ביום הראשון של המלחמה התחלתי לקרוא ספר בן 758 עמודים. כבר מההתחלה הספר לא עשה עלי שום רושם מיוחד, בלשון המעטה. אין לי ספק שבימי שלום ורגיעה הייתי זורקת אותו ומחפשת משהו מעניין יותר, אבל 758 העמודים האלו לא נתנו לי להרפות.

זה סימן, ידעתי, מצאתי לי מטוטלת רעועה להיאחז בה.

אני אמשיך לקרוא את הספר עד הסוף. בקצב הקריאה הרגיל שלי. וביום שאסיים לקרוא תסתיים המלחמה.

הבוקר הנחתי את הספר הסגור על הכוננית בתחושת סיפוק עמוקה. אני מודה שקצת רפרפתי על חמישים העמודים האחרונים אבל בסך הכל הרגשתי שעמדתי בכבוד בחוזה שחתמתי ביני ובין עצמי.

ואז נשמעה עוד אזעקה.