בבוקר שבת לפני כארבע-חמש שנים התעוררתי עם דחף אדיר לסרוג תיק. הרגשתי כאילו כוח עלום דוחף אותי לעבר מחסן החוטים הקטן שאני מנהלת בארגז מצעים מתחת לאחת ממיטות הילדים. במחסן שלי אני שומרת שאריות חוטים שנותרו מכל מיני פרוייקטים שסרגתי. חצי חבילה אפורה מסוודר, שלושת רבעי חבילה סגולה מפונצ'ו, כדורון בז' פרוותי שנותר מצווארון של שרוולון. כל מיני ספיחים שכאלו.

מדי פעם, כשמצטברות מספיק שאריות אני סורגת מהם משהו: חותלות. כובע. ובאותו בוקר - תיק. 

שלפתי חוטי אקריליק בכחול, ורוד ואפור. עדיין לא הייתה לי תוכנית מגובשת. לא ידעתי מה אני הולכת לסרוג, היתה לי רק את התחושה המוזרה הזו שאמרה לי שאני חייבת לסרוג תיק.

אולי כך מרגישים בולמים כשהם נתקפים בהתקף זלילה? ואני בכלל לא ידעתי שיש לי בבטן חלל בצורת תיק.

עד אותה שבת אף פעם לא סרגתי תיק. המחשבה אפילו לא חלפה בראשי.

חיפשתי באינטרנט דוגמא, ומצאתי מהר מאד משהו שהתאים לאידיאת התיק שראיתי בעיני רוחי.

התחלתי לסרוג כאחוזת דיבוק. הלכתי עם המסרגה והצמר אחרי בכל רחבי הבית. סרגתי וסרגתי וסרגתי בלי הפסקה מהבוקר ועד הערב ואחרי יומיים היה לי תיק סרוג. היה לו עם כיס חיצוני ו2 כיסים פנימים שתפרתי משרוולים של חולצת טריקו ישנה. הדבקתי לו סקוצ'ים כדי שתהיה לו סגירה והוספתי רצועה שסרגתי מחוט כותנה מנצנץ, שארית מצעיף שחגיגי שסרגתי פעם במתנה לחברה אהובה. הרצועה לא כל כך התאימה לתמונה הכללית, אבל זה מה שהיה לי, וקבצנים לא יכולים להיות בררנים. 

הייתי מעלה לפה תמונה של התיק אילו היה עדיין בחיים. 

השתמשתי בו במשך שבועיים-שלושה לפני שהרצועה שלו  נמתחה לבלי הכר. הוא הגיע לי עד לקרסוליים. תיק שמלת מקסי. 

הרצועה הזאת הייתה טעות של מתחילים. אחת מיני רבות. אבל ככה לומדים.

התיק השני היה כבר יותר מתוכנן. זה היה תיק עגול בצבע כתום. ביקשתי מחמותי שתתפור לו ביטנה וריצ'רץ' כי יכולות התפירה שלי היו די מוגבלות.

את התיק השלישי עשיתי הפוך: קודם ביטנה. היא הייתה מורכבת מתיק אל-בד שקיבלתי כשקניתי בגדים בג'אמפ.

פרמתי את תיק האל-בד לגורמים ותפרתי אותו מחדש לפי צרכיי כשהוא מצופה בסריג. הוספתי גם רוכסן וכיס פנימי.  

הייתי מאד גאה בעצמי על התיק הזה. הוא שימש אותי רבות עד שנקרע. זאת לא הייתה אשמתו, הוא היה תיק עדין שנועד לארוז בגדים קלילים ואני הפכתי אותו למנשא של מחשב נייד.

למי שמכיר את המונחים אוכל לספר שהתיק היה סרוג בסריגה טוניסאית בטכניקת אנטרלק, צד אחד במשבצות כחול-לבן, וצד שני בגוונים ירוקים. את הידיות סרגתי ב-4 מסרגות כצינור ארוך כמו שסורגים גרב והשחלתי את ידיות האל-בד בתוכן.

היו לי פעם צילומים של התיק, אבל אני לא מוצאת אותם. זה לא כל כך נורא, כי אחרי שהשקעתי בו שעות רבות של עבודה כל סנטימטר ממנו צרוב לי בראש. מצד שני, אילו הייתי זוכרת היכן שמרתי את הצילומים שלו אולי הייתי יכולה לחלוק את התמונה עם העולם. 

אחר כך הסכר נפרץ והתחלתי לסרוג תיקים בסרט נע. אמנם העסק הזה של סריגת תיקים היה (ועדיין...) תחביב בלבד, ובכל זאת החלטתי שאני צריכה שם לליין התיקים שלי. בדיוק כמו שהתעוררתי בוקר אחד עם הדחף לסרוג תיקים כך גם הגיע השם: קיםגים. תיקים סרוגים. 

בשלב כלשהו למדתי לתפור את הביטנות בעצמי. פה אפשר לראות תמונות של תיק שסרגתי לפני כשנתיים. יש לו בטנה דו צדדית ובפנים כיסים מרוכסנים שצפונים בין שתי שכבות הביטנה. אני מאד גאה בעצמי על התיק הזה. עבדתי עליו במשך עשרות שעות. גם לתיק הזה תפרתי ביטנה כפולה אבל ויתרתי על הרוכסנים כי למרות המגניבות שלהם, הגעתי למסקנה שעבורי הם מיותרים. 

לסרוג תיק זאת השקעה עצומה. זה מתחיל בתלתל של מחשבה שמסתחרר בראש כמו עשן של סיגריה (אבל בלי תופעות הלוואי), ואז אני מחפשת השראה באינטרנט ומשלבת רעיונות שמוצאים חן בעיני מפה ומשם ומיישמת את כל מה שלמדתי מהטעויות שביצעתי בתיקים הקודמים. 

אחר כך אני חושבת על שילובים של צבעים, ומרקמים, ודוגמאות, ומחפשת חוטים שיתאימו לרעיון שמרחף בראשי, ובינתיים הרעיון הולך ותופס נפח. הוא כבר לא עשן או רוח רפאים חמקמקה. הוא מוצק יותר. יש לו נוכחות. אני יכולה לראות אותו כתמונה ואחר כך כחפץ תלת מימדי, ואני מתרגשת, ורוצה כבר למשש את המוצר המוגמר. מאחר ואני לא יודעת לצייר אז אני אף פעם לא מעבירה את הציור מהראש אל הנייר, וזה לא פשוט לשמור את התכנון בראש. הדברים היחידים שאני כותבת על נייר הם הוראות הסריגה, אותן אני כותבת אחרי שסרגתי כמה דוגמיות קטנות כדי לבדוק את המתיחות של החוט. סורגת חייבת להיות בקיאה בחשבון ובעיקר בערך משולש. 

אנשים שמחמיאים לי על התיקים שלי שואלים אם אני מוכרת. הם אומרים שהתיקים שלי יפים ומקוריים, ובטוחים שיהיו אנשים שירצו לקנות אותם.

אולי הם צודקים. אבל השאלה היא איזה מחיר אנשים יסכימו לשלם. כדי שהעסק יהיה כלכלי אני צריכה לחשב את השעות שהשקעתי ואת עלות החומרים, וגם אם אני מתמחרת כל שעת עבודה ב 10 ש"ח בלבד, מחיר התיק יהיה לפחות חמש מאות שקלים. במחיר כזה אפשר להשיג תיקי מעצבים.

וחוץ מזה, לתיקים סרוגים יש אורך חיים קצר, בעיקר אם משתמשים בהם באופן יומיומי.

התיקים חולים במחלה שיש לכל הסריגים באשר הם - מחלת הכדוריות. מכירים את זה שהסוודר האהוב עליכם מתחיל להשיר חוטים? אז זה קורה גם בתיקים. עדיין לא מצאתי דרך להתגבר על השחיקה הזו. תיק סרוג מחזיק בדרך כלל כ-שנה בשימוש יומיומי אינטנסיבי לפני שהוא מתחיל להתבלות. 

זה התיק שמכהן אצלי בחצי השנה האחרונה. 

התיק הזה סרוג מצמר כבשים. 100% צמר. אחרי שסיימתי לסרוג אותו עשיתי את מה שאסור לעשות עם צמר - כיבסתי אותו במכונת כביסה בטמפרטורה גבוהה. זאת לא הייתה טעות. רציתי שהוא יתכווץ, יתלבד. אחרי שהוא היה מוכן הוספתי לו המון כיסים. אני לא יודעת כמה אפשר לראות בתמונות, אבל הכיסים של התיק הזה תוכננו בקפידה רבה עפ"י הגודל של החפצים שלי. יש לי כיס מותאם לסמארטפון וכיס לארנק. כיס למשקפיים וכיס למשקפי שמש. כיס לטישויים, ואפילו עוגן מיוחד למפתחות כי הם תמיד הולכים לי לאיבוד בתיק. אני מרוצה מהתיק הזה. הוא קטן מספיק בשביל להיות יומיומי וגדול מספיק בשביל לאחסן בו כמות נכבדת של חפצים. הרצועות המלובדות חזקות במיוחד, והתיק מסוגל לשאת משקל כבד. אני קוראת לו התיק של מרי פופינס. עדיין לא ניסיתי אבל יש סיכוי שאצליח לדחוס לתוכו גם מנורה.   

אבל אני גם לא מרוצה ממנו. זה הפרפקציוניזם הארור. אני תמיד מרוצה ולא מרוצה מהתיקים שלי. כי הם אף פעם לא מושלמים. תמיד יש איזו פינה שבולטת בכמה מ"מ, איזה פסיק שלא יושב חלק. ודווקא הנקודות האלו תופסות לי את העין. 

בכל פעם שאני מסיימת לסרוג תיק יש לי תחושה של מריר-מתוק. אני גם גאה בעצמי וגם קצת כועסת על עצמי.

אני חושבת שככה זה אצל אנשים יוצרים, או שאולי זה רק אצלי, אבל הכעס העצמי הזה הוא חיוני. הוא הבערה הפנימית. הוא זה שדוחף אותי להיות יותר מדוייקת, להשתפר. הוא זה שדוחף אותי ליצור את התיק הבא. ומי יודע, אולי בתיק הבא אצליח לזקק את כל התובנות שצברתי מהתיקים הקודמים, אולי אצליח להבין את כל הצרכים שלי, אולי אצליח ליצור לי את התיק המושלם.