בתגובות לפוסט הקודם הוזכרו שיעורי המלאכה בבית הספר היסודי. מעניין שאף אחד לא התייחס לעניין המגדרי של שיעורי המלאכה. אני מניחה שלא רק בבית ספרי הייתה חלוקה לבנים-בנות בשיעורים הללו. הבנות למדו מיומנויות חשובות לחיים כמו ריקמה ותפירה, ואילו הבנים למדו נגרות. מיומנות חשובה לא פחות. 

גם בשנה הראשונה של התיכון, כיתה ט', הייתה חלוקה מגדרית: הבנות למדו הדפסה עיוורת על מכונות כתיבה. הבנים למדו מכניקה. 

שיעורי ההדפסה והמכניקה לא היו רק שיעורים סטראוטיפיים בהכנה לחיי עבודה, אלה היו גם טעימות ממגמות הלימוד שהוצעו בבית ספר. 

בסיום פרק לימודי ההדפסה העיוורת התברר שאני מדפיסה הכי מהר בכיתה, רכזת המגמה הציעה לי להירשם למגמת מזכירות. הייתי בדילמה, כי מסתבר שהצטיינתי גם בטעימה שקיבלנו ממגמת אלקטרוניקה. רכז המגמה הפעיל עלי לחץ אישי להצטרף למגמה שלו. הוא אפילו הצליח לשכנע את המורה למזכירות שתנהל איתי שיחה ותמליץ לי על המגמה שלו. זאת היתה שיחה מאד מוזרה, בה שפת הגוף של הדוברת לא התאימה בכלל למילים שנאמרו. כמעט נכנעתי, כשהודיעו שפותחים מגמה חדשה - מגמת מחשבים. לא ידעתי בכלל מה זה מחשב (ומי ידע מה זה ב 1982?) אבל משהו קרץ לי בשם והחלטתי להירשם למגמה. בדיעבד זאת הייתה בחירה ששילבה את שתי המיומנויות בהן הצטיינתי...

אהבתי את לימודי המחשבים אבל נהניתי גם משיעורי ספרות. אני חושבת שהייתי היחידה בכיתה שקראה את כל ספרי הבחירה ברשימת הקריאה לבגרות. את חלקם קראתי עוד לפני שידעתי שהם ברשימה. 

היום יש לי מספיק ניסיון חיים כדי לדעת שאפשר להיות גם וגם וגם. אני יכולה להיות מתכנתת שנהנית מפילוסופיה ואוהבת לעסוק באמנות, אבל בגיל הנעורים העולם היה מאד דטרמיניסטי. הייתי חייבת לבחור בין מדע לבין רוח. הייתי צריכה להחליט מי אני: ריאלית או הומאנית.

זאת בחירה לא פשוטה לנערה צעירה ורבת כשרונות, בעיקר כשהעולם מסביב צועק מעל כל במה אפשרית שרק הכישרונות הריאלים שלה נחשבים ל"משהו", וכל השאר זה פארש. אז הלכתי ללמוד הנדסת חשמל. נהניתי מאד מהלימודים. אבל תמיד היה לי גם ספר קריאה בתיק ובהפסקות סרגתי סוודר. 

השתוקקתי לסרוג סוודר עם צמות. לאבא שלי היה סוודר כזה בצבע בורדו. אמא שלי סרגה לו את הסוודר עוד לפני שהם התחתנו כשהוא היה עדיין רזה ואתלטי. בשלב כלשהו פלשתי לארון שלו ואימצתי את הסוודר הזה לחיקי. בתקופה ההיא - בשנים הראשונות של התואר הראשון אמא שלי עדיין הייתה מקור המידע היחידי שלי לענייני סריגה. כהרגלה, היא סירבה ללמד אותי איך לסרוג צמות. היא אמרה שזה מסובך מדי בשבילי. מסובך מדי!

חדוו"א 2 זה מסובך. שדות אלקטרומגנטיים זה מסובך. אבל סוודר עם צמות?

נו טוב, התפשרתי על סוודר רגיל. החלטתי שהוא יהיה שחור עם חפתים אדומים וכדי שהוא לא יהיה משעמם החלטי להוסיף בחזית ברק צהוב. 

היום אני יודעת שכדי לסרוג ברק צהוב באמצע סוודר שחור משתמשים בטכניקה שנקראת אינטרסיה. אבל אז לא ידעתי. הייתי צריכה להמציא את הגלגל בכוחות עצמי, וזה מה שעשיתי כשהברק הצהוב התכווץ לתוך עצמו ונראה יותר כמו צינור מעוות.

פרמתי הכל והתחלתי לבדוק מדוע זה קרה. בשלב הבדיקות תפקדתי כמהנדסת שמנתחת בעיה באמצעות הכלים ההנדסיים שעומדים לרשותה: ניסוי וטעייה, חשיבה לוגית, פירוק לגורמים. בסופו של דבר הבנתי ממה נובעת הבעיה. זה היה רגע כזה של אאוריקה. ברגע שהבנתי את הבעיה הפיתרון היה מיידי ומובן מאליו. 

אני חושבת שזה מה שיפה בסריגה - יש בה הרבה רבדים. 

ברובד הפשוט ביותר היא רק פעילות מונוטונית של האצבעות. אבל ידוע שלפעילות מונוטונית כזו יש אפקט מרגיע אפילו מדידטיבי. 

מבחינתי, סריגה היא אמצעי נהדר לשקוע במחשבות עמוקות, כי המוח השמאלי עסוק עם האצבעות, ולכן המוח הימני יכול לקבל הבלחים של שליטה. הרבה פעמים תוך כדי סריגה נגלות לי תובנות חדשות, נופלים לי אסימונים. למתבונן מהצד זה נראה שאני עסוקה במלאכת יד, אבל לפעמים הסריגה היא רק הסוואה.

רובד נוסף של הסריגה דורש הרבה תכנון וחישוב, כי בניגוד לתפירה בה גוזרים בד קיים לפי מידות הגוף, בסריגה מייצרים את הבד ואת הבגד בו זמנית.

צריך לתכנן היטב את הסריג לפני שסורגים אפילו שורה אחת. צריך לבצע מדידות מדוקדקות וחישובים שמסתמכים על מתיחות החוט, ועל התכווצות הסריג, וזה לא פשוט בכלל. מניסיון.  

סריגה היא פעילות נהדרת למי שאוהב לדמיין, כי מתחילים מפקעת של חוטים ומסרגה אחת או שתיים, כלומר מכלום. צריך הרבה דמיון ואמונה עצמית כדי להפוך את החוטים לפריט לביש או שימושי או אפילו קישוטי. ואחר כך, כשמחזיקים ביד את הצעיף או הבובה או התיק יש תחושה של הגשמה וגאווה. זאת יצירה של יש מאין.  

הסריגה על כל רבדיה נותנת מענה להרבה דברים שאני אוהבת. היא מאפשרת לי להיות מהנדסת ואמנית בו זמנית. היא מספקת לי אתגר אינטלקטואלי, עניין והנאה. לפעמים, כשהסריגה נהיית מונוטונית אז אני סורגת וקוראת. כשאני מבצעת את שתי הפעולות הללו בו זמנית אני מרגישה שלמה ונינוחה. אני מרגישה שאני מתפקדת בהרמוניה, שכל החושים שלי מסונכרנים. זאת הרגשה נהדרת מאין כמוה.