מכירים את התחושה הזאת שיש לכם כל כך הרבה דברים שאתם רוצים לעשות, שהכל רוחש ומזמזם לכם בתוך הראש ואתם מרגישים שעוד רגע תתפוצצו מרוב היצירתיות שמבעבעת לכם מתחת לעור, אתם מרגישים שאין לכם מספיק שעות ביממה כדי להספיק את כל מה שאתם רוצים לעשות, ואתם בלחץ של זמן, בעצם, לחץ זמן זאת לא ממש מדוייק, דימוי יותר הגיוני יהיה קומקום חשמלי ממש דקה לפני הרתיחה, כור אטומי ננו שנייה לפני הביקוע.

מכירים את זה שמרגישים ככה, ובסוף לא עושים עם זה כלום? 

איזה כייף לי שאני לא נמצאת שם יותר. 

בחודשים האחרונים אני כל הזמן בתנועה, והכל רוחש ומזמזם עוד יותר, ו- אין לי זמן, אין לי זמן! אין לי זמן!!!

אני מתנצלת שלא יוצא לי להיות פה. אני עסוקה בכתיבה ובשיווק ובלימוד דברים חדשים על העולם הזה של self publishing, וזה תענוג גדול מאד כי אני מרגישה שזה העולם שלי. אלו האנשים שלי. כמה טוב להרגיש שייכת. 

גיליתי את עולם הפודקאסטים, זה פשוט מדהים. 

הורדתי אפליקציה לטלפון ונרשמתי לשמוע כל מיני פודקאסטים בנושאים שמעניינים אותי, ועכשיו כל פעם שאני צריכה לעסוק במשימות משעממות כמו ניקיון למשל, או נהיגה, אני יכולה לשמוע הרצאות על דברים שמעניינים אותי, ולא לשמוע את מה שמשדרים במקרה ברדיו באותו הזמן.

אני אוהבת לשמוע דיבורים בזמן הנהיגה, אבל עכשיו אני כבר לא שבויה של תחנות הרדיו. אני יכולה להאזין למה שמעניין אותי באמת.  

וזה ממש סטארט אפ הדבר הזה, לנקות וללמוד דברים חדשים בו זמנית! 

אם גם אתם רוצים לבחור את התכנים אליהם אתם מאזינים אני ממליצה להתחיל מפה, ואם אין לכם בעיה להקשיב לדיבורים באנגלית אז אתם בכלל הולכים לעוף, כי יש תוכניות על כל נושא ביזארי שתוכלו לחשוב עליו. אפשר להתחיל לחפש תוכניות פה וגם פה. 

קשה לי להשאר מפוקסת כשהאביב מדגדג לי בנחיריים ומייבש לי את העיניים, והכל פורח וירוק ומסחרר וקורא לי - בואי, בואי.

אתמול לקחתי שעתיים הפסקה והתחלתי לכסח את עשביית האביב בחצר. כן, שעתיים עבודה בגינה ואני קוראת לזה התחלתי. אני צריכה לפחות עוד ארבע שעות כדי לסיים להוריד את שיבולי השועל ועכנאי יהודה וזקן התיש המצוי שהתנחלו פה, אבל איזה כייף שהם פה, כי הם מגרשים את הטיון הדביק, הדבק הזה שאי אפשר להיפטר ממנו גם אחרי שעוקרים אותו עם מעדר.

אני אוהבת את הגינה במראה החורפי הפראי שלה, זאת כבר לא גינה אלא אקו-סיסטם שלם עם חיפושיות וחרגולים וזיקיות וחרדונים וגם זעמן שחור אחד צעיר, בקושי מטר וחצי אורך שנחרד מרבצו מהרעש של הסכינים המתקרבות.

אני מכסחת ומתנצלת בפני כל באי הגינה בין אם יש להם גבעול או רגליים, שאני הורסת להם את הבית. אני מרגישה מרושעת כמו הציידים מבמבי, ואז אני שומעת ציוצי גיל וצמד שחרורים נוחתים לצידי על המדשאה המכוסחת. הם מנקרים בה בשמחה, מוצאים בה כל טוב ואני חושבת, נו, מי ידע שבין גלגלי המכסחת אפשר למצוא את גלגל החיים. 

כמה אני אוהבת את הימים הארוכים האלו של שעון הקיץ, בעיקר עכשיו כשהאוויר מלא ניחוח של פריחת הדרים. 

היה חורף מבאס. כלומר, לא-חורף מבאס באי-חורפיותו. לא ממש גשום ולא ממש קר, אבל עכשיו כשהוא כבר נגמר הוא מיד נשכח, לפחות ע"י יצורי הגינה, ואני חושבת שאפשר ללמוד מהם הרבה. איך לשים מאחור חוויות מבאסות. לשחרר את העבר. ואני לגמרי שם. משוחחרת. אני הולכת עם הפנים קדימה, צועדת לעבר האור, ויש כל כך הרבה ממנו עכשיו.