בגן הילדים בו למדו ילדיי היה נהוג שההורים מקריאים סיפור או ממחיזים סיפור שאהוב על ילדם לכבוד יום הולדתו. גם הילדים נהגו להמחיז סיפור על פי בחירת ילד יום ההולדת. אני זוכרת את ההמחזה של "האריה שאהב תות" ביום ההולדת של הבן הצעיר שעד היום שונא תותים (ושאר ירקות), ואני זוכרת שהקראתי את "חמש מכשפות יצאו לטייל" ביום ההולדת של הבת. זה היה הסיפור האהוב עליה במשך שנים רבות עד שבערך בגיל 20 היא הכירה את המפלצת הסגולה של רינת הופר.
כשהבן האמצעי חגג יום הולדת חמש החלטנו להעלות את הרף, כי הקראה זה לעצלנים והמחזה זה לא לביישנים. בכל אופן, החלטנו על פרוייקט שאפתני הרבה יותר - לצלם סרט. שאפתני, כי היינו הורים לשלושה זאטוטים שהצעיר ביניהם היה בן שנה וחצי, אחד מאיתנו עבד במשרה מלאה והשני במשרה חלקית, ולא ידענו במה זה בכלל כרוך, כלומר, ידענו קצת, כי יצא לנו לראות איזה סרט או שניים על the making of, וידענו שצריך לכתוב תסריט ולהגיד אקשן וקאט.
החלטנו לצלם את הגרסה שלנו לכיפה אדומה. חילקנו את הסיפור לסצנות, ואפילו כתבנו סוג של תסריט. היו לנו צילומי פנים שנערכו בבית וצילומי חוץ שנערכו ביער. ליהקנו את הבת לתפקיד של כיפה אדומה. בתפקיד הכיפה האדומה עצמה היה כובע קש עם סרט אדום, כי זה מה שהיה.
הבן הצעיר היה אימא של כיפה אדומה. הוא לא התנגד כשהלבשנו לו שמלה של הבת, בעיקר בגלל שהרשינו לו לשחק בארונות המטבח. הוא היה אז בדיוק בגובה של הארון ואחד המשחקים החביבים עליו היה להוציא ולהכניס את הכלים. התפקיד שלו היה פשוט - להגיש לכיפה אדומה את הסל שהיא צריכה להביא לסבתא. הוא שיתף פעולה באופן נפלא. מצד שני, הוא עדיין לא ידע לדבר כל כך טוב, אז אני דיבבתי את התפקיד שלו, והוא רק אמר - כן, כאילו הוא מאשר את כל מה שאמרתי. זאת הייתה תוספת ספונטנית לחלוטין. אלתור.
ילד היומהולדת שיחק בתפקיד כפול, הוא היה גם הזאב וגם הצייד. למען הדיוק, הוא היה המפעיל של בובת הזאב. במקום זאב השתמשנו בבובה של אלף, שהייתה חלק מהנדוניה שבעלי הביא איתו לביתנו המשותף. בעלי היה הסבתא של כיפה אדומה, ואני הייתי הצלמת והעורכת של הסרטון.
כשהתחלנו עם הפרוייקט הזה חשבנו שזה יהיה כיף גדול, וזה באמת היה כיף, אבל לא הערכנו כראוי את הקף העבודה הנדרשת כדי להפיק סרטון כזה.
קודם כל, הצילומים לקחו המון המון זמן. צילמנו כל סצנה כמה וכמה פעמים, ובאמצע בין סצנה לסצנה היינו צריכים להחליף חיתולים לאמא של כיפה אדומה, להכין אוכל, ולשעשע את השחקנים שלא הצטלמו באותו רגע.
העבודה הקשה התחילה כשסיימנו את הצילומים. בשנת 1996, הצילום עדיין לא היה דיגיטלי ולא היו לנו שום מכשירים או תוכנות עריכה. השתמשתי במצלמת הוידאו הביתית, בטלוויזיה ובמכשיר וידאו כדי לערוך את החומרים. זאת הייתה עבודת נמלים. עבדתי המון המון זמן ובסוף יצא סרטון די עלוב, כי לא הבנו שום דבר בזוויות צילום ובתזוזת מצלמה ובתאורה. אבל מה שהיה יותר בעייתי היה משך הסרטון. הוא היה קצר מדי. לפעילות ההורים ביום ההולדת הוקצבו עשר דקות, וכשסיימתי את העבודה בלילה לפני יום ההולדת גיליתי שהסרטון אורך בערך שתי דקות.
אז צילמנו באופן ספונטני עוד קטע קצר עם בובות אצבע שבירכו את הילד, והוספתי בסוף עוד קטע פספוסים שהאריכו את הסרטון ל-3.5 דקות.
ביום האירוע התברר שאין בכלל טלוויזיה בגן!
מיהרנו הבייתה כדי להביא טלוויזיה (ואז טלוויזיה הייתה טלוויזיה, לא מסך שטוח כמו שיש היום) והבאנו גם מכשיר ווידאו, ויצרנו ציפיות מטורפות אצל ילדי הגן והגננת, שהתכוננו להפקה הוליוודית מושקעת וקיבלו סרט ביתי.
אני בטוחה שהאירוע לא נחרת בזכרונם של הילדים, אבל אצלנו במשפחה הוא הפך למיתולוגיה. עד היום אנחנו מצטטים משפטים מהסרטון ההוא.
לפני כמה חודשים בעלי חגג יום הולדת עגול. הילדים החליטו להכין לו במתנה re-make של הסרטון המיתולוגי שלנו. זאת הייתה הפקה בינלאומית שצולמה בארץ וגם בלונדון ונשמרה לגמרי בסוד (גם ממני) עד יום האירוע.
אני חושבת שהם לא היו יכולים לתת לו מתנה טובה יותר.
אנחנו צופים ב- re-make מדי פעם, ובאחת הצפיות עלה הרעיון להכין סרטון נוסף.
הפעם אנחנו כבר הרבה יותר מנוסים, מה גם שיש בינינו מעצבת-צלמת-עורכת מקצועית עם תואר.
החלטנו שאנחנו רוצים להפיק קליפ לאחד השירים של הבן הלונדוני, ותכננו הפקה מקצועית ומהוקצעת. סרטון שייראה כאילו יצא מסטודיו מכובד.
ידענו מה המגבלות שלנו, גם מבחינה תקציבית וגם מבחינת זמן ויכולות ההפקה. ידענו שאנחנו רוצים קליפ שיספר סיפור ושיהיו לסיפור כמה רבדים.
פעם קראתי באיזה מקום שאם נותנים לאנשים יצירתיים לפעול במסגרת של אילוצים הם יודעים לפעול הכי טוב, תכף תוכלו לשפוט בעצמכם, אבל מה שאני יודעת זה שעבדנו מאד קשה עד שעלינו על הקונספט שנבחר בסופו של דבר.
זה לקח המון המון זמן. עשרות שעות. התווכחנו המון, אבל זה היה כיף גדול. אדיר. כולנו אנשים יצירתיים ואנחנו כל כך טובים בסיעור מוחות. ביטלנו רעיונות באותו קצב שבו העלנו אותם. היינו צריכים להתחמק ממלכודות ולהזהר מאלמנטים בנאליים שהופכים סרטונים לויראליים כמו עירום או איזה טוויסט מופרע בעלילה. רצינו לשמור על קו נקי. בלי גימיקים מיותרים. סיפור נטו.
בסוף, היה לנו story board מוכן. ידענו מה עומד לקרות בכל שנייה ושנייה בסיפור שלנו. ידענו בדיוק איך אנחנו רוצים לספר אותו. מה תהיה תנועת המצלמה, ואיפה בדיוק היא תעמוד.
בסיפור שלנו יש שחקן אחד, ושחקן אורח. הבן הצעיר לוהק לתפקיד השחקן הראשי ובתפקיד אורח משחקת פומבה.
בחרנו לצלם את הסרט במטבח בדירה של בתי, שהייתה פעם הדירה של הסבים של בעלי. חשבנו שלמטבח יש אופי מיוחד שיתאים לאווירה שרצינו לייצר.
בתי שאלה תאורה מתאימה, ארגנה את המטבח כך שיתאים לצילומים וצילמה כמה סצנות. עוד באותו היום היא הבינה שלא נוכל להביא את הסרט לרמה מספיק גבוהה עם הציוד שיש ברשותנו. אז נסענו לתל אביב באמצע הסופה של נובמבר והבאנו ציוד צילום מחברה שמשכירה ציוד. התגייסנו לשלושה ימי צילום ארוכים ארוכים. לכל אחד מאיתנו היה תפקיד בהפקה. הבת הייתה הצלמת, הבן הצעיר היה השחקן, בעלי היה עוזר צלם ואני עזרתי בכל מה שצריך: אפיתי עוגה, גיהצתי מפות, הסעתי אנשים (ושחקנים אורחים), קניתי פרחים. הבן הלונדוני סיפק את המוזיקה ותמיכה מוראלית.
אחרי שסיימנו את הצילומים התחיל הקטע הארוך והמייגע של העריכה והוספת האפקטים המיוחדים. אני חושבת שבתי עבדה קרוב ל-100 שעות לפני שהיא הגיעה לטיוטא ראשונית. אחר כך היה מקצה שיפורים מסיבי, ואחר כך עוד כמה סבבי תיקונים ושינויים, ובסוף רק עוד כמה ליטושים אחרונים.
אני מאד מאד אוהבת את התוצאה הסופית. אני חושבת שהסרטון אומר בדיוק את מה שרצינו להגיד, והוא מעניין וחכם וחמוד ומצחיק ומרגש.
אבל אני משוחדת, כמובן.
ביום שישי העלנו את הסרטון ליוטיוב. המסר שמלווה את הסרטון הוא: הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל להרגיש.
עכשיו מתחיל החלק הקשה באמת וזה להפיץ את הסרטון לכמה שיותר אנשים. נכון לעכשיו צפו בו כ-15,000 אנשים, ואני חושבת שזה די הרבה יחסית ליומיים שהוא באוויר ולעובדה שמדובר ביוצרים אנונימיים.
ופה אני מבקשת את עזרתכם. אם הסרטון והמסר מוצאים חן בעיניכם, אנא העבירו אותו לאנשים שאתם אוהבים ובקשו שהם יעבירו הלאה לאנשים שהם אוהבים. תודה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: