסית. אמא רוצה לנסוע לפיקדילי סירקוס, ואנחנו קופצים על אוטובוס שנוסע מזרחה, לא מספיקים להגיע, והם כבר צריכים לחזור לשדה התעופה לתפוס את הטיסה ניו-יורקה. ברגע שהם עוזבים מזג האוויר משתנה. השמש זורחת, ותמשיך ללוות אותנו עד סוף הטיול.  הם לוקחים את מזג האוויר החורפי איתם, ובשיחות הטלפון מתלוננים על הקור בניו-אינגלנד. באולד-אינגלנד נעים למדי.

אנחנו ישנים ב B&B בצפון העיר. המארחת היא אישה בשנות ה-60 לחייה ממוצא אירי. היא דואגת לנו כאילו היינו הילדים שלה. היא מתוקה, ומקסימה, ולבבית, ונדיבה. אנחנו מתאהבים בה, ומבטיחים לחזור.

בחדר השני לנה משפחה מבירמינגהאם. אבא, ואמא ובת. הם הגיעו לעיר כי בת ה-18, אמורה לקבל פרס מהמלך שנקרא גם הדוכס מאדינבורו. הפרס ניתן עבור התנדבות למען הקהילה, ודורש עמידה בכל מיני תנאים כמו טיולי מחנאות.

אנחנו יושבים בחדר האורחים ושותים תה, והנערה מספרת על הדברים שנאלצה לעבור בשביל לקבל את הפרס: לטייל חמישה ימים בשטח, בלי שירותים! בלי מקלחות!

אצלנו קוראים לזה טיול שנתי, אני אומרת לס' בעברית. וההתנדבות? מחויבות אישית בכיתה י', שנת שירות לפני הצבא. אצלנו אף אחד לא מצפה לקבל על זה פרס.

אנחנו ממהרים לצאת להופעה של הסאבווייז. המארחת לא שמעה עליהם, אני כנראה זקנה מדי, היא אומרת, וגם האורחים האחרים מנענעים בראשם. הנערה, לינדזי שמה, מכירה אותם. הם טובים, היא אומרת ומביטה בנו בקנאה. אני רוצה להציע לה להצטרף אלינו, אבל הם הולכים לטייל ליד התמז. למחרת ילכו לנשיונל גלרי. זה מה שלינדזי רוצה לעשות, אומרת האם, אבל הפנים של לינדזי אומרות משהו אחר.

הסאבווייז

הם שלושה – בילי: נגן גיטרה וזמר ראשי, שרלוט: בסיסטית וזמרת, וג'וש המתופף. הם צעירים, אולי בני 25, ואני אוהבת את המוזיקה שלהם הרבה יותר מאשר את המוזיקה של אואזיס.

זאת ההופעה השנייה במסע ההופעות שלנו. אנחנו כבר מנוסים. מוצאים לנו מקום טוב, מספיק קרוב, ומספיק בצד כדי שיהיה רחוק מההמולה. הפעם מדובר באולם קטן יחסית, נראה שיש בו מקום ל-2000 איש בסך הכל. בעמידה, בטח שבעמידה. אנחנו ממתינים. וממתינים. בינתיים שרירי הרגליים כבר התחזקו. יותר קל לעמוד.

ס' הולך לחפש את המנג'ר של הלהקה. לפני הנסיעה הוא התכתב עם שרלוט, סיפר לה שהוא בא להופעה מישראל. היא התלהבה, והציעה לו לדבר עם בן, המנהל, שיארגן פגישה אחרי ההופעה.  בן איננו, וס' מצליח לנדנד מספיק לאחד מעובדי הבמה שאומר לו – תבוא בסוף ההופעה ונראה מה אפשר לעשות בשבילך.

לסאבווייז יש 2 להקות חימום. הראשונה גרועה. סתמית. חסרת אמירה. השניה יותר טובה. קבוצה של סקוטים שעירים מגלזגו עם המבטא הצפוני הקשה. אני לא מצליחה לקלוט את שמם. ביני לבין עצמי אני קוראת להם – הקופים. לאחד מהם יש שיער ארוך שמכסה את פניו. הוא נראה אותו הדבר מקדימה ומאחורה, ומזכיר לי דמות מהחבובות.

אחר כך הסאבווייז עולים והקהל משתולל. בילי וג'וש עולים בלי חולצות, ושרלוט לובשת משהו שחור ונוצץ.

הקול של שרלוט נשמע כמו סוכריה, והיא נראית פצצת אנרגיה צהובה. מקפצת על הבמה, רצה מצד לצד, ומטלטלת את הרעמה.   

בניגוד להופעה של אואזיס שכוללת כמה שיאים, עליות וירידות, הסאבווייז זה עלייה אחת גדולה. הם נותנים הופעה מצויינת, כאילו כדי להוכיח את האמירה של חנוך לוין - בלונדון יש מוזיקה טובה. הם קופצים על המגברים, והרמקולים. מלהיבים את הקהל, ונראה שהם מתלהבים בעצמם. לגיטרות שלהם יש חוטי חשמל ארוכים, ואני תוהה איך הם לא מסתבכים זה בזה. שיא ההופעה מגיע בשיר האחרון,  Rock n roll queen, ובילי עושה Dive אל הקהל.

בסוף ההופעה, נאמן להבטחה שלו, פועל הבמה מסדר לס' ולי אישורי כניסה לאזור ה VIP, ואנחנו עולים ל After Party. יושבים שם כל מיני סלבריטאים. אני לא מזהה אף אחד, אבל יש להם מבט נפגע, כשאני לא מזהה אותם. זה מצחיק.

אחר כך אנחנו פוגשים את בילי ושרלוט. היא קטנטונת. רזונת. ביישנית. אי אפשר לזהות  את הרוקיסטית שהשתוללה על הבמה עד לפני דקות מספר. אנחנו לוחצים להם את היד, אומרים תודה, והיא מפטפטת איתנו כמה דקות. איזה כיף לך, היא אומרת לס' כשהוא מספר לה שלמחרת הוא הולך להופעה של אואזיס בוומבלי ארנה. היא מפרגנת לאחים גלאגר, חמודה שכמותה, ואחר כך כשס' שולח לה מסר במייספייס היא שואלת איך היה באואזיס, ואנחנו מעריכים אותה עוד יותר, על כך שהיא מוצאת זמן לצ'וטט עם הקהל שלה למרות שהלהקה באמצע מסע הופעות מפרך בכל אירופה.

בארוחת הבוקר ב- B&B שואלים אותנו שכנינו איך הייתה ההופעה. אני מספרת שנפגשנו עם הלהקה. לינדזי בוערת מקנאה. היא קמה מהשולחן בלי להתנצל, והולכת. אמא שלה אומרת שהם לא תומכים בקונצרטי רוק. הם אף פעם לא היו בהופעה ב- NIA למרות שהם גרים ליד. הם מפחדים מכל החוליגנים, השתייה והסמים. אני לא יודעת איך להגיב. לרגע נדמה לי שאני בסצנה מתוך הסרט פוטלוס.

מנצ'סטר

יום שישי בערב, והרכבת גדושה בשיכורים. שלושה גברים בסוף שנות ה-20 לחייהם יושבים מולנו. הם מחפשים אקשן, וזה רק עניין של זמן עד שהם יתחילו לדבר איתנו.

העניין מגיע בדמות הצעיף של ס', צעיף של אוהד מועדון הכדורגל של ברצלונה, והשיחה מתגלגלת למנצ'סטר יונייטד. הם אוהדים, כמובן, וס' שואל אם יש להם כרטיס למכירה למשחק של שבת.

מלכתחילה הוא תכנן ללכת למשחק בתור הפינאלה של הנסיעה שלנו, אבל כל הכרטיסים אזלו עוד לפני שנפתחה המכירה הרשמית. תן לי כסף, אני אארגן לך כרטיסים, אומר אחד מהם. הוא שיכור וקולני יותר מהשאר. לא תודה, ס' אומר בנימוס, ומאחורי התשובה שלו מהדהדות בעברית המילים – אתה חושב שאני מטומטם?  אני לא משקר לך, ההוא אומר. קוראים לו מרקוס, לפחות כך קוראים לו שני חבריו, שמציעים לו לרדת מאיתנו. הם לא יקנו ממך כרטיס, הם אומרים, אבל מרקוס לא מרפה. הוא מוריד את המחיר מחמישים ליש"ט לארבעים, לשני כרטיסים. הוא אומר - תסמוך עלי. תן לי כסף, ואני אתקשר לבן-אדם. תן לי כסף, והוא יבוא להביא לך את הכרטיסים לתחנת רכבת. אנחנו לא רוצים כרטיסים, אני אומרת, אבל הוא ממשיך להציק. בשלב כלשהו הוא כנראה מקלל אותנו. אני לא מבינה אף מילה מהסלנג, ובכלל המבטא המנצ'סטרי הוא זוועתי (סאנדיי למשל הופך לסונדיי, פיקדילי הופך לפיקדילה), אבל טון הדיבור מספיק ברור. החברים שלו מתפקעים מצחוק. הסיטואציה הופכת ללא נעימה. אחר כך הוא מתיישב לידנו, עושה את עצמו מתקשר לספסר הכרטיסים, וכשאנחנו אומרים שוב שאנחנו לא רוצים כרטיסים הוא אומר – זה לא בעיה שלי אם תשבור להם את הרגליים, מצידי אתה יכול להרוג אותם. תנו לי כסף, הוא אומר, ואני אשמור עליכם.

אתה לא מפחיד אותי, אני אומרת לו, ובאמת, אני לא מפחדת. אני לא נהנית מהסיטואציה, אבל ברור לי שהם סתם מקשקשים. אני שואלת – היית פעם במלחמה, והוא נרתע. אני אומרת – אני באה מישראל, גבר, השטויות שלך לא עושות עלי רושם. כל עזות המצח שלו עוזבת אותו באחת. הוא לא יודע מה לומר. את אחותו, הוא שואל, ואני מביטה בו במבט מזלזל. הוא מתחיל לשיר שירים גסים. זה לא בשבילך אמא'לה, הוא אומר, השפה הזאת לא מתאימה לאזניים שלך, לכי לשבת בצד השני. לא, אני אומרת, אתה תפסיק לשיר, ואני לא הולכת לשום מקום. כל האנשים האחרים שישבו איתנו בקרון נבהלו. נשארנו רק אנחנו והם. את לא אמא שלו, הוא אומר שוב, לא יכול להיות. אני אומרת תודה על המחמאה.

אחר כך הם נרגעים ואני שואלת איך זה לגור במנצ'סטר. נורא ואיום, הם אומרים. עיר גרועה. אנחנו מדברים על הצבא. בחיים לא נתגייס לצבא, הם אומרים, אין פה במדינה הזאת אף אחד ששווה להגן עליו.

אתם לא גאים במדינה שלכם, ס' שואל. Hell no, הם אומרים, במה יש להתגאות?

אני חושבת עד כמה זה עצוב. לגור במדינה ירוקה, מרווחת, עם מוזיקה הכי טובה בעולם, ומערכת רכבות משוכללת. הבעיה הכי גדולה שלהם היא ההתלבטות מאיזה סוג של בירה להשתכר ביום שישי בערב. 

משום מה האמירות שלהם מתחברות לי עם העיניים המקנאות של לינדזי, הנערה מבירמינגהאם שמתנדבת מכל הסיבות הלא-נכונות.

חברה בהתפוררות, אני חושבת, וגם – אצלנו הרבה יותר טוב.

סוף דבר

בילי, הכלב שהגיע אלינו יום לפני הנסיעה, עזב אחרי יומיים. כל מה שנשאר ממנו הוא תמונה בזכרון הסלולרי.

ככה גם הטיול, רק זכרון.