אחד הדברים שהכי חסרים לי במלחמה הזאת כתושבת העורף המותקף זה גורם שיסביר, שירגיע, שיגיד לי מתי אפשר לצאת מהממ"ד ויזכיר לי לשתות מים. זה אולי נשמע טפשי, אבל אני שוכחת.

תמיד צחקתי על אותן נשים שטענו שהן שוכחות לאכול, אבל הנה זה קורה גם לי. לקראת שתיים עשרה בלילה אני נזכרת שלא אכלתי ולא שתיתי כלום מאז הבוקר. אני מבשלת, מכינה אוכל לילדים, ובין הריצות לממ"ד מאבדת לגמרי את התיאבון.

אז כן, אני צריכה שמישהו יזכיר לי. אני רוצה את נחמן שי של מלחמת המפרץ.

הכל היה הרבה יותר מסודר במלחמה ההיא.

החלוקה לאיזורים למשל, כל אחד ידע בדיוק לאיזה אזור הוא שייך ומתי עליו להיכנס / לצאת מהמקלט.

למה אי אפשר היה לאמץ את המודל הזה גם הפעם?

לחלק את כל הצפון לגזרות - הרי החלוקה הגאוגרפית כבר קיימת - גליל מערבי, גליל עליון, אצבע הגליל, מה הבעייה לצייר מפה של הצפון, לחלק לאיזורים, ולחלק הוראות ברורות לתושבי כל איזור. למה העורף מתעקש להיצמד להגדרות מעורפלות שמחלקות את האיזור כמו קו עכו עמיעד או באיזור שלי - נחל חילזון. 

מה אם מישהו לא יודע איפה החילזון זורם?

מה עם יישובים כמו ס'גור ומג'דל כרום שנמצאים גם צפונית וגם דרומית לכביש עכו עמיעד?

הרי החלוקה לגזרות מסודרות הייתה מקילה גם את הדיווחים על הנפילות, שיהפכו להיות עמומים יותר מצד אחד ומדוייקים יותר מצד שני.  

ההוראות של פיקוד העורף אינן ברורות במקרה הטוב, ורוב הזמן סותרות זו את זו.

למשל ההוראה לחזור לעבודה למי שיש מרחב מוגן במקום העבודה.

ומה עם הדרך למקום העבודה?

מה עם מי שצריך לנסוע בכבישים המחוררים של חיפה / כרמיאל / נהרייה כדי להגיע למקום העבודה?

לפיקוד העורף אין תשובה לשאלה הזו.

הם אמנם הקימו מוקד מענה לשאלות התושבים, אבל התשובות הן מאוד לקוניות, לא יצירתיות, ונצמדות לאותן הוראות חסרות שחר.

ובשביל מה ההוראה הדבילית שכולם צריכים לחזור לעבודה?

למה מי שעובד בחנות בגדים, מסעדה, אולם אירועים צריך לחזור לעבודה? אפילו אם יש שם מרחב מוגן, מה הוא בדיוק יעשה במקום העבודה? יגרבץ? 

הרי אף אחד לא מגיע לחנויות או למקומות הבידור בכל איזור הצפון, בשביל מה העובדים מחוייבים להגיע?

הפתרונים, לצערי, לא אצל פיקוד העורף.

ובכלל, ככל שאני שומעת יותר את הדיווחים צבאיים, האופטימיים, המזהירים, של אנשי המודיעין אני פחות ופחות מבינה את הדרג הצבאי והפוליטי. 

אם ידעתם שהם מתחמשים, ידעתם שהם מתחפרים בבתים ובכפרים, ידעתם בדיוק איפה למצוא אותם  - בשביל מה לעזאזל חיכיתם עד עכשיו?

מה חשבתם שהם יעשו עם כל אלפי הטילים שהם צוברים? זיקוקים ביום העצמאות הלבנוני?

שש שנים הם התכוננו למלחמה הזאת, שש שנים של חפירות וביצורים וגיוסים והצטיידות.

ומה אצלנו?

למה לא ניסו לפתח כלי נשק יעיל נגד הרקטות קצרות הטווח? הרי האיום היה קיים, ברור, ודאי.

עם כל השאלות הפתוחות הללו שנותרות בלא מענה, מה הפלא שכולם מצפים בדריכות למוצא פיו של נסראללה, ולוקחים את דבריו בתור תורה מסיני. הוא היחידי בינתיים שאנחנו יכולים לסמוך עליו.