ביום ב' הילדים שלי הגיעו לנקודת השבירה.

לא יודעת אם עומס האזעקות שבר אותם או העובדה שהחופש הגדול מתבזבז להם, בכל אופן, תפסנו טרמפ על פגישה שהייתה מתוכננת לאחד הילדים ברמת גן, ויצאנו להפוגה של 40 שעות בתל אביב.

כל המתגוררים בקטיושלנד יודעים ש1 בלילה עד 7 בבוקר הן השעות הבטוחות לנוע בדרכים, כך שיצאנו לדרכנו השכם בבוקר יום ג'. השמש שעלתה בין הגבעות במזרח הייתה בדיוק בגובה העיניים. מזל שנסענו דרומה.

שלושים דקות מפרידות בין בייתי לבין עיירת ההיטק יוקנעם, והן עברו בשקט מתוח. אחרי צומת אלייקים כבר התרווחתי בנחת במושב הנהג, ונהניתי מהפקקים על כביש החוף. במלחמה, כך גיליתי, מוצאים הנאה בכל מיני דברים מוזרים שבחיים לא חשבת שתהנה מהם.

לא כך קרה עם תל אביב. אף פעם לא אהבתי את העיר הזו. לא אוהבת את הפיח, את הדוחק, את הלחות. אחרי הנסיעה הזו אני לא אוהבת אותה גם בגלל התל אביבים.

קודם כל, מה הבעיה של נהגים תל אביבים? למה ההתעקשות הזאת להיהרג על הכביש? 

מה כל כך קשה לתת לנהג אחר לעבור מסלול, בעיקר כשהתנועה זורמת בכבישים בלי שום בעייה?

ולחילופין, למה לחתוך נתיבים בפראות?

אפשר לחשוב שכל הנהגים התל אביבים משתתפים באיזו תחרות, ומי שמגיע ראשון יזכה במדליה.

אמנם תל אביב פורסת זרועות מחבקות לכל פליטי הצפון שמוצאים בה מקלט, וישנם אלפים כאלו. בכל מקום שבו הסתובבנו פגשנו  פנים מוכרות, עד שהתחלנו להאמין שהקמנו התנחלות בלב תל אביב, ואין ספק שתל אביב היא בחירה לא גרועה בעיקר למי שאין לו כיסים עמוקים.

אם מישהו קורא את זה ויכול להעביר הלאה את המסר - אני מודה לקאנטרי דקל, קולנוע רב חן, וקאמרה אובסקורה שנתנו לנו הטבות מפליגות והנעימו את זמנינו.

בקולנוע גלובוס עזריאלי, לעומת זאת היה איכס. נראה לי שבוחרים שם רק עובדים שלוקים במיזנטרופיה. הקופאית בקושי התייחסה אלי כשניגשתי לשאול אותה שאלה לגיטימית ופשוטה - כמה זמן נמשך הסרט. זה בערך שעה וחצי-שעתיים-שעתיים וחצי, היא אמרה. 

המידע היה זמין עבורה כמובן, בלחיצת כפתור. שיחת טלפון לבעל שמצוייד באינטרנט הבהירה זאת תוך דקותיים.

עזריאלי בכלל היה איכס. לפי העומס שהיה בדלפק של מקדונלד'ס נראה שהפרסומות שלהם בדבר התזונה הבריאה באמת עובדות! 

חיכיתי חצי שעה בתור רק כדי להזמין נגטס לילד אנין הטעם שלי שלא מצא באף אחת מזרועות התמנון הרב קומתיות של עזריאלי פריט מזון אחר שיספק את דרישותיו הקולינריות.

כל כך הרבה מרפקים ודחיפות, כמעט איבדתי את ההכרה, לרגע חשבתי שהזהובים הארוכים שרוחשים בשמן הרותח הן פיסות זהב, והקולה הנשפכת כמים היא נפט גולמי. 

או שאולי אנשים החלו לאגור כריכי ביק-מק מתוך מחשבה שהטילים מגיעים בקרוב תל אביבה?

את האכזבות הגדולות ביותר ספגתי מהתל אביבים הקרובים אלי באופן אישי, כמובן.

כנראה שהיו לי ציפיות גבוהות יותר מגובה הכריות שלהם.

המלחמה הזו הפכה את חיי לגמרי, ברגע אחת, בהנף של אצבע קצרה על ההדק.  אצלם שום דבר לא קרה. החיים שלהם המשיכו באותו מסלול (כי אף אחד לא נותן לך לעבור מסלול בתל אביב. כולם שומרים בקנאות על המסלול שלהם בכביש).

כנראה שהיה מוגזם מצידי לחשוב שהם ישנו משהו מאורח חייהם המוקפד כדי לתמוך בפליטה מהצפון.

קל מאוד לזהות מי תל אביבי ומי הגיע מהצפון. הצפוניים כל הזמן צמודים לטלפונים הניידים, גם התל אביבים, אבל הצפוניים מדברים רק על נפילות ואזעקות. אחרי כל מבזק חדשות הצפוניים מתקשרים בדחיפות לקרובים שנשארו מאחור. התל אביבים מסתכלים עליהם בהתנשאות מהולה בחוסר הבנה, לפעמים מנסים להפגין אהדה בנוסח - תהיו חזקים, אבל ברוב הפעמים הם מתרחקים בפחד כאילו מלחמה זה מדבק.

כשצפוניים נפגשים עם צפוניים השיחות שלהם מתמקדות רק במלחמה. כל שיחה מתחילה בשתי שאלות הכרחיות: מאיפה אתם ו-היו נפילות לידכם. 

הרשת הצפונית, שעד לתחילת המלחמה לא ידעתי על קיומה, עובדת בצורה מדהימה. בעוד בטלוויזיה משתדלים להיות חסויים ולדווח על מקומות הנפילה בצורה מעורפלת, תושבי הצפון יודעים הכל על הכל, גם כשהם בתל אביב. אנשים סוחרים במידע - מעבירים לי 100 טילים ברח' טרומפלדור בנהרייה תמורת טיל בגן הילדים ברח' רוקח בקריית מוצקין. כל אחד מכיר מישהו שבדיוק היה שם, שעובד ליד, שיש לו קרוב במשטרה/ עירייה/ רדיו, והמידע זורם כמו קולה במקדונלד'ס.

באחת הפגישות היותר הזויות שהיו לי השתתף גורם נהרייני שהסתבר שהוא עובד כקברן בבית הקברות באיזורי. הוא עוד העז להתלונן שאין לו עבודה!

וכמובן, איך אפשר להתעלם מהסלבריטאים.

לא אדווח על כל אלו שראינו, אבל אם אפשר הערה אחת לקוראת ג. יפית -

את יכולה להירגע. לא הצבעתי עלייך באצבע. פשוט סימנתי לבת שלי להיכנס לשירותים במסעדה. אגב, צ'ומפי נראה טוב עם הפרווה המבהיקה והכל, מה את נותנת לו לאכול?

חזרנו הבייתה בשעות החשכה של יום האתמול, מנצלים את העובדה שמשגרי הטילים פוחדים מהחושך.

הבוקר האזעקה השכימה אותנו בשבע ושלושים.

אח, כמה טוב לחזור לשגרה.