אתמול בצהריים. החניון ליד חנות הירקות. אני מעמיסה שקיות לתא המטען ומטפטפת. כל כך חם. 

משאית מנסה להכנס לחניון. מישהו חונה על כביש הגישה וחוסם לה את הדרך. ובאותו הזמן מכונית אחרת מנסה לצאת מהחניון, אבל אי אפשר לצאת בגלל המשאית. זה מספיק בשביל להתחיל בקרב צפצופים שלא מבייש גם צפצפנים מומחים שיודעים לצפצף על כל העולם.

הרעש מחריש אוזניים. יחד עם החום והאור האכזרי של שעת הצהריים זה ממש בלתי נסבל. הגיהנום בהתגלמותו. 

למזלי, הקדנציה של הצפצופים אורכת רק דקות ספורות. הכל משתחרר עד שאני מחזירה את העגלה הריקה לצי העגלות המרופטות שעומדות בכניסה לחנות.

חם כל כך. כל כך חם. 

כשאני חוזרת לאוטו אני רואה מישהו שמנסה לצאת ברוורס. רכב קטן לבן ובתוכו יושב נהג עם שיער לבן. מאחוריו עומדות שתי עגלות. אין סיכוי שהוא מצליח לתמרן את עצמו החוצה. אני רואה אותו מביט במראה. הוא מודע לסיטואציה אבל אני בכל זאת צועקת. תיזהר!  

הוא שומע אותי מבעד לחריץ החלון הפתוח, מהנהן ועושה לי סימן שאני מפענחת כ- איזה אנשים חסרי התחשבות. 

חכה שניה, אני מסמנת לו. טיפת זיעה מלוחה מטפטפת לי על השפתיים. 

אני מזיזה את העגלות לעבר המדרכה כך שהן לא יפריעו לתנועה.  

הוא יוצא אחורה בתנועה חלקה ונוסע לדרכו. אני מתבוננת בו בזמן שהוא נוסע לאחור, אבל הוא לא מעיף בי מבט. לא מחייך. לא מנפנף. לא מניד בראשו. שום הכרת תודה.