הירך השמאלית שלי כואבת. הייתי אצל הרופאה, והיא אמרה שאי אפשר לעבור על העניין לסדר היום. 

אמרתי שאני חושבת שמדובר בפציעת ספורט. אבחנתי את עצמי בעזרתו האדיבה של ד"ר גוגל, אבל רופאת המשפחה שלי לא ממש התרשמה ושלחה אותי לבדיקות דם וצילום רנטגן.

נו, שיהיה, חשבתי לעצמי וקבעתי לעצמי יום קופ"ח. ביני לבין עצמי קראתי לו יום סידורי זיקנה: 7:30 בדיקות דם. 9:00 צילום רנטגן. 

הוספתי לרשימה גם ביקור אצל האופטומטריסט, באדיבותו של משרד התחבורה ששלח לי מכתב בו כתוב בירוק על גבי לבן: שלום חגית, את זקנה. בגילך המופלג את צריכה לעשות בדיקת ראייה לפני חידוש רשיונך. 

כדי להמתיק את הגלולה, ומאחר וכבר הייתי בסביבה, החלטתי שאחרי כל הסידורים הללו אקפוץ למחסן הצמר ששמעתי עליו תשבחות כה רבות, כי אם כבר זקנה, אז עד הסוף. 

היה בוקר כחול. 

נדיר שיש בנובמבר ימים כאלו. כחולים, בהירים וצלולים. בדרך כלל מזג האוויר של נובמבר הוא זעוף. מלא רוחות חמות-קרות כאלו, לא החלטיות. 

האחות פספסה לי קצת את הוריד, מה שהתאים למוטיב הכחול. לא, לא, הדם שלי דווקא אדום. זה רק הסימן מסביב לדקירה. 

החלטתי להתייחס אליו כמו אל צלקת קישוטית. שמעתי שיש טרנד כזה עכשיו לקעקע צלקות. להפוך אותן לצבעונית. זה מאפשר למצולק לקחת אחריות על העור של עצמו. בינתיים הצלקת הזו עדיין כואבת, ואני תוהה אם הרופאה יכולה לשלוח אותי לעשות בדיקות דם בגלל שכואב לי במקום בו עשו לי בדיקת דם...

היום המשיך להיות כחול וצלול ויפה בזמן שנהגתי למכון הרנטגן. נהניתי מהדרך, וככל הנראה גם מי שנהגה מאחורי נהנתה. אולי קצת יותר מדי. 

אוי, סליחה, סליחה. היא אמרה כשעצרנו בצד. אני לא יודעת מה קרה לי, פתאום האוטו גלש לי. 

לא קרה כלום, אמרתי לה. ובאמת, לא קרה כלום. זאת הייתה רק נשיקה של פגושים. לא נשיקה צרפתית, רק נקירה פולנית כזאת על הלחי.  

את בסדר, היא שאלה, ואני אמרתי שאני בסדר, ושאלתי אם היא בסדר, והיא אמרה, כן, כן, למרות שהיא נראתה מאד נסערת. 

המזכירה במכון הרנטגן שאלה אם אני בהריון. 

לא, אמרתי לה, אני סתם שמנה. 

היא נתנה לי טופס. תחתמי לי פה שאת לא בהריון, היא אמרה. אסור לעשות צילום ירך בזמן הריון. 

אחר כך הלכתי לאופטומטריסט. 

היום המשיך להיות יפה. וכחול. וצלול. 

האופטומטריסטית ישבה בחנות מחוסרת עבודה. יום כזה יפה בחוץ, היא אמרה, ואני אמרתי נכון, אם יש אלוהים אז היום הוא מרכיב משקפיים ורודים. 

היא צחקה ואמרה לי, הראייה שלך השתפרה, אני מדווחת למשרד התחבורה שאת כבר לא צריכה לנהוג עם משקפיים. 

כשהלכתי בחזרה לאוטו חשבתי שהיום הזה רק הולך ומשתפר, ואי אפשר להיות יותר כחול וברור וצלול. גם הטמפרטורה היתה מושלמת. 18 מעלות. לא חם מדי ולא קר. מדי פעם נשבה רוח קלילה כזאת. בעצם אי אפשר לקרוא לה רוח, זה היה רק רמז של רוח. כמו לטיפה.

אולי בגלל שהיה יום כזה יפה, ואולי בגלל שהייתי במצב רוח כזה טוב שמעתי את הציוצים כשעמדתי ברמזור האדום במעבר החצייה לפני הקניון. הרמתי את הראש לעבר שני עצי הדקל העצומים שנטועים כמו נטע זר באמצע הגרנוליט. הדקלים היו עמוסים בפרי שחום נחמד, ואנחנו כבר באמצע כסלו!

כמה ציפורים חגגו על הפירות. היו שם דרורים ספרדים, בולבולים ומיינה. אחרי שחציתי את הכביש עמדתי שם כמה דקות וצפיתי בהם.  

האנשים שעברו ברחוב - והיו הרבה אנשים שעברו ברחוב התעלמו ממני. אולי חשבו שאני תמהונית, כמו המשוגע הזה שעומד לפעמים בהמשך הרחוב ומרביץ למכוניות. 

למען האמת אני התפלאתי איך זה שהם מתעלמים מהפלא הזה שמתרחש כמה מטרים מעל ראשם. הדרורים הקטנים נגסו בתמר. המיינה שרה באושר. ועם כל נגיסה, וכל ציוץ הרגשתי שאני מתמלאת בעוד קצת מתיקות, כאילו זורם לי דבש בעורקים. (זה בסדר, רמת הגלוקוז בדם שלי תקינה)

הסתובבתי מסביב לעץ כדי להיטיב לראות את כל הציפורים שהיו עליו. זה היה כל כך יפה לראות איך כולן נהנות ביחד מפרי העץ בלי לריב על הטריטוריה. על האדמה, לעומת זאת, התפתח ויכוח מכוער בין נהג בטנדר לבן לבין גברת בג'יפ שחור. הוא חתך אותה או היא אותו, לא בדיוק הבנתי כי הצפירות מכל המכוניות שנתקעו מאחורי שניהם הפריעו לי לשמוע. 

אז המשכתי הלאה לתחנה האחרונה והמתוקה שלי - מחסן הצמר.  

אומרים שלכל אחד יש גן עדן משלו, ומחסן הצמר הזה נראה בדיוק כמו גן העדן שלי. לרגע אחד הייתי צריכה לצבוט את עצמי רק כדי לוודא שאני עדיין בחיים. לא קניתי כלום, רק מישמשתי את הקשמיר והמשי והבייבי מרינו. הרגשתי כמו גרגרן שנכנס למסעדת גורמה. אולי אפילו נזל לי ריר. 

המחסן הזה ממוקם באזור התעשייה במקום כל כך אפור ופשוט, אבל כשעוברים בדלת מכה בך צבעוניות מטורפת. 

צילמתי רק תמונה אחת, כי לא היה לי נעים. אנשים הסתכלו עלי בעין עקומה כשהוצאתי את הטלפון מהתיק. חשבתי שאולי זה נראה מוזר שמישהי מצלמת צמר אבל אז הבנתי שזה בגלל התיק. התיק הסרוג שלי. הוצפתי בשאלות ובמחמאות. אני רגילה שהתיקים הסרוגים שלי גורפים מחמאות, אבל לקבל מחמאות ממי שיודע להעריך את ההשקעה ואת העבודה שביצעתי זאת רמה אחרת לגמרי של מחמאות, וזה היה כאילו מתתי שוב והגעתי לגן עדן של גן העדן הקודם. בשלב הזה ככל הנראה הפכתי להיות חתולה. אני זוכרת בבירור ששמעתי גרגורים.