את הטקסט הבא כתבתי עבור האזכרה של סבי ז"ל. הוא נפטר בערב סוכות תשע"ה.

רציתי להקריא את הטקסט באזכרה שלו שהתקיימה היום, אבל האזכרה היתה ביזיון אמיתי לטעמי, והחלטתי שאין טעם להקריא. לא היה מי שיקשיב.

אני מקווה שהוא ימצא חן בעיניכם. 

דברים שלמדתי מסבא

הדבר הראשון שסבא לימד אותי היה ללכת. הייתי אז בערך בת שנה. הוא נתן לי עלה גדול מאחד השיחים שגדלו אצלו בגינה ואמר לי, קחי, תחזיקי את העלה ותתחילי ללכת. מאז, אני הולכת. 

אני כמובן לא זוכרת שום דבר מאותו אירוע, הזכרונות הראשונים שלי מסבא הם מהימים שהוא עדיין עבד ב"אתא". הוא היה תמיד עסוק. הוא היה אז קר ופרקטי. אבל ככל שהזדקן כך הלך והפשיר, הלך והתרכך, הלך והתקלף מתכונות אופי שלא שירתו אותו יותר כאילו היו מעיל כבד שכבר לא מתאים לתנאי מזג האוויר.

בסוף, נותרה אצלו רק אהבה. אהבה עצומה. אהבה ללא תנאי. ללא גבולות.

סבא אהב את כולכם. הוא אהב בלי לצפות לתמורה. הוא אהב באמת ובתמים מכל הלב ומכל הנשמה.

ואני למדתי מסבא שאהבה היא כוח. היא מנוע. אהבה היא מקור החיים.

כשהייתי שואלת את סבא מה שלומך? הוא היה עונה: מה אני אגיד לך, לא טוב להיות זקן. אבל, גם לא כדאי למות צעיר.

סבא היה צעיר בנפשו עד יום מותו. הוא לא נתן לתחלואי הזיקנה לדכא את רוחו. וגם בגיל 90 הוא התנהג לפעמים כמו נער בגיל הטיפשעשרה.

סבא לימד אותי שחשוב לשמור על רוח הנעורים השובבה גם בגיל מופלג.

ליום הולדתו ה-95 הזמנתי את סבא לארוחת ערב בביתי. נסעתי לאסוף אותו מבית האבות, אז הוא עוד היה בעכו. הוא התלוצץ עם האחות כהרגלו. תשאירו לי משהו לאכול, הוא אמר לה, למקרה שאני אחזור רעב. ההומור של סבא, כולנו מכירים אותו. הוא תמיד היה נכון לצחוק.
אני מאמינה שזה היה סוד אריכות הימים שלו, למרות שכאשר שאלתי אותו מה הסוד הוא אמר – להיות כל הזמן בתנועה.
אז נסענו, סבא ואני, וכשיצאנו מהעיר לכביש 85 סבא אמר: איזה כבישים טובים. יש בארץ שלנו כבישים מצוינים. יש מקום להרבה מכוניות. 

שתי דקות אחרי זה נתקענו בפקק.
אה, סבא הניף את ידו בביטול, תכף זה ייגמר. צ'יק צ'אק.
עשרים דקות וחמש מאות מטרים מאוחר יותר סבא אמר: זה לא נורא. דווקא טוב לראות כל כך הרבה מכוניות. זה כל כך יפה.
אני לא זוכרת אם סבא תמיד היה כל כך אופטימי, אבל זאת הייתה חוויה ייחודית לראות את הפקק דרך העיניים שלו. וגם אם הומור ואופטימיות אינם המתכון לאריכות ימים, אין לי ספק שהם אלו שמספקים לחיים טעם ומשמעות.

סבא אהב לספר סיפורים על ילדותו, ואני אהבתי לשמוע את הסיפורים שלו גם כשהוא היה חוזר עליהם שוב ושוב ושוב, ואני רוצה לסיים עם אחד הסיפורים שסבא סיפר לי, אולי שמעתם אותו כבר.
זה היה כשסבא כבר היה נשוי לסבתא, והם התגוררו בהרי אורל.
דמיינו לעצמכם.
סבא. בחור צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייו. בכל העולם מתחוללת מלחמה איומה, ואי אפשר לדעת מה יילד יום. סבא אכול דאגה. חושב כל הזמן על ההורים והאחים שנשארו מאחור, ומצד שני, הוא בלחץ כי יש לו משפחה צעירה וצריך להביא אוכל לשולחן. ואם זה לא מספיק, אז גם מזג האוויר בהרי אורל לא ממש ידידותי למשתמש עם החורפים הקפואים כשהטמפרטורה יורדת עד ארבעים או חמישים מעלות מתחת לאפס.
כשסבא סיפר לי את הסיפור הזה הוא אף פעם לא נתן לי את הרקע, אבל אני דמיינתי אותו: לחוץ, קצת זעוף אפילו, צווארון המעיל מורם גבוה עד מעל האוזניים. הוא הלך לאנשהו או חזר מאיפשהו כשראה בחורה יפה רוכבת על סוס יפה ושרה אופרה.
כולם יודעים שלסבא הייתה חולשה לסוסים. אני מניחה שהוא גם אהב בחורות יפות,  אבל אופרה?  
היא שרה כל כך יפה, סבא אמר, וסיפר שהוא הלך אחריה והקשיב לה שרה, ואני דמיינתי אותו מכושף כמו מלח שמקשיב לזמרת בת-ים.
כשהוא הקשיב לה הוא שכח לרגע מהכל. מהמלחמה. מהגעגועים. ממזג האוויר. לרגע אחד הייתה רק מוזיקה. 

ואני חושבת שאולי זה הדבר החשוב ביותר שלמדתי מסבא. לא צריך בשבילו בחורה יפה וסוס יפה. למען האמת, לא צריך אפילו מוזיקה. כל מה שצריך זה רק להתנתק לכמה דקות מהמרוץ ולהעריך את יופיים של החיים.