חושך בחוץ ועדיין חמים אבל ברכבת קפוא, כרגיל. 

אנחנו מוצאים רביעיית מושבים ומתיישבים זה מול זו. הוא מספר לי על היום שלו, אני מספרת לו על היום שלי. לו היו פגישות בענייני עבודה, אני סתם נסעתי לבקר את אחותי ואת האחיינים. אנחנו מדברים בשקט. בקול מספיק רם כדי להתגבר על הרווח ביני לבינו, ומספיק חרישי כדי לא להתפשט לעבר רביעיית המושבים מצידו השני של המעבר. יושבים שם שניים. רב סרן במודיעין שקורא מגזין באנגלית, ובחורה צעירה וחייכנית שמדברת בטלפון הנייד. רעש שקשוק הגלגלים בולע את מילותיה.  

הימים הם ימי איד-אל-אדחא והרכבת מלאה במשפחות מוסלמיות שחוזרות מהמרכז לצפון אחרי יום של בלויים. משפחות משפחות הם חולפים בקרון. הורים, סבים, ילדים. הרבה ילדים. תינוקות, פעוטות, בני נוער.

אחרי תחנת האוניברסיטה הרכבת האנושית קצת נרגעת. הקרון נכנס לשגרה שקטה. אני אוהבת את זה ככה.

בדרך כלל הרכבת מאד רועשת. אנשים מדברים בטלפון בקול רם. אנשים צועקים אחד לשני או משמיעים מוזיקה שהיא לא לטעמי, ואז אני מתכנסת לתוך בועה. מוציאה את האוזניות מהתיק ומוסיפה ספר או עבודת יד כדי להעסיק את העיניים. חשוב לי להעסיק את העיניים בעיקר אם בסביבה הקרובה אלי יושבים אנשים שלועסים מסטיק. זה מוציא אותי מדעתי.

אבל ביום רביעי בערב הכל נעים ושקט. אני לא צריכה לברוח מהמציאות לתוך עולמי הפנימי. 

ואז, שני נערים כבני 14 או 15 נכנסים לקרון. יש להם מבט מתריס בעיניים, והם מסתובבים הלוך וחזור. מביטים על הנוסעים, ועל הטלפונים הניידים ושאר החפצים שמונחים על השולחנות הקטנים. ברור לי שהם מחפשים צרות. 

הם לבושים יפה, ומסופרים בתספורות אופנתיות אבל זה לא משנה. גם העובדה שהם ערבים איננה רלוונטית, כי המבט הספציפי הזה, אני בטוחה שאתם מכירים אותו, שמור לבני נוער בגיל הזה בלי קשר למוצא או דת. אולי אפילו בלי קשר למין. ראיתי גם בנות עם הלך רוח כזה. מחפשות הרפתקה. ריגוש. 

ברור לי וגם לבן הזוג שלי שזה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו. אנחנו נדרכים.   

מבטם של הנערים מתקבע על החייל. הוא לא מודע בכלל לקיומם. הוא עסוק במגזין שלו: דפי כרום צבעוניים ודקיקים עליהם מודפסים מאמרים באנגלית בפונט דק וצפוף. 

אחד מהנערים פונה אל החייל ושואל אם אפשר לשבת במושב הפנוי לידו. רואים את המתח בשפת הגוף שלו. הוא מצפה לעימות. הוא משתוקק לעימות. 

אבל החייל לא מספק את הסחורה. הוא מחייך וקם. נותן לנער להתיישב ליד החלון ואחר כך חוזר לקרוא במגזין, ברוגע.

הנער השני מרחף לידו. החייל מרגיש בנוכחותו. הוא מרים את ראשו ושואל את הנער אם הוא רוצה לשבת ליד החבר שלו. האדיבות שלו אמיתית לגמרי. אין בה שמץ של מלאכותיות או מבוכה כמו שרואים לפעמים בהתנהלות של יהודים מול ערבים. החייל לא נראה מאויים מהסיטואציה כמו שהייתי מצפה שירגיש חייל מול שני נערים ערבים, בעיקר מול נערים ערבים עם מבט עז ויוקד שמראה על אלימות כבושה. הנערים מופתעים מהשלווה של החייל ומנעימות הליכותיו. הם בטוחים שהוא ערבי, כי אחרת למה שהוא יתנהג אליהם כך?

אבל החייל לא ערבי. הוא אפילו לא דובר את השפה, והבחורה החייכנית שיושבת מולו מצטחקת, אתה משרת במודיעין ולא יודע ערבית? מסתבר שהיא יודעת לדבר בערבית. קצת. ומיד מתפתחת שיחה בערבית קלוקלת ובעברית קלוקלת. אי אפשר לזייף את הסקרנות הדו כיוונית בספסל ממול.

כל המתח שהיה אצור באוויר מתפרק באחת, בזכות החייל ונעם הליכותיו.

וזה כל כך מדהים ומרגש ונדיר שהעיניים שלי מתמלאות.   

אבל זה עוד לא הכל, כי מצידו השני של המעבר נוצרה לה פתאום משפחה קטנה. משפחה של רכבת, אומרת האישה הצעירה ושני הנערים צוחקים. הם מספרים לחברים החדשים שלהם איפה הם גרים, ובני כמה הם. הם מספרים שההורים שלהם חברים והם נסעו ביחד לטייל ביפו ועכשיו הם בדרך חזרה. 

פתאום באים האחים הקטנים שלהם, וכשהקטנים רואים שלגדולים יש חברים חדשים הם מיד רצים ומביאים כיבודים, ומציעים גם לנו פיצוחים ושוקולדים. 

זה פשוט לא יאומן איזו אווירה של אחווה שוררת בקרון, וזה ממלא אותי בתקווה שאולי הכל עוד אפשרי. אולי כל מה שצריך זאת רק אדיבות והושטת יד לשלום. אולי כל מה שצריך זאת רק אהבה ללא תנאים.

מבחוץ רואים כבר את האורות של הכרמל, ואחד האבות בא לקרוא לילדים. מזרז אותם לחבור חזרה למשפחה, כי הם תכף יורדים.

לנערים קשה להיפרד, וממש לפני שהרכבת נכנסת לתחנה אחד מהם מבקש לחבוש את הכומתה של החייל. יפה לי, הוא שואל, מתאים לי. ועכשיו אנחנו כבר לא יהודים וערבים אנחנו כפר, הכפר שנדרש כדי לגדל ילד, להגיד לו כמה הוא יפה. וזה כל כך יפה שאין לי מילים.