השעה היא שבע בבוקר ואני כבר בבריכה. 

מזג האוויר מושלם. 25 מעלות, לפי מד הטמפרטורה באוטו. מעונן חלקית והשמש מלטפת. 

המים קרירים. לא קרים מדי ולא חמים מדי. 

התחושה של הגוף מפלח את המים היא אלוהית. ממש מעשה בריאה. אני מרגישה מוגנת, כמו בתוך שק של מי שפיר.

השרירים בזרועות ובגב מתכווצים. עובדים. הם עושים את מה שהם נועדו לעשות. זה כל כך טוב.  

אני אוהבת לשחות בבוקר, כשהאוויר צלול והאור רך.

ואני אוהבת לשחות בבריכה החיצונית מול הנוף. בכל פעם שאני מוציאה את הראש לשאוף אני רואה את הגבעות ממול, והמראה מרחיב את הלב.  

אינני היחידה. 

סביבי יש עוד הרבה שחייני בוקר. חלקם גברים. חלקם נשים. את חלקם אני מחבבת. מאחרים אני מעדיפה להתרחק. 

כולנו חולקים את אותו התווך (ואולי גם את אותם נוזלי גוף...) אבל אנחנו נפרדים. איש איש במסלולו. 

פתאום אני מבחינה בלהקה של ציפורים חגה מעל המים. הן עפות נמוך ומהר ואחת מהן מרחפת מעל פני המים בזמן שהיא לוגמת ממי הבריכה. יש להן זנב ארוך מפוצל. הגחון צהוב ונדמה לי שאני מבחינה גם בנצנוץ של תכלת. 

אני עוצרת במים הרדודים ומתבוננת בהן. איך הטבע משתלב בבריכה המתועשת, הרבועה, מעשה ידי אדם. 

הן להקה, בדיוק כמונו, השחיינים. אבל הן שומרות אחת על השנייה, משתפות פעולה. ואילו אנחנו, השחיינים, רבים על מסלולים. אנחנו לא יודעים להתחשב זה בזה. 

הציפורים מתרחקות ומתקרבות. כל פעם אחת אחרת שותה קצת בזמן התעופה. הן עפות כל כך מהר. אני תוהה: סיסים או סנוניות? 

אין לי מושג. ולמי בכלל אכפת. המחזה מרהיב. אני לא יכולה להפסיק לחייך. זה כל כך יפה. 

אני היחידה שמבחינה בהן. השחיינים האחרים ממשיכים לחתור במים. הלוך ושוב. הלוך ושוב. 

המציל מנמנם מאחורי משקפי השמש שלו. 

בשביל כל האחרים הציפורים הן הגורילה בחדר. בשבילי הן מתנה.