אחד הקטעים הבודדים שאני זוכרת ממלחמת יום כיפור הוא את האזעקה שתפסה את אמא שלי במקלחת. 

הייתי בת שש וחצי. אחותי, שהייתה בת פחות מחמש, נכנסה להיסטריה. אמא אמרה לנו לרדת למקלט, היא אמרה שתכף תצטרף אלינו. אחותי לא הסכימה. היא בכתה, וצרחה.

בסך הכל עשרים חודש מפרידים בינינו, אבל באותו הרגע הפעלתי את הסמכות של האחות הבכורה, וגררתי אותה למקלט. אני לא זוכרת אם אמא הגיעה אחר כך, או שהייתה צפירת הרגעה לפני שהיא הספיקה לרדת. אני רק זוכרת איך הצרחות של אחותי הפכו לחיוכים כשראתה במקלט ילדים אחרים מהבניין. 

במלחמת המפרץ רוב הטילים נחתו בערבים. היה רק בוקר אחד שהייתה בו אזעקה, יום שבת, שעה שבע וחצי בבוקר.

איפה אני הייתי?

במקלחת כמובן, מקלחת את בכורתי שהייתה אז בת שנה. באותה שעה בעלי ניקה את ערכת המיגון שלה אחרי שהקיאה בפנים. 

עם השמע האזעקה עטפתי אותה מהר במגבת, ודחפתי אותה לתוך אוהל הפלסטיק. היא צרחה, והקיאה על עצמה שוב פעם.

אחר כך חיכינו כמה שעות לפני שהעזנו להתקרב שוב פעם למקלחת.

ובמלחמה הזו, כשיש כל כך הרבה אזעקות ביום, היה ברור שמתישהו האזעקה תתפוס אותי במקלחת.

לא ציפיתי שבאותו הזמן אהיה במלתחות של הבריכה כשרק מגבת לגופי.

החלטתי להתעלם מצפצופי האזהרה.

אם אני צריכה להפגע מטיל, חשבתי, לפחות שיפנו אותי עם בגדים. 

בסוף התברר שזו הייתה אזעקת שווא.