בבריכה בה אני נוהגת לשחות יש 25 מטר לאורך ו-6 מסלולים לרוחב שמאפשרים ל-12 אנשים לשחות בו זמנית בנוחות יחסית. הבעיה מתחילה כשמגיע השחיין ה-13. החוק הבלתי כתוב אומר שכאשר יש יותר משני שחיינים במסלול אחד צריך לשחות במעגלים, כלומר, כל השחיינים שוחים תמיד בצד ימין של המסלול. בדיוק כמו בכביש. כל השחיינים מכבדים את הנוהג. אז איפה פה הבעיה? או, הבעיה היא במהירות, או ליתר דיוק כאשר שחיין אחד מהיר יותר משחיין אחר. המהיר צריך לצאת לעקיפה, ועקיפה בבריכה מסוכנת כמו עקיפה בכביש עם נתיב אחד לכל כיוון ופס לבן באמצע. 

אני שוחה שלוש פעמים בשבוע, ומשתדלת להגיע לבריכה בשעות בהן היא ריקה יחסית, כלומר, פחות מ-12 שחיינים. זאת משימה שהופכת להיות קשה יותר ויותר, כי פרנסי הבריכה מגדילים מאד את טווח המינויים ע"י פנייה לקהלים חדשים שאמורים למלא את הבריכה במיוחד בשעות בהן היא עומדת ריקה. מוקדם בבוקר בין 6-8 מגיעים האנשים העובדים כשכירים וביניהם קבוצה הולכת וגדלה של טריאתלטים שממלאים את הבריכה באנרגיה לא נעימה. פעם הבריכה הייתה מתרוקנת בסביבות 8, והייתי באה לשחות בשעה הזו אבל אז התחילו להגיע עוד עצמאים כמוני, בעלי מקצועות חופשיים שלוח הזמנים שלהם גמיש. הזזתי את שעת ההגעה שלי ל-10, אבל אז התחילו להגיע הקשישים. ב-12 בצהריים מגיעים עובדים מהמפעלים הסמוכים, וב-2 אחר הצהריים מתחילים חוגי השחייה של הילדים ושל הנבחרת, וכשהם מסיימים ב- 8 בערב שוב פעם מגיעים טריאתלטים שתופסים את הבריכה עד שעת הסגירה. למצוא שעה טובה לשחייה הפכה להיות משימה מפרכת. אז אני פשוט באה מתי שמתאים לי ומקווה לטוב.

בפעמים הנפלאות והנהדרות בהן אני מגיעה לבריכה ומוצאת בה פחות מ 12 אנשים, לא אכפת לי באיזה מסלול לשחות. כולם טובים בעיני באותה המידה. בכולם יש אותו האורך. ואותם המים. ואותו הכלור. ואותם חרקים קטנים ומתים. לפעמים, אם אני בת מזל אני יכולה למצוא גם פלסטר דבוק לדופן, לפעמים אפילו דבוק לעצמו כך שאי אפשר להתחמק מלגעת בחלק המזוהם. אבל אני לא מחפשת מציאות, רק מסלול ריק שיהיה כולו שלי למשך 45 דקות. 

בפעמים הנוראיות שאני מגיעה לבריכה ובכל המסלולים כבר שוחים שלושה שחיינים או יותר אני מעדיפה לוותר. כי אז זאת כבר לא שחייה. זה עונש קבוצתי. עבורי, השחייה היא גם ניקוי ראש. בזמן שאני שוחה אני מרפה מכעסים, משחררת חסמים, מעבדת אירועים. כשאני שוחה המחשבות שלי הרבה יותר צלולות. אבל כשיש יותר משלושה שחיינים במסלול, המחשבות שלי לא מרחיקות לכת מעבר לתחת של זה ששוחה לפני. אני ערה כל הזמן לקיומו ולמיקומו היחסי במרחב וזה בזבוז משווע של זמן חשיבה. 

אם יוצא לי להגיע בשעות עמוסות למחצה בהן בכל המסלולים שוחים כבר 2 שחיינים, עלי לבחור את המסלול אליו ארצה להצטרף כשלישית.

בחירת המסלול היא לא דבר של מה בכך. יש לבחור בחוכמה.

במהלך השנים פיתחתי לי שיטה לבחירת מסלול נכון לשחייה. את השיטה פיתחתי כמובן בזמן השחייה. מטרת השיטה היא לצמצם את העקיפות למינימום האפשרי, והיא מאד פשוטה. כל מה שצריך זה לבחור מסלול בו השחיינים שוחים במהירות הכי קרובה למהירות השחייה שלי. 

ברוב הפעמים אני מוצאת מסלול כזה, ואז אני נכנסת למים וממתינה לזמן המתאים ביותר להתחיל את השחייה. בעגת השחיינים - לצאת.  

הזמן האידיאלי לצאת הוא כשהשחיין המהיר ביותר במסלול בדיוק יצא והשחיין האיטי ביותר קרוב מאד לנגיעה בדופן. יציאה בזמן האידיאלי תבטיח לי את המרחק הכי גדול הן מהאיטי והן מהמהיר, ולכן את זמן השחייה הארוך ביותר עד שאחד מאיתנו ייאלץ לעקוף.

אני חושבת שהשיטה שלי די הגיונית, ולמען האמת, אפילו טריוויאלית. ב90% מהפעמים כל השחיינים במסלול שוחים ככה בלי לתת על כך את הדעת, ובפעמים הבודדות בהן אני נאלצת לחלוק מסלול עם שחיינים שלא מבינים את השיטה אני מנסה ללמד אותם תוך כדי תנועה.

כשאני מגיעה לדופן ורואה שחיין שמהיר ממני מתקרב, אני נותנת לו לצאת לפני.

אני מצפה ששחיין ששוחה לאט ממני יעשה את אותו דבר בדיוק עבורי, אבל אם הוא לא נוהג כך אני נדחפת לפניו. זה לא הכי מנומס אבל זה יעיל. רוב השחיינים מבינים מדוע הייתי צריכה להידחף לפניהם, ובפעם הבאה שאנחנו מוצאים את עצמנו ליד אותה הדופן הם נותנים לי לצאת קודם. 

בדרך כלל, אחרי כמה בריכות שלושת השחיינים במסלול מצליחים להסתנכרן. הסנכרון הזה חשוב מאד, וממש חיוני על מנת להפוך את השחייה לזורמת. חלקה. נעימה.   

אבל לפעמים יש שחיינים שלא מצליחים להבין את השיטה. ביני לבין עצמי אני קוראת להם נרקיסים. כי הם מתנהגים בנרקסיזם. רואים רק את עצמם.  

יכול להיות שהנרקיס מעדיף את הזולת על פני עצמו כשהוא נמצא ביבשה, אבל כשהוא מתפשט ונכנס למים הוא הופך לנרקיס. 

לפעמים הנרקיס מתנהג בנרקיסיות כי הוא הגיע ראשון. הוא מרגיש שמגיע לו משהו בגלל הוותק שלו במסלול. הוא אומר: אני הייתי פה קודם!

זה מטומטם בערך כמו הטיעון שמנסה להצדיק למי שייכת הארץ הזו. מה זה משנה מי הגיע קודם? משנה מה שקורה עכשיו! כולנו נמצאים פה ביחד, וכולנו צריכים לדאוג שיהיה לכולנו טוב. אנחנו צריכים להסתנכרן, אנשים!

לפעמים הנרקיס הוא גבר שקשה לו לשחות במסלול עם אישה ששוחה יותר מהר ממנו. דרך אגב, זה נרקסיזם שאופייני לנרקיסים ממין זכר בלבד, למרות שיש גם נרקיסים ממין נקבה. הנרקיס הגברי הזה מזכיר לי נהג שנוסע במהירות 50 קמ"ש בדרך בינעירונית, כי בכיף שלו לנסוע לאט. סבבה. אבל כשבאים לעקוף אותו הוא מגביר מהירות, כי מה פתאום שמישהו יעקוף אותו. על הכביש זה מסוכן, במים זה סתם טמטום. 

לפעמים הנרקיס הוא בן אדם מבוגר שחושב שמגיע לו לשלוט במסלול מפאת קשישותו. הוא שוכח ש"הדרת פני זקן" נועד לזקנים שבאמת זקוקים לעזרה, ולא לאנשי ברזל בני 75 שלא ממש צריכים שיפנו להם את המושב הראשון באוטובוס, להפך, הם היו יכולים לקשור לעצמם חבל סביב המותניים ולגרור את האוטובוס אחריהם בזמן שהם רצים מרתון.  

יש נרקיסים שבטוחים שהם שוחים הכי יפה והכי נכון והכי מהר בעולם כולו והעובדה שלא זכו במדליית זהב באף תחרות היא פגם טכני בלבד. לא רק שהנרקיסים מהסוג הזה לא טורחים להסתנכרן עם האחרים שחולקים איתם את המסלול, הם גם נוהגים להשפריץ לכל עבר.

בשחייה היום יצא לי להתקל בנרקיס קיצוני במיוחד, שסבל מכמה מהתופעות שציינתי לעיל, ונוסף על הכל זה היה נרקיס של יום שני.

מאחר והבריכה סגורה בימי ראשון אז בימי שני הבריכה מלאה עד כדי פיצוץ. גם בשחיינים הקבועים שקשה להם עם צום של יום, וגם בכאלו שעבורם מדובר ביום הראשון של הדיאטה.

בכל יום שני הרבה אנשים מקבלים החלטה להתחיל לשחות. 90% מהם שוכחים את ההחלטה הזו ביום שלישי. כתוצאה, בימי שני הבריכה מלאה בשחיינים חדשים.    

הנרקיס של היום היה אחד מהחדשים. גבר מבוגר ממני. לא מספיק מבוגר בשביל להיות אבא שלי, אבל הוא היה יכול להיות האח הגדול שלי שקיבל אותי במתנה לבר מצווה. שחינו שלושה במסלול, כשהנרקיס התורן היה האיטי מבין השלושה. 

נאמנה לחוקי השיטה שלי יצאתי לבריכה הראשונה אחרי המהיר בזמן שהנרקיס האיטי התקרב לדופן. אז עוד לא חשדתי בו. ולמה שאחשוד? לא היה לו שום ריח. הוא לא חבש שום כתר. רק כובע ים כתום.  

בבריכות הראשונות הכל עבד חלק. כל אחד שחה בקצב שלו.  

בשלב כלשהו הנרקיס עצר ליד הדופן לנוח. זה בסדר. מותר לנוח. אפילו חשוב לנוח. במיוחד אם אתה חדש. 

הבעיה התחילה כשהנרקיס החליט לצאת שוב. הוא סנכרן את היציאה שלו עם בדיוק לרגע בו הסתובבתי כדי לצאת שוב.

למה הדבר דומה? לרכב שחונה בצד הכביש, ומחליט להשתלב בתנועה דווקא כשמתקרב אליו רכב נוסע, ועוד להידחף לפניו.  

עקפתי את הנרקיס. קיוויתי שהוא יבין את הטעות שהוא עשה ויישר קו. התבדיתי.

כמה בריכות לאחר מכן הוא שוב פעם עשה את אותו תרגיל ויצא לי לפני האף. שוב הייתי צריכה לעקוף אותו. 

בפעם השלישית שזה קרה כבר התעצבנתי. עצרתי וצעקתי: למה? למה אתה מתעקש להידחף לפני? הוא לא שמע. היו לו פקקים באוזניים. אבל מישהו במסלול לידי הניד את ראשו בהזדהות.  

להלחם בנרקיס זה כמו להלחם בטחנות רוח. עדיף לעבור מסלול. בדקתי את שאר המסלולים וקיוויתי למצוא אחד שמאוכלס ע"י זוג. אבל כולם שחו בשלשות. 

אחרי הפעם הרביעית שהנרקיס נדחף הוא הגדיל לעשות וארב לי באמצע הבריכה. פשוט עמד באמצע המסלול וחיכה שאני אכנס בו. לא היה לו אכפת מהשלישי ששחה במסלול. נו, נרקיס. רואה רק את עצמו.  

ואז ניהלנו את הדיאלוג הבא:

את כל הזמן חותכת אותי! 

סליחה שאני חותכת אותך, אבל בוא אני אסביר לך למה זה קורה. אתה כל פעם יוצא בדיוק שנייה לפני שאני יוצאת ואני חייבת לעקוף אותך. 

מה פתאום! אני לא עושה את זה! 

אני שוחה יותר מהר ממך ואתה לא משאיר לי ברירה אלא לעקוף אותך.

לא נכון! את לא שוחה יותר מהר!

טוב. 

תפסיקי לחתוך אותי!

אני אשמח להפסיק לחתוך אותך. פשוט תתן לי לצאת לפניך. 

את לא תגידי לי מה לעשות! 

טוב. 

את תקחי אחריות על מה שאת עושה!

אני לוקחת אחריות על מה שאני עושה אבל כדאי שגם אתה תיקח אחריות על מה שאתה עושה. 

את לא תגידי לי מה לעשות!

טוב. 

בפעם הבאה שתחתכי אותי אני אעשה את מה שצריך לעשות!

בסדר.

אני מזהיר אותך!

כל מה שאני מבקשת זה שתסתכל לצדדים לפני שאתה יוצא, אל תצא לפני ותראה שהכל יהיה בסדר.

אני לא עושה את זה! אני מסתכל!

טוב.  

הייתי עצבנית נורא. החזקתי את עצמי חזק לא לצעוק עליו. ידעתי שזה יהיה חסר טעם ולא ישיג שום דבר. הדרך היחידה להרוג נרקיסים היא לשים להם מראה מול הפרצוף.     

כמה דקות לאחר מכן הוא שוב פעם עצר לנוח. ראיתי אותו עומד כשהגעתי לדופן. הוא היה דרוך. ראיתי את השרירים שלו מתכוננים לפעולה.

אבל הוא השתהה ונתן לי לצאת לפניו. לרגע אחד הרגשתי כמו מלכת הביצה.