אני זוכרת את האור הרך שחדר מבעד לחרכי התריס במרפסת המזרחית בביתם הזמני של סבא וסבתא. זמני, כי הם מכרו את השטח שלהם לקבלן שעמל על בניית 2 בתי דירות במקום הבית הקטן שלהם. הייתי בת שמונה, מבוגרת מספיק כדי להבין שלא אראה עוד את הבית הקטן. לא אתנדנד בנדנדה שבחצר, לא אשחק בחול. לא אקטוף שסק מהעץ הגדול. לא אסרב לאכול את תפוזי הדם המפחידים. (הייתי בטוחה שהם עשויים מדם!)

תחושת האובדן הייתה חדשה ולא ברורה. לא ידעתי איך להתמודד איתה.

בהתחלה, סירבתי לנסוע לבית הזמני של סבא וסבתא. הם לא נראו לי מתאימים לבית, והבית לא נראה מתאים להם.

הייתי ילדה עקשנית. ככל הנראה נדרש מאבק כדי לשכנע אותי להשאר בביתם באותו בוקר חורפי. אני לא זוכרת את המאבק, רק את תחושת המועקה שהציפה אותי כשישבתי על הספה החרדלית בסלון של הבית הזמני.

הייתי הנכדה הבכורה. הייתי אהובה מאד, ואני מתארת לעצמי שלסבתא היה קשה לראות אותי עצובה, ואולי היא גם קצת כעסה על אמא שלי. אלוהים יודע שאהבה גדולה לא הייתה שם בין אימי לחמותה.

אני לא יודעת מה היו המניעים של סבתא, אני רק זוכרת את האור הרך, ואת קולות הכרכוש הנעימים כשמתכת נגעה במתכת ואת הכעס של אמא כשהיא חזרה וראתה אותי יושבת על הספה עם המסרגות והחוט האפור הצמרירי. אמא שלי רתחה. הנחיריים שלה רטטו מזעם, אבל היא לא אמרה כלום. היא אף פעם לא התעמתה עם סבתא. רק אחר כך כשהיינו בבית היא הוציאה את כל העצבים. על אבא.

אבל אני רציתי ללמד אותה לסרוג! אני רציתי! והיא לקחה לי את זה! 

אבא ניסה לנחם אותה. להתנצל. את אמא זה לא סיפק. אתה תמיד לוקח את הצד שלה, היא אמרה בטון נעלב. 

אני הקשבתי למריבה מאחורי הדלת הסגורה בחדרי. חשבתי לעצמי שאם צריך לבחור צדדים אז סבתא היתה בצד שלי, כי ביקשתי מאמי פעמים אינספור שתלמד אותי לסרוג - היא הייתה סרגנית מדופלמת. היא תמיד סירבה. כשתגדלי. לא עכשיו. אני עסוקה. בקיץ לא סורגים.

תירוצים היו לה למכביר, וככל שהיא סירבה יותר כך רציתי יותר. בסוף דווקא סבתא, התופרת שבכלל לא ידעה לסרוג, היתה זו שלימדה אותי את סוד המסרגות. 

ההדרכה של סבתא לא הייתה מספקת. הידע שלה מועט, והייתי זקוקה להכוונה נוספת. אמא סירבה. היא נאחזה בעלבונה במשך שנים. תלכי לבקש מסבתא, היא אמרה בכל פעם שביקשתי והתחננתי. רק כאשר הייתי בת 14 היא סוף סוף התרצתה. 

את תסרגי צעיף פסים, היא קבעה ואני לא התווכחתי, למרות שבכלל לא רציתי צעיף. אימי לימדה אותי סוג סריגה שנקראה פטנט. 2 עיניים ימין, 2 עיניים שמאל. כל כמה שורות החלפתי צבע, כי ככה סורגים צעיף פסים. בשלב כלשהו מדדתי את הצעיף על הצוואר. הוא נראה לי מוכן. עוד לא, אמא פסקה, ואני סרגתי עוד. את צריכה לפחות מטר ועשרים, היא אמרה, ואחר כך, את צריכה מטר וחצי. 

יצאה לי הנשמה מהצעיף הזה אבל לא ויתרתי. בסוף, אחרי מטר ושמונים של צעיף היא לימדה אותי איך מורידים עיניים.

זה היה צעיף כעור אבל אני הייתי בעננים. הייתי כל כך גאה במעשה ידי שלמחרת הלכתי איתו לבית הספר. אמנם חששתי ממה יגידו חבריי לכיתה, אבל ככל הנראה העונג שהיה טמון בכריכת הצעיף המפוספס סביב צווארי הניס את הפחד.

הייתי הילדה היחידה בכיתה שהיה לה צעיף. בחורף 81 צעיף לא היה פריט לבוש פופולרי, לפחות בקרב בני כיתתי. גם אני לא הייתי פופולרית בקרב בני כיתתי. הזיכרון הכי חריף שלי מהתקופה ההיא הוא התחושה של השקיפות שליוותה אותי. הרגשתי שלא רואים אותי. כאילו אין לי משקל ואין לי נוכחות. רוח רפאים. ככל כנראה זאת היתה תחושה מוטעית, כי תוך ימים ספורים כל הבנות בכיתה התחילו ללבוש צעיפים.

הרגשתי כל כך חריגה ולא שייכת, לא שמתי לב שהפכתי מודל לחיקוי. רק אחרי שנים הצלחתי להתבונן על הסיטואציה הזו (ועל עצמי) מהצד ולנתח אותה באופן אובייקטיבי.

זנחתי את הצעיף אחרי כמה ימים. הוא היה ארוך, מסורבל ומיותר. זנחתי אותו בתחושה שלא ארצה לסרוג יותר צעיפים אף פעם בחיים. מצד שני, כל כך נהניתי מהסריגה עצמה, שנותרתי עם טעם של עוד.