יום שישי אחר הצהריים. יולי 1990. 

אני אמא כבר שבעה חודשים, וזאת הפעם הראשונה שאני לוקחת את בתי לחוף הים. היום קוראים לו חוף נאות, אבל אז קראו לו חוף קרית חיים.

בעשרים וחמש שנות חיי הראשונות התגוררתי במרחק של לא יותר מ-3 ק"מ מהחוף ההוא.

הלכתי לים ברגל. רכבתי לים על האופניים, בדרך כלל עם ג'וני שאהב מאד את הים. הרצועה שלו היתה כרוכה סביב הכידון והוא רץ קדימה במהירות ומשך אותי ואת האופניים. בחופש הגדול הייתי מוציאה אותו לטיול בשעות הבוקר המוקדמות. היינו רוכבים/רצים עד לחוף ופוגשים שם את סבא וחבריו. החוק הבלתי כתוב של החוף גרס שבשעות הבוקר המוקדמות החוף שייך לקשישים.  

לפעמים הייתי נוסעת לים באוטובוס בקו 53. זה היה כשהייתי נוסעת לים עם סבתא. היא אהבה לעמוד במים הרדודים ולטבול את עצמה במים כמו שקית תה. טובלת ויוצאת. טובלת ויוצאת. ואני שמרתי עליה, כי היא הייתה עיוורת. הזהרתי אותה כל פעם שהגיע גל גדול ואחזתי בידה כשהוא התנפץ על גבה. 

בימי שישי אחר הצהריים החוף היה שייך לחבר'ה. חבורות חבורות של בני נוער היינו מגיעים לחוף. לכל קבוצה היה את מקום הרביצה הקבוע שלה. היינו משחקים במטקות. או סתם שוכבים על החול. היינו נשארים עד שהשמש הייתה שוקעת. 

כשאני לוקחת את בתי התינוקת לשפת הים אני רוצה להכיר לה את המקום האהוב עלי. אני רוצה שגם היא תלמד לאהוב אותו. 

חוף הים מספק לי נחמה. כשאני כועסת או מבולבלת, כשאני אובדת עצות אני הולכת לבהות בגלים. זה עוזר לי לסדר את המחשבות.

אני לא יכולה להסביר את העניין הזה במילים לתינוקת (או אפילו לעצמי ...), אז במקום, אני מושיבה אותה על החול. תכירי ילדה, זה הים.

החבר'ה של יום שישי בצהריים נמצאים שם כרגיל, רובצים. ואני מבינה כמה התרחקתי מההוויה ההיא. כמה אני אוהבת להיות אימא. 

התינוקת נהנית מהחול. מהרוח. מהאוויר המלוח. פתאום היא מתאמצת מאד. שפתיה הקטנות מתכווצות והיא אומרת א-בא. זה לא סתם מלמול תינוקי, זאת מילה שנאמרת בהתכוונות מלאה, אולי דווקא בגלל שאבא שלה לא שם. החוף הוא לא כוס התה שלו.

אמנם בשנים שבאו אחר כך הוא עושה מאמצים כבירים כדי לעזור לי להנחיל את אהבת הים לילדינו, אבל בסופו של דבר יוצא שאנחנו חלוקים לעזרת נשים ועזרת גברים. אנחנו בנות ים, הם אנשי היבשה. 

ועכשיו פאסט פורוורד 25 שנים קדימה. השבוע הראשון של יולי 2015. בתי מציעה לי לבוא איתה לחוף הים. אני ארוץ ואת תלכי ואחר כך נשתה ביחד קפה. מתאים? מתאים! אני תמיד אומרת כן להצעות של ילדיי. 

אנחנו יוצאות מן המזח בקצה הצפוני של קרית ים ופוסעות דרומה. היא מתחילה לרוץ ואני הולכת לאיטי על החול הרטוב. המרקם שלו נעים לי. לפעמים הוא רך ואוורירי וכפות רגליי שוקעות בו כמו בבוץ הטובעני, ולפעמים הוא נוקשה ובלתי מתפשר והדריכה עליו כואבת. מדי פעם המים מלחכים את קרסוליי. הם חמימים. מלטפים.

כבר שנים שלא הייתי בחוף ק. חיים. אני מוצפת בזיכרונות נוסטלגיים, וזה כל כך כייף שאני לא יכולה להפסיק לחייך. אני מחפשת את פניה של בתי בקהל, מחפשת אחר הכתם האדום של חולצתה, וכשאנחנו נפגשות שוב אני כל כך שמחה ומיד קובעת איתה לחזור על החוויה בשבוע הבא.

עד מהרה זו הופכת להיות מסורת, לפעמים גם בן הזוג שלה מצטרף, ולפעמים גם אביה, בן הזוג שלי, ואפילו אחיה הצעיר ששונא חול אבל רוצה להיות חלק מההפנינג המשפחתי הזה שנפתח לנו פתאום כמו עלי כותרת של פרח מרהיב. 

ויש לנו כבר מסלול קבוע: מחוף נאות צפונה עד המזח ובחזרה. בערך 6 ק"מ. שעה. אנחנו יוצאים לדרך ארבעים דקות לפני השקיעה, כדי שבדרך חזרה נהיה עם הפנים לשמש ונוכל לצפות בה כשהיא נושקת למים נשיקה של זהב. 

ויש לי כבר מכנסיים קבועים: הג'ינס הקצר עם הכיסים האחוריים שהם בדיוק בגודל של הכפכפים, וכך אני יכולה לצעוד בידיים ריקות. 

בחודש יולי החוף מלא במדוזות. בחודש אוגוסט תוקפת הלחות, אבל ספטמבר ואוקטובר נהדרים. תענוג של ממש.

בארבעת החודשים שחלפו מאז הפעם הראשונה ההיא פספסנו את הים רק פעמיים: באובך הנוראי של ספטמבר, ובסערה של השבוע שעבר.

ובכל פעם החוף נראה אחרת. לפעמים הוא מלוכלך. מלא בניילונים ופסולת, ואם מפנים את הראש לכיוון הים רואים מיד את המקור לזוהמה: האוניות הגדולות שעוגנות מחוץ לנמל חיפה.  לפעמים הים בשפל, חושף אוצרות וגם סרטנים קטנים שמתחפרים בחול. לפעמים החול גבה גלים ורצוף תלמים, וההליכה ברגליים יחפות מאתגרת עד מאד. 

יש גם טיפוסים שונים על שפת הים. האתלטים שרצים או הולכים או משחקים במטקות, הרבה דוברי רוסית שחלקם עומדים על החוף עם סנדלים וגרביים ושרשרת של צלב על צווארם. והבנות הדתיות שטובלות בים עם חצאיות ארוכות אבל דווקא לא בחוף המופרד, וכמובן גולשי הגלים אלו עם המצנח שמגיעים בימים של רוח ויחד איתם מגיעים גם צלמים כרסתניים שעדשות מצלמותיהם כל כך ארוכות שנדמה לי שהם מצלמים משהו שמתרחש על חוף הים בקפריסין.  

יש את הדייגים. אלו שיושבים על החוף עם חכה ומחכים, ואלו שמטילים רשתות וסוחפים לחוף לא רק דגים אלא גם שלל יצורים ימיים אחרים כמו סרטני ענק ופעם אחת תמנון מסכן שהפריש המון דיו על החול כאילו הוא אויב. 

הוא הוחזר למים. אני מקווה שהצלנו את חייו. 

אתמול בחמסין היתה הפעם האחרונה. רק בתי ואני על החוף. רוח צפונית-מזרחית מציירת ארמונות בחול.

החול עף בגובה נמוך, שט דרומה. כמו ערפל. סמיך. דוקר. מזכיר לי את האבק מחומריו האפלים. דיונות בתוליות מכסות את הדשא הירוק, והכל שומם. אין מציל ואין קיוסק ואין נפש חיה. רק העורבים שגרים שם על החוף מנסים לדוג משהו בערימות הטינופת שהסערה הרחיקה מקו המים.

אנחנו הולכות לנו באור המתמעט. מדי פעם אנחנו מדברות, אבל אין שום חובה למלא את החלל בינינו בדיבורים, ולמרות שיש הרבה דברים עליהם אנחנו לא מסכימות, אני יודעת שבאותו רגע שתינו צורבות בתוכנו להבה קטנה מחומו של הקיץ הגווע.