נזכרתי בסיפור הזה בעקבות הפוסט של אמפיארטי. 

זה חופש פסח האחרון שלי. כיתה יב'. בתכנון: נסיעה לתל אביב.

אחותי ואני עולות בתחנה של קרית מוצקין, ושני הידידים שלנו עולים בתחנה של ק. חיים.   

כל הדרך אנחנו מפטפטים על הא ועל דא. אני לא זוכרת את פרטי השיחה אבל זוכרת את השמש הנעימה של סוף מרץ שזרחה עלינו מהחלון המזרחי. הידידים שלנו מבוגרים מאיתנו במקצת. הם לומדים בעתודה טכנולוגית. כיתה יג'. לא אסגיר כאן את שמותיהם. לצורך הסיפור אקרא להם קובי ואלון. 

לא נסענו לעיר הגדולה סתם כך. הייתה לנו מטרה מוגדרת. אחותי ואני רצינו מכנסי ג'ינס. קצרים. לקיץ. 

כמה שנים אחר כך פתחו את הקריון בקרית ביאליק וכבר לא היה צורך לנסוע תל אביבה כדי לרכוש בגדים, אבל בתקופה ההיא, תחילת-אמצע שנות השמונים אזור הקריות לא היה משופע בחנויות בגדים. למען האמת, רוב הבגדים שלנו נתפרו בעבודת יד, כי ככה זה כשיש לך סבתא תופרת מקצועית ואמא תופרת חובבת. אנחנו לא כל כך אהבנו או הערכנו את הבגדים המקוריים שלנו. רצינו להיות כמו כולן, וכולן לבשו מכנסי ג'ינס קצרים שהן קנו בשוק הכרמל. 

הבנים לא התעניינו בג'ינסים או בשאר מלבושים. אני מניחה שהם הצטרפו לנסיעה בעיקר כי הם התעניינו בנו - באחותי ובי, אבל היה להם איזה תירוץ שכבר שכחתי, וככה מצאנו את עצמנו נוסעים באוטובוס מתחנת הרכבת המרכזית לרחוב אלנבי, ואיכשהו ירדנו בתחנה הלא נכונה והלכנו המון ברגל עד שהגענו לכניסה לשוק. 

היה שם דוכן עם מכנסיי ג'ינס מיד בכניסה. בצד ימין, צמוד לקיוסק. המכנסיים היו תלויים גבוה למעלה, ואחותי ואני נמשכנו אליהם כמו פרפר לאור. 

הידידים שלנו איבדו סבלנות כבר בשלב הזה. הם החליטו לתת לאחותי ולי להסתובב לבד בשוק בזמן שהם יחפשו לעצמם ריגושים אחרים.

קבענו להיפגש בעוד שעה ליד הטלפונים הציבוריים בכניסה לשוק. הייתה שם סוללה רצינית של טלפונים ציבוריים. ארבעה או שישה או אולי שמונה?  

הידידים נעלמו במורד הרחוב, ובערך באותה השנייה אחותי אמרה - אני לא מרגישה טוב. היא התקפלה והחזיקה את הבטן.

היו שם שירותים ציבוריים מתחת למפלס הרחוב והיה צריך לרדת כמה מדרגות כדי להגיע אליהם. אני לא יודעת אם השירותים עדיין שם. כבר שנים שלא הייתי בשוק הכרמל. אבל יש לי תחושה שאם השירותים עדיין קיימים הם בוודאי מצחינים ומטונפים כמו שהם היו לפני שלושים שנה בזמן שעמדתי ושמרתי על הדלת. אחותי יצאה חיוורת ומזיעה. היא קיבלה מחזור. אצלה זה היה סיפור קשה. כאבי בטן משתקים. הקאות. שלשולים. 

היא הרגישה נורא, וגם אני הרגשתי נורא בגלל שלא ידעתי איך לעזור לה. היינו תקועות בעיר זרה. רחוקות מהבית.  

באותה תקופה היו לנו דודים שגרו בצפון תל אביב. באפקה. ידעתי את מספר הטלפון שלהם בעל פה. לא שיננתי את המספר, פשוט ידעתי אותו.

תמיד היה לי זיכרון טוב של מספרי טלפון, גם היום, אני מכירה בע"פ כמעט את כל מספרי הטלפון של השכנים ביישוב. זאת לא חוכמה גדולה כי יש לנו מרכזיה פנימית וכל המספרים הם בני שלוש ספרות בלבד, אבל בני הבית יודעים שאם הם צריכים להתקשר למישהו הם לא צריכים להסתכל על דף הקשר אלא אפשר לשאול אותי.

אני לא זוכרת מאיפה מצאתי אסימון. אולי קניתי בקיוסק. אולי היה לי בארנק. בכל אופן, התקשרתי לדודה והיא הייתה בבית ואמרה - תבואו. בשמחה. היא מסרה לי את הכתובת, ותוך שניות עצרתי מונית ושילמתי לה בכסף שהיה מיועד למכנסיים עבור הנסיעה לבית הדודה.  

תמיד אהבתי את הדודה הזו. גם היום, כשהיא כבר אקס-דודה (הדודים התגרשו לפני כמה שנים) אני עדיין אוהבת אותה. היא אישה מעניינת ומיוחדת. היא קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. אחותי נשכבה בחדר השינה בזמן שהדודה ואני שוחחנו בסלון. היו אצלה כמה חברים, אנשים מבוגרים ממני בעשור לפחות אבל כולם התייחסו אלי בגובה העיניים, וזאת הסיבה שתמיד אהבתי את הדודה הזו, הגיל שלי לא היווה שום פונקציה. היא תמיד נתנה לי להרגיש שווה.

בשעה בה היינו אמורים להפגש עם הידידים שלנו ביקשתי רשות מהדודה לעשות שיחת טלפון. התקשרתי לאחד מהטלפונים הציבוריים שהיו שם בסוללה. לפני שעליתי על המונית רשמתי לי במוח את המספרים של הטלפונים. ידעתי שהידידים יחכו לנו שם בשעה היעודה ויתפלאו מדוע אנחנו לא מגיעות. 

המספר הראשון היה תפוס, אבל במספר השני מישהו ענה. ידעתי שמישהו יענה. כי ככה זה היה אז, אנשים ענו לטלפונים ציבוריים שצלצלו באמצע הרחוב. זה היה מקובל. אני חושבת שזו הייתה תקופה תמימה יותר. פחות צינית. פחות אלימה. אילו הייתי נקלעת היום לסיטואציה דומה הייתי מניחה מראש שהאיש שיענה לטלפון ציבורי לא יהיה אדיב ויעדיף להשתעשע על חשבוני.

אבל אז בכלל לא העליתי את האופציה הזו על דעתי. הייתי בטוחה שמי שיענה לטלפון ישתף איתי פעולה, ואולי, כך קיוויתי, אולי קובי או אלון יהיו אלו שיענו.

אבל ענה לי קול לא מוכר וביקשתי ממנו שיברר אם נמצאים לידו קובי ואלון. 

האיש שענה לי לא שמע כל כך טוב ככל הנראה כי שמעתי אותו צועק: יש פה בובי ואלון? בובי ואלון?

אף אחד לא הגיב לו, ואני קצת התעצבנתי על קובי ואלון, כי איך הם לא מבינים שאני מתכוונת אליהם? או שאולי הם לא שם?

האיש מצידו השני של הקו אמר לי - אין פה אף אחד כזה. 

זה קובי, צעקתי לו. לא בובי. תשאל אם יש שם קובי. קובי ואלון. 

אז הוא ניסה שוב, ותוך שנייה קובי עלה על הקו. הקול שלו היה מבולבל. הוא לא הבין מה פתאום אני מתקשרת אליו לטלפון הציבורי. אמרתי לו שאחותי לא הרגישה טוב. (לא שיתפתי אותו בסיבה. מחזור היה משהו שלא מדברים עליו. בעיקר לא עם בנים. כולם ידעו שזה קיים, אבל אף אחד לא רצה לדעת את הפרטים המלוכלכים). סיפרתי לקובי שאנחנו אצל הדודה, והצעתי שימשיכו בטיול בלעדינו. 

אחרי שעה-שעתיים אחותי התעוררה והרגישה הרבה יותר טוב. כבר לא היה לנו כסף ו/או חשק להמשיך לטייל, אבל בכל זאת לא היינו מאוכזבות כי פגשנו את הדודה האהובה. אחד מחבריה הקפיץ אותנו לרכבת ונסענו הבייתה.

למחרת התברר שגם קובי ואלון חזרו הבייתה מיד אחרי שיחת הטלפון ההיא.

כמה שבועות אחר כך, כשקובי ואני כבר היינו זוג, הסתובבנו על חוף הים והוא אמר לי שהוא התאהב בי בגלל שיחת הטלפון. הוא אמר - אמנם גם לפני כן מצאת חן בעיני, אבל כשהתקשרת אלי לטלפון הציבורי ידעתי שזה זה.

אני הייתי נבוכה ומוחמאת כאחד. הוא אמר לי - אני אוהב את התושיה שלך. 

עד אותו הרגע לא ראיתי את עצמי כבעלת תושיה. לא ראיתי את עצמי גם כחסרת תושיה. זה לא היה משהו שנתתי עליו את הדעת, ובאותו רגע - אני זוכרת את מי הים החמימים מלחכים את כפות רגליי, ואת כף ידו של קובי בשקע של מתניי, באותו הרגע נפל לי האסימון והבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי. לגמרי. לתמיד. באופן מוחלט. התובנה הזו מילאה אותי בביטחון ושלווה, ביטחון ושלווה שממשיכים ללוות אותי גם הרבה אחרי שקובי כבר לא.

אני ממנפת את ההצעה של כמו מניפה:

"הרגע הזה בו ידעתי שאני יכול/ה לסמוך על עצמי". מהו הרגע שלכם?