ביום ראשון שעבר, היום הראשון של החורף, הגוף שלי היה עדיין מתוכנת לשעון קיץ. התעוררתי מוקדם, ובמשך כמה דקות שכבתי במיטה ותהיתי אם כדאי לי לקום ולצאת לעבוד בגינה או להמשיך לישון עוד שעה. תכננתי לזרוע פרחי בר.

פרחי בר זאת הדרך שלי להיאבק בפרחי בר, כלומר, להרחיק את העשבונים הרעים והבלתי רצויים כמו הטיון הדביק שהשתלט לי על הגינה באמצעות חרציות, קחוונים, פרגים, תורמוסים ועוד. זאת היתה המלצה שמצאתי באינטרנט ובעצם זה סוג של הדברה ביולוגיות, שתוצאותיה גם נאות לעין וגם לא מרעילות את האדמה. אני אוהבת win-win.  

לא רק את הרעיון מצאתי באינטרנט אלא גם המלצה על החנות שמוכרת זרעים של פרחי בר - זרעים מציון. בעל החנות הוא האיש היחידי בארץ שמורשה לאסוף זרעים וגאופיטים של פרחי בר ישר מהשדה, ובזמן שעשיתי את ההזמנה בחנות כבר דמיינתי איך הגינה שלי הופכת לשדה פורח בשלל צבעים. 

את הזרעים אמורים לערבב בחצי ליטר של חול ולפזר אותם על הקרקע, אבל לפני כן, כך המליצו לי באינטרנט, כדאי לוודא שאין בשטח נמלים כי אחרת הן יאכלו/יקחו את כל הזרעים לקן שלהן. 

מצאתי אצלי בשטח שלושה קינים גדולים של נמלי הקציר, ופיזרתי פיתיונות ביולוגים בסביבתם. אחרי שלושה ימים ראיתי שפעילות הנמלים ירדה מאד, קצת שמחתי על ההצלחה אבל גם הצטערתי כי אני לא אוהבת לחנך את הטבע. מצד שני, מה היא זריעה של פרחי בר אם לא חינוך של הטבע?

לפני הזריעה רציתי לגרף את הקרקע בחצר האחורית.

בחצר האחורית יש לנו בוסתן קטן של עצי פרי, חלקם הגדול לא מניב פירות בכלל אבל אנחנו עדיין משקים אותם רק בשביל שיהיה לנו נוף כשאנחנו מסתכלים החוצה מהחלון במטבח. 

בין העצים גדלים להם המון עשבים שוטים ומדי פעם אני מכסחת אותם עם חרמש חשמלי. את הנשורת אני משאירה על הקרקע, זאת היתה עוד המלצה מהאינטרנט. אני חושבת שאפשר להעניק לי תואר גננית גוגל... הרעיון הוא שהעשבים ידשנו את הקרקע, ויאפשרו למים לחלחל ולא להתאדות. 

מפה לשם החצר האחורית הייתה מלאה בעשבייה מכוסחת וכבר אי אפשר היה ללכת שם. רציתי לגרף את העשבייה הזאת ולחשוף את האדמה, במשך שבועיים רציתי אבל לא יצא לי (כלומר, התעצלתי), וכך הגיע היום הראשון של החורף בו זכיתי בשעה ספייר. 

ידעתי שצפוי גשם לקראת הצהריים, ומאחר והבוקר היה פנוי חשבתי שאני יכולה לשתות קפה בנחת ולצאת לעבוד בגינה רק ב-10, כי מה יש למהר. 

אבל כבר הייתי ערה, ובאופן נדיר ביותר לא הצלחתי למצוא מספיק תירוצים טובים למה לא לקום. בשבע בבוקר כבר מצאתי את עצמי בחצר האחורית חמושה בכובע, כפפות גינון ומגרפה. כבר בשעה המוקדמת הזאת השמש קפחה על ראשי, ויחד עם העבודה המאומצת התחלתי להגיר נוזלים על האדמה היבשה.

חשבתי שאזדקק לחצי שעה של גירוף. זה לקח כמעט שעה וחצי. בהתחלה גיבבתי את העשבים הצהובים והיבשים לערימה יפה במטרה לקחת אותם לפח מיחזור הגזם אבל בשלב כלשהו כבר התחלתי להתעייף וסתם גררתי אותם עד קצה הגינה.

אחר כך עירבבתי את הזרעים עם חול-ים ופיזרתי אותם בגינה. רק את הזרעים של התורמוסים טמנתי בעדינות באדמה. לא יודעת למה, דווקא בקטע הזה לא היו הוראות. זאת היתה תחושת בטן. 

אני לא ממש אוהבת לעבוד בגינה, אבל אני אוהבת את התחושה שמתפשטת בגוף אחרי עבודה מאומצת, וככה נכנסתי הבייתה בשמונה וחצי בבוקר: מטונפת. מזיעה. אדומה. אבל מחייכת. 

כמה דקות לאחר מכן יצאתי מהמקלחת. השמיים היו שחורים. לא האמנתי למהירות בה מזג האוויר השתנה, ולא האמנתי למזלי הטוב. 

אילו הייתי מתפנקת במיטה אפילו עשר דקות נוספות לא הייתי מספיקה לסיים את הזריעה. 

רוחות חזקות התחילו לנשוב והעיפו עלים יבשים ואפילו רהיטי גינה מפלסטיק. ערימות הקש המסודרות ששקדתי על גיבובן התפזרו לכל הרוחות, תרתי משמע. 

חששתי לגורל הזרעים. פחדתי שהם יחלפו עם הרוח, שכל העבודה שלי תרד לטימיון. ראיתי איך חזון השדה המלבלב מתחלף במעזבה מלאת קוצים.  

הבוקר כשסיירתי בגינה כדי לראות מה קורה הייתי מאושרת לגלות נביטה. המוני המונים של עלים דו פסיגייים שאין לי מושג למי הם שייכים, וגם כמה כאלו שזיהיתי בבירור ככלנית. איזה כיף!

אבל הכי שמחתי לראות את תינוקות התורמוסים, אלו שקיבלו ממני יחס מיוחד:

הנה תורמוס מבצבץ מהזרע ולידו המון דו-פסיגיים.

נביטה של זרעים היא ממש מעשה קסם. עד לפני שבוע התורמוס היה זרע קטן ועגול ויבש. חפרתי לו בור קטן באדמה. טמנתי אותו בעומק של 2 סנטימטר, לא יותר.

תראו כמה אנרגיית חיים עצורה בו. כמה תקווה. כמה כוח נדרש לזרע הקטן כדי לפלס את דרכו החוצה מהאדמה הקשה. כמה אמונה. 

ותראו איך הוא נפתח, ומגלה לעולם את צפונותיו. 

וזאת רק ההתחלה! עוד חודשיים-שלושה הוא יגיע למלוא אונו ויפרח בכחול-סגול משובב עיניים ונפש, דבורים יבואו להאביק את לחייו הלבנבנות שיסמיקו לאחר מעשה, הוא יתמלא בזרעים שמנמנים שיזריעו מחדש את האדמה וחוזר חלילה. כן, יש למה לחכות.