כשהייתי ילדה נהגתי ללכת עם אימי לבית הכנסת בראש השנה כדי לשמוע את תקיעת השופר. אני מניחה שאמי ממשיכה במסורת הזו, אני לא.

קולו של השופר עדיין מרגש ומדמיע אותי אבל האווירה הדחוסה בבית הכנסת לא מתאימה לי. זה מרגיש לי מסחרי מדי, כמו אטרקציה תיירותית. 

מצד שני, בכל פעם שמתקרב ראש השנה אני מרגישה צורך להכין את עצמי - גופנית, נפשית, רוחנית לשנה החדשה ולאתגרים שהיא תביא איתה. יש לי צורך עז לשחרר לחצים, פחדים וטראומות מהשנה החולפת. לפנות מקום.

כשאני מנתחת בשכלתנות את הצורך הזה, אני מוצאת את עצמי מגחכת במבוכה. כלומר, ביני לבין עצמי, על עצמי. הרי הזמן איננו מעגלי. הוא נע רק לכיוון אחד. קדימה. מצד שני, אם בכל זאת רוצים להתחשב בסיבוב של כדור הארץ סביב השמש, אז אפשר להכריז על שנה חדשה שמתחילה לה בכל יום אקראי. לא חייבים ללכת דווקא עם הזרם היהודי שקובע ששנה מתחילה בא' תשרי, או עם הזרם הנוצרי שסופר את השנים מ1 בינואר, או אפילו עם ההתאמה האישית שמאפשרת להתחיל שנה ביום ההולדת. אני סופרת את השנים גם ככה, גם ככה וגם ככה. אבל זו אני. פריקית של מספרים. אני אוהבת לספור.

ובכל זאת, כשראש השנה (היהודי) מתקרב אני מרגישה צורך עז בטקס הכנה. בדרך כלל אני זורמת עם ההזדקקות הזאת ומנסה למצוא לה מענה.

במשך השנים ניסיתי כל מיני טקסים. שיניתי אותם מדי שנה-שנתיים כי הם לא הצליחו להיות מספיק מדויקים, ולספק לי את מה שאני צריכה. רק כשהגעתי אל גבעת החצבים ביודפת הרגשתי שמצאתי את המקום לתשליך הפרטי שלי.

הגבעה ממוקמת בדיוק מול תל יודפת - גבעה קירחת שעליה התנהלו קרבות עזים בתקופת המרד הגדול ברומאים, לפני נפילת בית שני.

משום מה המצור והקרב על יודפת לא מפורסמים כמו מצדה למרות שיש דימיון רב בין שני אלו, כולל ההתאבדות ההמונית.

אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שאני מגיעה לסביבות התל אני מרגישה חיבור עמוק למקום. זה משהו קוסמי. כאילו חייתי שם בגלגול קודם או משהו. אני מרגישה קירבה לאבנים, וכשאני מתבוננת בטרשים אני רואה בעיני רוחי את הגופות שמוטלות במקום. אני שומעת את ההמון שואג ומריחה את הדם.

גבעת החצבים נמצאת ממש מול עיר ההרגה, והחצבים ניצבים שם דוממים. זקופים ולבנים כמו נרות נשמה. 

החצב הוא פרח מלהיב. אני לא יכולה להפסיק להתפעל מהכוח שלו, מהדרך בה הוא חוצב את דרכו באדמה היבשה. צריך המון תקווה ואמונה כדי לפרוח בסוף הקיץ המאובק, כשהאור עדיין מלובן ומסנוור. והפרחים הלבנים האלו, החגיגיים, התמימים. יפים כמו כלה ביום חתונתה.

יש משהו מאד מספק בפריחת החצבים. אפשר ללמוד מהם הרבה. זה נשמע מטומטם, כי מה כבר אפשר ללמוד מפרחים, אבל אני דוגלת באימרה שמי שרוצה ללמוד תמיד ימצא את המורה, ובשבילי החצבים הם מורים לחיים.

ביום שישי, בדרך חזרה מנתב"ג, כביש שש זרח אלי בפריחת חצבים צחה.

יש המון פרטים בשטח הבור שבין הנתיבים, והם ממשיכים ומתרבים משנה לשנה. איזה אומץ צריך בשביל לפרוח בלב האוטוסטרדה. הלא הכביש הזה מסמל יותר מכל מונומנט אחר את הכיבוש של הטבע ע"י האדם, ואילו הפריחה היא הניצחון של הטבע. הוא אינו נסוג, אינו מוותר ואינו מתפשר. בספטמבר החצבים מאירים את הדרך, ובמרץ החוטמיות בוהקות בוורוד אופטימי, וכאילו אומרות - תראו אותנו, תראו כמה אנחנו עליזות ושובבות, ואתם סגורים לכם בתוך קופסת פח ומיטלטלים מפה לשם.

סתם חצבים על הדרך לא מספיקים בשביל טקס ההיטהרות הפרטי שלי. הם רחוקים מדי, בלתי נגישים, ואני, בשביל לשחרר כעסים והתקעויות צריכה להתבונן להם ישר באבקנים.

אז קפצתי לביקור בגבעה בערב החג. היה חם מוות. האובך כבר התפזר אבל האוויר עמד במקום. לא הייתה טיפת רוח. השמש קפחה בלי רחמים. התחלתי לנטוף ברגע שכף רגלי יצאה מהמכונית הממוזגת.     

כשהייתי שם בשנה שעברה מזג האוויר היה יותר ידידותי, והמקום המה ממטיילים. בשנה שעברה החצבים הגיעו כמעט עד לשמיים. הצטלמנו עם עמודי תפרחת בגובה של שלושה מטרים לפחות.

ביום ראשון לא הייתה שם נפש חיה, רק הנפשות המתות שממלאות את המקום כמו תמיד. רוחות רפאים מתקופת בית שני.  

הגבעה הייתה מאובקת. קוצנית. צחיחה. 

כמה חצבים מסכנים היתמרו להם בקושי רב. דקיקים ועקומים. גלמודים. נבולים לפני שאפילו התחילו לפרוח.   

חצב אומלל בערה"ש תשע"ו

אומרים שהחצבים מבשרים על החורף שיגיע. כשהחצבים גבוהים, סימן שתהיה שנה גשומה. והחורף שעבר בהחלט מימש את התחזית של החצבים.  

אז אם אפשר להתנבא על פי מצב החצב, השנה צפויה בצורת קשה. 

וזה בסדר. יש שנים כאלו. שחונות. ככה זה בטבע. והחצבים יודעים. הם מרגישים, וכאילו מוותרים מראש. ואני מבינה, בשביל מה להם לעשות את כל המאמץ הזה - להצמיח עמוד ולהעמיד פרחים אם הם יודעים מראש שזה לא יישא פירות.

מצד אחד אני מסכימה עם החצבים. יש מלחמות שעדיף לא להלחם, בעיקר אם יודעים בביטחון רב שהמלחמה תסתיים בהפסד.  

ומצד שני, זה נוגד את השקפת העולם האופטימית שלי. קשה לי לקבל וויתור מראש. פעם הייתי כזאת, אבל ככל שחולף הזמן אני מגלה את הלוחמת שבתוכי, זאת שמנסה לתכנן אסטרטגיות חלופיות ולמצוא דרכים עוקפות כשהדרך הראשית נחסמת. 

המסר שהחצבים שידרו צרם לי. נסעתי מהגבעה מאוכזבת. הרגשתי מלאה בריקנות. זאת הרגשה מוזרה. אוקסימורונית. תהיתי איך אוכל להתחיל את השנה ככה, ואם כדאי לי גם להשתבלל בתוך עצמי, לשמור על פרופיל נמוך ולנסות להגיח שוב אל העולם רק בתשע"ז.

אבל לקראת סופה של הדרך הצרה והמתפתלת פתאום חישבתי שראש השנה יצא די מוקדם השנה, בגלל שתשע"ו היא שנה מעוברת וכו', וזה קצת עודד אותי, כי אולי הפריחה עדיין בחיתולים (ולכן היא מבאסת כמו תפרחת חיתולים...), חשבתי שיש סיכוי  טוב שבעוד שבוע-שבועיים המקום ייראה פורח ומזמין.

אולי החצבים ממתינים למזג האוויר שיהיה יותר נסבל, ואז הם יצוצו וימלאו את השטח באופטימיות לבנה. דבורים יזמזמו סביבם בגרגרנות, והחיים ייראו פחות אכזריים. התמלאתי בתקווה חצבית. הרי לחצבים לא אכפת מלוח השנה, ומתי בדיוק יוצא תשרי, אז למה אני צריכה להתפש לדקויות כאלו.

המוסלמים מסמנים את סוף חודש הרמדאן בכל רחבי העולם כאשר שלושה מכובדים רואים את הירח החדש מגיח במכה. כלומר, סוף הצום לא כתוב בשום לוח שנה. יש לו אופציה להשתנות אם מדובר בלילה מעונן או אביך.

לעומת זאת, תאריך התחלת השנה היהודית (או הנוצרית) חקוק באבן ומתוכנן קדימה עד קץ הדורות. מצד שני, המספרים בלוח השנה הם סתמיים ברובם. סתם מנייה כמה זמן עבר מאז אירוע מכונן כלשהו, והיום המטרה שלהם היא כלכלית, בירוקרטית. ובכל זאת לשנה החדשה (ולכמה תאריכים נוספים) יש משמעות עמוקה יותר.  תהיתי ביני לבין עצמי האם צריך להיות יהודי (או נוצרי) מאמין כדי להאמין בלוח השנה, ואני בכלל מגדירה את עצמי כאגנוסטית. אז החלטתי לשם שינוי להיות קצת מוסלמית ולתת לטבע ולחצבים להכריע לפחות בעניין הזה של השנה החדשה, ומתי היא מתחילה. החלטתי בינתיים לדחות את השנה טובה, וזאת גם הסיבה שלא כתבתי פוסט לפני החג. אני מקווה שהשנה תתחיל בקרוב אבל לקחתי נשימה עמוקה. אני מוכנה לחכות גם עד הסתיו הבא.