ביום שגרתי ורגיל לפני כשלוש שנים שוטטתי להנאתי בפינטרסט בזמן שתיית הקפה של הבוקר. זה היה הרגל שסיגלתי לעצמי אחרי שהבנתי שאני יכולה ללמוד באינטרנט את כל מה שרציתי לדעת על סריגה ולא היה לי את מי לשאול. הפינטרסט היה התוספת האחרונה לניוזלטרים והאתרים עליהם כבר הייתי מנויה, ובכל בוקר שוטטתי בו קצת כדי לקבל השראה. אותו בוקר לא היה שונה מהרגיל. סימנתי לעצמי כמה דברים מעניינים כשפתאום, בלי כל התראה מוקדמת הנשימה שלי נעתקה מרוב יופי. 

באותה תקופה פיתחתי אובססיה קלה לגבי סלסילות תחרה, בגלל שהן כל כך אוקסימורון. איך משהו דקיק שרובו עשוי מאוויר מסוגל להכיל בתוכו משהו כבד יותר ממנו (סוג של טארדיס). יש לי נטייה כזאת להתאבסס (יש מילה כזאת!) על כל מיני דברים כמו תיקים, סוודרים עם צמות, ולאחרונה - נעליים.

כשאני אובססיבית על משהו אני לומדת אותו במשך שעות. קוראת עליו באינטרנט. מחפשת תמונות. רואה סרטונים. אני חוקרת אותו מכל הכיוונים האפשריים. בסריגה, זה אומר שאני לומדת את הטכניקה ואחר כך סורגת וסורגת וסורגת עד שאני שולטת בתחום. עד שאני יכולה ללמד אחרים.

בשלב הזה אני בדרך כלל מאבדת עניין ומוצאת לי תחום חדש להתאבסס עליו. 

בכל אופן, בבוקר ההוא, ידעתי שאני חייבת-חייבת-חייבת ללמוד איך עושים את הדבר היפהפה הזה, כי מהרגע הראשון היה לי ברור שהסלסילה הזה מוצרה בטכניקה שאינה מוכרת לי. זו היתה הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על קיומה - tatting.   

טאטינג היא מלאכת ריקמה עתיקת יומין. בשיטה הקלאסית היא נוצרה באמצעות מכשיר שנקרא shuttle. בשיטה המודרנית יוצרים את הריקמה על מחט ארוכה. חיפשתי מחטים כאלו בחנויות היצירה בארץ אבל לא מצאתי כלום. למזלי, בתקופה ההיא הדואר עדיין עבד כמו שצריך. תוך שבוע הגיעה ערכת המחטים שהזמנתי מחו"ל. בינתיים כבר הספקתי לצפות בהדרכות ביוטיוב כך שידעתי באופן חלקי מה לעשות, ואולי זו היתה הסיבה שמהרגע הראשון שאחזתי את מחט הטאטינג ביד הרגשתי כאילו היא מוכרת לי.

יש אימרה כזאת - זה כמו לרכב על אופניים, שבעצם אמורה להגיד שמי שרכב פעם על אופניים יידע לחזור ולרכב עליהם גם אם לא רכב במשך שנים ארוכות. ככה הרגשתי כשאחזתי מחט טאטינג לראשונה - כאילו אני נזכרת במשהו שידעתי תמיד. מי יודע, אולי פעם, בחיים קודמים הייתי רוקמת תחרה...

בדרך כלל כשלומדים טכניקה חדשה או נושא חדש זה לוקח זמן, אבל במקרה של הטאטינג ייצרתי משהו בעל ערך כבר מהרגע הראשון. זה היה זוג עגילים בגוונים של ירוק עם חרוזים שחורים. הייתי מאד מרוצה ממעשה ידי. בערך באותה תקופה "ירשתי" אוסף של חוטי ריקמה מנערה שהתבגרה מהכנת צמידי חברות. אספתי את החוטים לחיקי בשמחה, כי הם בדיוק החוטים המתאימים לטאטינג, כך שיכולתי ליצור ריקמות עדינות בקשת של צבעים. בטכניקה של הטאטינג רוקמים אלמנטים קטנים ועדינים מאד שמתחברים אחד לשני באמצעות ווים מיוחדים שנוצרים תוך כדי העבודה. מאחר ומשתמשים בחוטים דקיקים מאד אז השיטה מתאימים במיוחד לתכשיטים - עגילים, תליונים, צמידים וכו'.

אני לא אוהבת תכשיטים. אני מרגישה שהם חונקים אותי. אמנם מדי פעם אני עונדת עגילים, אבל רק לשעתיים-שלוש לא יותר, אחרת יש לי אינפקציה, כאילו השתילו לי איבר והגוף דוחה אותו. 

לשמחתי אני מוקפת בקרובות שאוהבות מאד תכשיטים, ובמיוחד כאלו שעשויים בעבודת יד. אז לכל ימי ההולדת של בנות המשפחה רקמתי עגילים ושרשראות ותליונים וצמידים. כל כך נהניתי לשמח את הנשים האהובות עלי עם התכשיטים שלי, והן שמחו לענוד אותם, כי כל תכשיט הוא יחיד ומיוחד ואין עוד מישהי בעולם שיש לה תכשיט זהה.

הטאטינג אמנם היה אהבה ממבט ראשון אבל הוא התגלה כאהבת אמת, לא סתם אובססיה רגעית שנזנחת כשאני מגיעה לתחושה של מיצוי.

בשנים שחלפו מאז אותו בוקר גורלי המשכתי ללמוד ולהתמקצע. למי ששואל איפה למדתי אני עונה שאני בוגרת אוניברסיטת יו-טיוב, וזאת האמת, כי את כל הידע שלי צברתי מהרשת. מצאתי ביוטיוב סדרת סרטונים של אמנית טאטינג איטלקיה. אמנם הסרטונים באיטלקית, אבל זה לא הפריע לי כי אני הסתכלתי רק על הידיים שלה, והן דוברות בשפה בינלאומית (וחוץ מזה, על הדרך, התחלתי להבין קצת איטלקית אז זה רווח כפול). 

המשכתי להכין ולחלק תכשיטים לכל מי שאני מכירה, עד שבסוף כבר לא היה לי למי לתת. נוצר מצב שהפרה רוצה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, ואז הבת שלי הציעה שננסה למכור את התכשיטים שלנו. בתי מכינה תכשיטים מנייר בטכניקה שנקראת קווילינג, גם גיסתי יוצרת בנייר ובחומרים אחרים, וכך נולד המיזם שלנו שנקרא תתחדשי.

שלושתנו נהנות ליצור ביחד וגם לבלות ביחד. בקיץ האחרון בילינו די הרבה בדוכני המכירה שלנו, וזה היה סוג של כייף משפחתי. נרשמה התלהבות גדולה מהתכשיטים שלנו, אנשים החמיאו לנו על העדינות, על הצבעוניות, על המקוריות. לא מכרנו הרבה, כי אנחנו כנראה יותר אמניות מאשר נשות מכירה, אבל זה לא היה כל כך נורא כי לא תכננו להתפרנס מהתכשיטים, זה היה יותר בשביל החוויה, וכדי לראות איך אנשים מגיבים ליצירות שלנו. 

אני זוכרת את המכירה הראשונה שלי. זה היה רבע שעה לפני הסגירה. לדוכן הגיעה אישה גדולה, מטופחת. היה לה שיער זהוב מתולתל וארוך. היא הייתה אישה מרשימה. עם נוכחות. אי אפשר היה לפספס אותה. ראיתי אותה עוד קודם מרחרחת סביב הדוכנים. מחפשת.

התרגשתי לראות אותה מודדת את העגילים שלי. הם נראו כל כך יפים עליה, כאילו הכנתי אותם במיוחד בשבילה. בסופו של דבר היא רכשה את עגילי החמניות. הוצפתי בתחושות אמביוולנטיות. מצד אחד - הצלחתי לגעת במישהי באמצעות האמנות שלי. זאת היתה תחושה של התעלות, כאילו מישהו הבין את מה שאמרתי בלי מילים. חוץ מזה, העגילים מאד הלמו את האישה. האסתטיות שלהם השתלבה באופן הרמוני עם האסתטיות שלה, וזה היה מאד נעים לעין. מצד שני, בשמחה היה מהול גם צער על הפרידה מהעגילים. זכרתי את השעות שהשקעתי בתכנון ובביצוע. הצטערתי שלא אראה אותם שוב. אני עדיין מתגעגעת אליהם קצת, וכל פעם שאני בחיפה אני מסתכלת סביבי ומחפשת את האישה שקנתה אותם. אני חושבת שזה יגרום לי לאושר גדול להתקל בה במקרה ברחוב כשהיא עונדת אותם.

לאחרונה התחלנו למכור את התכשיטים שלנו באמצעות הפלטפורמה של שופינג לאישה. לא ידענו איך זה יילך ועד כמה אנשים באמת קונים בחנויות האלו של שופינג לאישה, ומאד הופתענו כשהפריט הראשון שמכרנו היה היקר ביותר בחנות שלנו. אני מאד מקווה שהרוכשת נהנית מהשרשרת האדומה כמו שאני נהניתי להכין אותה.

חוץ מזה, החלטנו לנסות לערוך גם סדנאות יצירה, בגלל שכל אישה שניה שנעצרה בדוכן שלנו שאלה אם אנחנו עושות גם סדנאות, אבל ככל הנראה זאת היתה סתם שאלה שהופרחה לחלל האוויר כי עד עתה לא הצלחנו להרים את הסדנאות שלנו. חשבנו להתחיל במשהו פשוט, פעילות כייפית ומשפחתית רב- דורית, משהו שאנחנו יכולות לעשות בצוותא כי כאמור, העניין המרכזי במיזם שלנו הוא להיות ביחד, ומה יכול להיות יותר כייפי מאשר עיצוב חולצה אישית? גם יוצרים בהנאה וגם יוצאים עם משהו שימושי.

באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה אהבו את הרעיון ולפני שבוע שבועיים דיברו על הסדנא שלנו במשך 40 שניות (בפינה שמדברת על מה יש לעשות היום, בסביבות 6:30 בבוקר). אולי היינו צריכות לשלם להם כדי שיזכירו גם את אתר האינטרנט שלנו או שיסבירו לצופים איך להירשם, כאמור, אנחנו נשות שיווק מאד גרועות. בכל אופן, אף אחד לא נרשם לסדנה בעקבות הפרסום הטלוויזיוני, ובינתיים קצת זנחנו את העניין. 

אז התחלתי את "קריירת" הסריגה של בצעיף כעור באורך הגלות, ואחרי דרך חתחתים ושלושים שנה הגעתי לפיסגת היצירה (בינתיים) - ריקמות טאטינג עדינות וענוגות. ומה עוד צפון בעתיד? מי יודע. אני בטוחה שאמצא לי אובססיות חדשות, ואולי בעוד כך וכך חודשים אוסיף גם פוסט רביעי לסדרה הזו. 

אגב, בזמן כתיבת הפוסטים הללו סרגתי וליבדתי 2 תיקים קטנים. אחד נתתי במתנה ושכחתי לצלם אותו, אבל הנה השני:

הוא גדול מספיק כדי להכיל בנוחות מחברת, ארנק וטלפון סלולרי. אפשר לראות את המחברת והארנק בצד ימין למעלה (והטלפון לא יכול להיות בתמונה כי הוא המצלמה :)

הפרח הצהבהב שמקשט את התיק, וגם השרוך הצהוב (שעדיין לא תפרתי לתיק) הם תוצאה של פרוייקט כושל לנסות להכין סנדלים בטאטינג. שמרתי אותם כי ידעתי שיום אחד אוכל להשתמש בהם למשהו אחר. מי שמצליח לראות משהו למעלה בקטע המטושטש של התמונה (כן, צילום זה לא הקטע החזק שלי), אז בדפדפת מצוייר עיצוב של פרוייקט הסריגה הבא שלי - ז'קט שיהיה סרוג במסרגה אחת בטכניקה טוניסאית. אני עדיין לא סגורה לגבי כל הפרטים, אבל אם הוא ייצא לפועל אעלה לפה תמונות כשאסיים.