7:30 - השכמה ראשונה. 

9:45-10:00 - פעמיים תוך רבע שעה. מי שחזר לישון קודם, מתעורר סופית. 

הפוגה של כמה שעות זמן מספיק לכתוב את הפוסט הקודם, לטעון מכונת כביסה ומדיח, להכין ארוחת צהריים, וכמה טלפונים למי ששואל איך עברנו את הבוקר.

13:00 נשמע קול פיצוץ. מרגישים היטב את ההדף. אין אזעקה. אנחנו מחליטים להמשיך בשגרת החיים ולא להכנס לממ"ד.

15:00-17:00 אזעקה נשמעה בדיוק כשהתיישבנו לאכול ארוחת צהריים. מניאק. לא נותן לאכול בשקט. מיד כשיצאנו מהממ"ד בקושי הספקנו לתת ביס בקציצות המתקררות וכבר עוד אחת, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת.

איבדתי את החשבון. אני חושבת שהיו משהו כמו עשר אזעקות בשעתיים האלו. היו גם נפילות. לא רחוק מאיתנו, או כך לפחות זה נשמע. לא רחוק כלומר לא בבית השכן אבל מרחק של קילומטר או שניים.

האמת?

זה כבר לא מפחיד. רק מעצבן. להיכנס לממד, לצאת מהממד. קוטע את שגרת היום כל פעם מחדש.

למי שנמצא מבחוץ הסיטואציה נראית מאיימת, בדיוק כמו שמי שנמצא בחו"ל בטוח שכל ישראל היא איזור מלחמה. אבל כשנמצאים פה בפנים, אנחנו די מוגנים בסך הכל, ומודעים סטטיסטית לסיכוי הנמוך שלנו להיפגע אז בסך הכל המצב לא נראה  נורא. אפשר לומר שהתרגלנו.

שרק לא יהיה יותר גרוע.