אתמול אחר הצהריים עמדתי על רציף הרכבת בתחנת נתב"ג כששמעתי את החדשות הרעות. זה היה צפוי, ובכל זאת, המוות תמיד מפתיע.

בדיוק חזרתי מביקור קצר אצל הבן בלונדון, ואולי עוד אכתוב עליו בהמשך, אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על לימור. 

החיים שלנו השיקו בכמה מעגלים שונים, אחד מהם פה, בישראבלוג. גם לימור היא בלוגרית.     

ההכרות שלנו התחילה הרבה לפני שנהיינו בלוגריות או חברות בפייסבוק - נפגשנו בבית הספר היסודי כשהילדים שלנו למדו באותה הכיתה.

באותה תקופה לימור הייתה הספרנית בספריית הילדים בבית הספר, וזה היה מעגל נוסף בו חיינו השיקו - האהבה לספרים.

פעם פגשתי אותה בספריה ליד המדף של המד"ב. בתקופה ההיא שתינו השתתפנו בסדנת כתיבה שנערכה בספריה. אני הייתי באה מוקדם כדי לבחור לעצמי ספרי קריאה, ובאותו היום היא הגיעה מוקדם בדיוק מאותה סיבה. היא עמדה עם ספר ביד. קחי, היא אמרה והושיטה לי את הספר, את חייבת לקרוא אותו. זה היה "המשכוכית".

לא רציתי לקחת, כי נראה שהיא בחרה את הספר הזה לעצמה. קחי, קחי, לימור אמרה באגביות, אני קראתי אותו כבר ארבע פעמים, אני יכולה לחכות עם הפעם החמישית.

לכאורה מדובר באירוע יומיומי. שתי נשים נפגשות בספריה, ואחת ממליצה לשנייה על ספר. אני בטוחה שעבור לימור באמת היה מדובר במשהו שגרתי, אבל בשבילי זאת הייתה חוויה רגשית. הרצון של לימור לחלוק איתי את החוויה האסתטית שטמונה בקריאה, הנתינה הזו - בלי שבכלל ביקשתי משהו, הרצון לגרום לי להנאה - זה ריגש אותי מאד, ולכן הרגע הזה נחרת בזיכרוני.  

אני רוצה לחדד את העניין: לימור ואני לא היינו חברות. כלומר, חיבבתי אותה מאד, אבל ההיכרות שלנו לא חרגה מעבר לכך שהיינו אימהות לילדים בני אותו הגיל, ולכן, העובדה שהיא ויתרה על חווית הקריאה שלה עבורי היתה, בעיני, מעשה ראוי לציון. גילוי כזה של טוב לב הוא משהו שלא נתקלים בו בכל יום. 

זכור לי שסמוך ליום ההוא היא פרשה מסדנת הכתיבה. לא נפגשנו כמה שנים, עד שיום אחד הייתי צריכה משהו וקפצתי אליה לחנות היצירה שהיא פתחה ביובלים. היא עזבה את עבודת החלומות בספריית בית הספר כדי להגשים חלום אחר. דיברתי על המשכוכית והזכרתי לה שהיא נתנה לי את הספר באותו יום. היא לא זכרה. או שאולי היא זכרה ולא רצתה לעשות מזה עניין. הודיתי לה, אבל היא נפנפה בידה בביטול, אה, שטויות. היא אמרה. 

נפגשנו אחר כך בירידים של יצירה, זה היה תחום נוסף בו החיים שלנו השיקו. כשרצינו למכור את התכשיטים שלנו בדוכנים התקשרנו להתייעץ איתה. זה היה בסוף חודש יולי. אני לא יכולה לדבר עכשיו, היא אמרה בטלפון, אני קצת חולה. 

קצת חולה. חשבתי שיש לה שפעת.

סיכמנו שנדבר כשהיא תחלים.

זה לא קרה. 

כחצי שנה חלפה מאז גילוי המחלה ועד שלימור הלכה לעולמה. בחצי השנה הזאת היא היוותה מקור השראה לכל מי שהכיר אותה.

האומץ בו היא התמודדה עם המצב ואיך שהיא היישירה מבט לעבר המציאות. היא לא התחמקה ממנה אף לא לרגע אחד ובכל זאת הצליחה לשמור על חוש ההומור שלה. היא כתבה בגילוי לב ולא הסתירה דבר. מה יש לי להתבייש, היא כתבה, לא ביקשתי את הסרטן הזה.

באחד הפוסטים כתבה שנהגה לשוחח עם בעלה ולשאול אותו מה היה קורה אילו. מה הם היו משנים בחייהם אילו היו מקבלים פתאום סכום עתק, או אילו היה נודע להם שנותרו להם רק חודשים ספורים לחיות. לא היינו משנים כלום, הם אמרו אחד לשני, אנחנו חיים בדיוק את החיים שאנחנו רוצים לחיות.

ואז השאלה ההיפותטית הפכה למציאות. הרופאים לא אומרים כמה זמן נשאר לי, לימור כתבה, אבל זה לא משנה. אני לא מצטערת על כלום. חייתי בדיוק את החיים שרציתי.

כמה אנשים יכולים לומר את המשפט הזה? כמה אנשים יכולים לומר את המשפט הזה, ואתם תדעו שזה נכון במאת האחוזים, שאין פה שמץ של זיוף. 

המילים של לימור ריגשו אותי, ולא רק אותי. היא נגעה בכל כך הרבה אנשים. והם באו ללוות אותה בדרכה האחרונה. למרות הגשם והבוץ.

עמדתי רחוק, שמעתי רק מילים בודדות מההספד שספד לה בעלה. הקשבתי לשיחות שהתרקמו סביבי. היא הייתה אלופה. הצליחה בכל מה שעשתה. אנשים שיתפו את הזיכרונות שלהם מלימור וכולם דיברו בחיבה ובגעגועים. אלו לא היו סתם דיבורי לוויות כדי לצאת ידי חובה. אתם בטח מכירים את זה. כל חרא-של-בן-אדם בזמן חייו הופך ל משכמו-ומעלה ביום מותו. אבל לא במקרה הזה. אפשר היה לראות את הצער על פניהם של כל הנוכחים. 

התחיל לטפטף, ואז הפסיק והתחיל שוב. ראיתי את ים המטריות הצבעוניות. נפתחות. נסגרות. נפתחות שנית. חשבתי שלימור היתה מוצאת הרבה יופי ברגע הזה. מחול אחרון ופרידה.   

אז לא היינו חברות ובכל זאת אני עצובה היום. למען האמת, אני עצובה מהרגע שלימור כתבה שאין תרופה למצבה ויש רק טיפולים מאריכי חיים.

אנשים כמו לימור הם יצורים נדירים, בודדים בעולם. אנשים מלאי אופטימיות, שמקרינים רק אהבה. אין לי ספק שהיא תחסר לרבים, רבים מאד.   

יהי זכרה ברוך.