מהרגע שהכל התחיל ייחלתי לסוף, ועכשיו, כשהוא נמצא מעבר לשקיעה אני אמורה לצהול ולשמוח אבל אני מאוכזבת.

מאוכזבת כי המלחמה לא השיגה דבר, פרט להיותה מבוא למלחמה הבאה.

מאוכזבת מההנהגה המדינית, בעצם מאי קיומה. ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה מליון אזרחים בחרו בראש ממשלה שהפקיר אותם בלי הנד עפעף, הפך אותנו בשר רקטות בלי לחשוב פעמיים. והוא מותיר אותנו באותו המצב גם עם שוך הקרב.

מאוכזבת מאותם שרים וחברי כנסת שזכו בכיסאם בזכות המצע החברתי שהציגו, ואיפה הם מאז? בחרו להיעלם ולהתעלם לחלוטין מציבור גדול דווקא בשעה שזקוקים להם הכי הרבה. 

מאוכזבת מהצבא, לא שהופתעתי, כבר שנים אני חושבת שהצבא מסורבל, מגושם, ולא מסוגל לעמוד במשימות אבל קיוויתי שישנם סודות, הפתעות כמו שקורא להם האויב: חילות קומנדו מאומנים היטב, טכנולוגיה משוכללת, מודיעין מדויק. אם ישנם כאלו הרי הם מעטים, לא יותר מזרזיף גשם באמצע הקיץ, והשאר, מאורגנים ברמה של משחק דגליים בתנועת הנוער.

מאוכזבת מהתקשורת המתלהמת, הרייטינגית, שמעדיפה כמה שיותר מתים ופצועים כדי שיהיה על מה לדווח, ובדיווחיה חסרי האחריות עוזרת לאויב לייצר עוד מתים ופצועים כדי שיהיה לה על מה לדווח בטון רשמי, רציני, משתתף בצער. 

מאוכזבת מכך שאף אחד לא יתן את הדין אחרי המלחמה. גנרלים יתהדרו בניצחון, הפוליטיקאים ימשיכו לצווח ויקימו ועדות חקירה שיעלו הרבה כסף למי שבמילא אין לו, רק בשביל לכסות את התחת של עצמם ואת הדבק שמדביק אותו לכסא.

מאוכזבת כי איבדתי את התקווה, את האופטימיות שהיא build in בתוכי שמתישהו יהיה פה טוב.

מדינה אוכלת יושביה, זה לא חידוש.

האויבים לא צריכים לפעול אקטיבית להשמדתנו, הם יכולים לשבת ולהתבונן כיצד אנחנו עושים זאת במו ידינו. 

איזה שינוי הביאה המלחמה הזו?

מה יהיה חדש בצפון, פרט לעניים החדשים?

האיום קיים, ממשי, אפשר למשש אותו ברסיסים שיש כמעט בכל בית, בכדוריות המתכת, בזגוגיות המנופצות.

הרי כשנסראללה יחפוץ בכך הוא יוכל לחדש את הירי. מי יעצור אותו? חיילי השוקולד של האו"ם? הבדיחה המהלכת שנקראת צבא לבנון?

הצפון יהפוך לאיזור רפאים. כל מי שהפרוטה מצויה בכיסו יעבור רחוק מפה, למרכז, אולי לארץ אחרת.

עוד קודם הייתה פה אבטלה, ועכשיו, אף אחד לא יקים מפעלים בצפון.

אף יזם לא יפתח חברת סטארט אפ.

אף תייר לא יבוא להתארח, לאכול, לטייל במקום שאינו בטוח. יבואו כמה סקרנים לראות את נזקי הטילים, ואחר כך ייבוש ארוך שנים, כמו החולה, ייבוש שיהרוג את האזור לאט לאט.

המלחמה הפכה את היופי הירוק והשקט של הגליל לבית קברות, וזה אולי ההשג הגדול ביותר שלה.