אתמול היינו בליל המדענים בטכניון. יש לי פינה חמה בלב לטכניון מאז שלמדתי שם לתואר ראשון לפני עשרים ומשהו שנים. זאת הייתה תקופה יפה. אהבתי את הלימודים, את האווירה, את הקמפוס. זאת הייתה תקופה של שינויים גדולים. התחלתי אותה כרווקה, וסיימתי כאמא לשניים. השני נולד בדיוק ביום של המבחן האחרון.  לא נורא. הוא היה איתי במועד ב', וזה היה מבחן עם חומר פתוח כך שלא הייתי צריכה להחביא חומר בעריסה... 

לפני שנסענו למדנו את התוכנייה וסימנו את ההרצאות שמעניינות אותנו. היה היצע גדול, והיה לנו ממש קשה לבחור. הכל נראה כל כך מעניין.

ציפיתי שתהיה נוכחות דלילה, כי כמה אנשים כבר מתעניינים במדע? בעיקר בתקופה הנוכחית בה שרת התרבות מזלזלת בתרבות, שר הכלכלה מזלזל בכלכלה, ויו"ר וועדת המדע והטכנולוגיה מזלזל במדע וטכנולוגיה.

כשהגענו, בסביבות חמש, הופתעתי לראות את הקמפוס די מלא. היו שם הרבה בני נוער. כיתות שלמות. הם התקבצו ביחד על הדשא וברחבה. אבל זה היה עוד כלום, כי ככל שהערב המשיך כך הקמפוס הלך והתמלא. אפילו ביום הסטודנט לא ראיתי כל כך הרבה אנשים. 

היו שם מתינוקות ועד קשישים, יהודים וערבים. חילונים ודתיים. כולם מעורבבים ביחד בעיניים בורקות. אנשים התגודדו בביתנים והציפו את המציגים בשאלות. בביתן אחד היו תצוגות מעניינות של הפקולטה לרפואה בכל מיני נושאים ומחקרים הקשורים למוח, ובביתן השני שילוב של מוח ומכונה כולל הדגמות איך אפשר להזיז דברים בכוח המחשבה. באחד הביתנים הציעו לי לבוא ללמוד לתואר שני, איזה כיף זה היה לקבל את ההצעה הזאת. ממש סגירת מעגל. במסגרת לימודי התואר הראשון בהנדסת חשמל לקחתי כמה קורסים שעוסקים בביו רפואה. זה היה כל מיני מודלים חשמליים או מכניים לאיברי הגוף. ראייה, שמיעה, עצבים, שרירים. גם המבחן האחרון, זה שעשיתי בספריה של הפקולטה לביו רפואה כשס' ישן בעריסה (בשלב כלשהו אפילו הנקתי אותו) היה קורס כזה. משהו על מערכת הדם. כשסיימתי את התואר הראשון מאד רציתי להירשם לתואר שני בפקולטה לביו רפואה. חשבתי אז ואני חושבת היום שההתפתחות הטכנולוגית החשובה ביותר היא זו שתורמת לחיי אדם. שיפור הבריאות. הארכת חיים. רציתי לעסוק בזה. בסופו של דבר החלטתי לוותר על העניין. הייתי צריכה לעשות השלמות של כל מיני קורסים, ולא התחשק שלי. בדיעבד, בחרתי נכון. חיים של חוקרת הם לא החיים שמתאימים לי. כך חשבתי גם אתמול כשאחת החוקרות בביתן שמתעסק בכאב פנתה אלי ושאלה אם אני מכירה אנשים שסובלים ממיגרנות ומעוניינים להתנסות בתרופה חדשה שמפותחת ברמב"ם. היא הייתה כל כך חמודה. כל כך מי שהייתי עשויה להיות אם הייתי בוחרת במסלול החיים הזה.

יש לי את מספר הטלפון שלה. אם מישהו מכם מעוניין להשתתף במחקר אנא שלחו לי מייל.  

היה מדהים לראות כל כך הרבה אנשים מתעניינים במדע. באמת מרחיב לב. כל כך הרבה חנונים במקום אחד. 

מצד שני, זה היה מבאס, כי בשלב מסויים היה כל כך מלא שסגרו את הכניסה לבניינים ולא הצלחנו להכנס לכל ההרצאות שרצינו לשמוע. אני לא יודעת אם ציפו שם בטכניון להיענות כל כך גדולה, אבל אולי כל שנה זה כך. זאת הפעם הראשונה שאני משתתפת באירוע של ליל מדענים.

ההרצאות בהן צפינו על דמנציה ואפליפסיה היו מרתקות. בסוף כל הרצאה היו אנשים ששאלו שאלות מתחכמות בדיוק כמו בתקופה שהייתי סטודנטית. אז זה עיצבן אותי. אתמול זה היה משעשע. סוג של נוסטלגיה, שמעלה תהייה או שתיים לגבי האנשים האלו שמגיעים להרצאה חד פעמית ודחוף להם להראות למרצה שהם יותר חכמים ממנו, למרות שהמרצה מתעסק בנושא במשך שנים והם מקסימום קראו כתבה באלכסון, ובכל זאת הם מתעקשים להתפלפל ולהתעמת כמו מכשפי וודו שנועצים סיכות קטנות בבובות. מה יוצא להם מזה? הרי הם לא יקבלו ציון יותר גבוה במבחן.

אני משתדלת להימנע מאירועים המוניים. לא אוהבת צפיפות ודוחק ודחיפות. לשמחתי, הקהל אתמול היה די ממושמע. נראה שהסדר נשמר כל כנו. אני לא מתכוונת להחמיא. אני בטוחה שגם בקהל של שוחרי מדע יש ישראלים מכוערים. התופעה הזאת חוצה מגזרים. ייתכן וגם אתמול היו תופעות כאלו, באופן אישי לא ראיתי, או שאולי בחרתי לראות רק את ההתלהבות, את הפרגון, את העשייה.

אני חושבת שליל המדענים היא יוזמה מבורכת. אני מחכה כבר לראות את התוכנית של השנה הבאה. 

גמר חתימה טובה לכולם!