בעלי ואני נכנסנו הביתה בהפרש של דקותיים. 

אני לא ראיתי שום דבר חריג. הוא הבחין בפתיתי אפר מרחפים באוויר.  

יש שריפה, הוא אמר, ואני עניתי, הרגע נכנסתי ולא ראיתי כלום.  

אז פתחתי את הדלת וראיתי את העשן. כמו ערפל של חורף רק מעט יותר דליל. הוא ריחף מעל המדשאה בדרכו מערבה.

האשטאג התחלנו.

רצתי לעבר גן המשחקים הסמוך, ושם כבר ראיתי את העננים האפורים מתאבכים מעל בתי השכנים, ובאותו הרגע קבוצת הווטאספ השקטה בדרך כלל שנקראת "ביטחון טבעת מערבית" התעוררה לחיים. הפעם האחרונה שנכתב בה משהו היתה לפני מספר שבועות כשמישהו התריע על חזיר בר גדול שמסתובב באזור מגרש הכדורסל מה שעורר גל של בדיחות על חזירים ושחקני כדורסל. 

ההודעות בקבוצה קפצו בקצב מסחרר. שריפה מתחת שלב ו'. כל מי שיכול לבוא לעזור. בואו מהר. זקוקים לעזרה. 

כל בני הבית רצו למטה. רק אני נשארתי בחמ"ל. סגרתי תריסים וחלונות בתרגולת הרגילה, כי שריפות יער הן עניין די שגרתי באזור שלנו. היום זה נושא חם, תרתי משמע, אבל לאורך כל החודשים היבשים יש פה שריפות. חלקן שריפות מתוכננות של הקק"ל אבל רובן הגדול הצתות. 

פעם אחת בעלי ואני כיבינו הצתה כזאת בשדה צברים. אז המציתים עוד לא היו כל כך משוכללים כמו שהם היום. הספיקו לנו כמה בקבוקים של מים שהיו לנו בבגאז'. 

גם השריפה היום היתה תוצאה של הצתה, וזו לא השערה או הנחה אלא וודאות. המציתים הדליקו את האש בשלושה מוקדים שונים בו זמנית במטרה שהרוחות המזרחיות ילבו את האש והיא תתפשט לעבר היישוב. אני חייבת להודות שהם עשו עבודה טובה, הטרוריסטים. הפעם הם כמעט הצליחו. 

הכבאים הגיעו תוך דקות ספורות ומיד אחריהם הגיעו המטוסים שהמטירו חומר אדום על השריפה אבל גם על הבתים על המכוניות ועל האנשים שעמדו בסמוך. הבן הצעיר חזר הבייתה מנומש לגמרי. 

למרות מאמצי הכיבוי, אחד המוקדים התקרב לגדר היישוב, והכבאים החליטו שלא לוקחים סיכון. הם פינו את הבתים הסמוכים לגדר. 

שאר התושבים, ובתוכם גם אני, קיבלו הודעה שצריך להתכונן לפינוי.

איך מתכוננים לפינוי? מה צריך לקחת?

זה נושא שאנחנו דנים עליו מדי פעם, כי כאמור שריפות יער הן עניין שגרתי. ארזתי מסמכים, את כל ההארד דיסקים עם הגיבויים שלנו ואת המחשב הנייד. ובינתיים, בני משפחה וחברים ששמעו על השריפה החלו להתקשר ולהציע עזרה. אגב, בין המתקשרים היו גם חברים מוסלמים מהכפרים הסמוכים שהציעו לנו לבוא להתארח אצלם. זה מחמם את הלב לראות איך כולם מתגייסים לעזור כשהם חושבים שמישהו קרוב נמצא במצוקה. 

לשמחתנו, לא היה בכך צורך. 

רציתי לכתוב שבמזל גדול הצליחו להשתלט על השריפה. אבל זה לא עניין של מזל. זה היה בזכות העירנות של התושבים שמרגע זיהוי השריפה פרסו את ציוד הכיבוי והתחילו לטפל באש, ובזכותם של לוחמי האש שהגיעו למקום במהירות.

הדרמה נגמרה תוך חצי שעה פחות או יותר, אבל אנחנו מפוכחים. אנחנו יודעים שזה רק עניין של זמן עד ההצתה הבאה. כולי תקווה שאנשי הישוב יצליחו לנצח גם במלחמות הבאות. 

אני חושבת שמעבר למטרות ההרס הרצחניות של ההצתה, הטרוריסטים רוצים לזרוע גם פחד ופילוג. הם רוצים ללבות את השנאה.

אז כן, בתים נשרפו. רכוש עלה באש. אבל לדעתי, הלהבות יוצרות גם סולידריות. כמו הכבאיות הפלסטיניות שנשלחו לעזרה. כמו התמיכה שמשפחתי קיבלה מהשכנים הערבים. כי שריפות לא מבדילות בין יהודים לערבים. האש המשתוללת היא אויב של כולם, ואתם יודעים איך זה, אויב משותף הוא גורם מחבר. מי יתן ומהשריפות הנוראות הללו נשכיל לצאת חזקים יותר, שלמים יותר, מאוחדים יותר. 

והנה כמה תמונות

שתהיה לכולנו שבת שקטה!