ב- 5:15 בבוקר אני אוספת את ש'. הרחובות ריקים וחשוכים.

אנחנו מגיעים לשביל נחל הנעמן ב- 5:27. האוויר שקט, כהה ולח.

ערפל סמיך רובץ על המים. גם חורשת האקליפטוסים אפופה בערפילים. המראה פסטורלי ומסתורי. רומנטי ומפחיד כאחד. אנחנו הולכים היישר לתוך הענן שנכלא במעבר מתחת לכביש 22 ולרגע אחד אני חושבת שתכף יצוץ פה כלבם של בני בסקרוויל, אבל לא. אנחנו מגיחים בריאים ושלמים מצידה השני של המנהרה. 

זה אשל, ש' שואל ספק אותי ספק את עצמו. הוא ממולל את עלי השיח. 

אני מכיר אותם במופע אחר, הוא אומר, ומוסיף, לא נורא. נראה יותר טוב כשהשמש תצא.

בינתיים, האוויר מתבהר במקצת עם דמדומי השחר. אני מרגישה כאילו נכנסתי לסרט שחור-לבן שלאט-לאט הולך ומקבל צבע. הצבעים הולכים ומתחדדים בזמן שהשמש מטפסת במזרח. 

אנחנו פוסעים על הטיילת. אנחנו דוד ואחיינית. אחיינית ודוד. אנחנו שני מבוגרים שאוהבים לצעוד מוקדם בבוקר. אנחנו אוהבים את הטבע. שנינו מרגישים כלואים בתוך עיר גדולה. ש' מספר לי על הגעגועים למדבר עכשיו כשהוא מתגורר במגדל אורבני.

להקה של ציפורים מתעופפת מתוך הסבך. כבר מספיק בהיר, ואני מזהה אותם לפי המקור. מגלן חום. 

ש' מספר לי על הציפורים שראה בביקור בברזיל. הוא יודע לספר כל כך טוב. אנחנו הולכים על גדת שלולית הנעמן, אבל הלב מרגיש באמזונס. 

עד מהרה אנחנו מסיימים את השביל הסלול וממשיכים לפסוע על דרך הכורכר לכיוון כפר מסריק, שם נסתובב ונחזור. 

בשש בבוקר מתחילים להגיע האצנים ורוכבי האופניים. הם לובשים בגדים ממותגים וחולפים על פנינו כמו רוח סערה, נושפים ברכת שלום מחוייכת. 

אני אוהבת את הפגישות החטופות האלו עם משתמשי הדרך האחרים. אני מרגישה מחוברת אליהם בחוטים סמויים. הם יכולים להיות שונים ממני בתכלית השינוי, אבל לרגע אחד בבוקר אנחנו אותו הדבר. אולי זה בגלל היום החדש שמפציע. הוא עדיין תינוקי ומלטף שכזה. כולו קרניים צהובות שמופיעות מעבר להרים במזרח. ההרים האלו שאני קוראת להם בית. 

נצנוץ של טורקיז מקפץ על המים כאילו היה אבן שטוחה. שלדג.  הוא כל כך יפה וזריז. מצמוץ אחד, ופספסת. 

פתאום קמה מהומה מתחת לעלי הנופר. שני שפמנונים גדולים רבים שם על משהו. אנחנו נעצרים לצפות במופע, וגם סיקסק אחד גדול שפתאום מגיח לו ממערב והולך על השביל בזהירות של פינגווין.  

ש' ואני פוסעים בניחותא ומדברים על ספרים. האהבה שלנו לספרים עוברת בגנים. או שאולי הוא היה זה שהדביק אותי בקדחת, כאשר הלעיט אותי בילדותי בספרות קלאסית. אני זוכרת פעם אחת, בשבוע הספר, הוא קנה לי ספר בכריכה לבנה, קשה. אלתרמן לילדים. כל כך אהבתי אותו. הקראתי אותם במשך תקופה ארוכה לכל ילד שבא לבקר. אף אחד לא אהב לשמוע אותי מקריאה. הכרחתי אותם, והם ישבו צייתנים ושתוקים, הקשיבו לי ולא הבינו ממה אני מתלהבת. 

אנחנו צוחקים מהזיכרונות ומאיטים את הקצב, כאילו הם כבדים, הזיכרונות הללו שאנחנו גוררים איתנו. 

בניגוד לקרובי משפחה אחרים שהרגישו צורך לחנך אותי, להגיד לי איך להתנהג ואפילו איך לחשוב, ש' לא הכתיב לי כלום. להפך, הוא תמיד התייחס אלי בגובה העיניים. הוא תמיד שאל אותי מה אני חושבת. הוא התעניין התעניינות אמיתית וכנה בדברים שעניינו אותי.

ש' חשב שלילדים לא מגיע יחס שונה רק בגלל ילדותם. זאת היתה תפיסה מאד חדשנית בראשית שנות ה-70 כשאני הייתי ילדה והוא היה חקלאי. 

הוא לימד אותי איך להיות דודה, ואני מיישמת את כל מה שלמדתי שעות ספורות אחרי שהליכת הבוקר שלנו מסתיימת כששנינו מזיעים ועייפים, למרות שהשעון מראה שהשעה היא שבע ועשרה. 

אני פוגשת את אחייניתי בתחנת הרכבת בעזריאלי. היא בת 21, והיא יפה וחכמה ואנחנו חברות. איזה כייף לי.

מה את רוצה לעשות, היא שואלת בעיניים נוצצות. אני מבינה שכבר יש לה תוכנית. רוצה ללכת למוזיאון, היא שואלת, ואני אומרת לה, כן, בטח. בואי נלך למוזיאון. אבל אנחנו לא הולכות, כי תל אביב, ואוגוסט, ויש מוניות בעולם. אז אנחנו יושבות מאחורה במיזוג ואני מתעניינת בחייה ובמחשבותיה, והיא משתפת אותי ואני מחייכת ומקשיבה. בחוץ הכל לוהט ומאובק ומפלצתי ובטוני ורועש, אבל זה לא משנה כי מה שקורה בינינו זורם בדיוק כמו נחל. 

אלו ש' ואני כשהיינו צעירים יותר: