פתאום אני יכולה לנשום, בקושי, בדריכות, אבל באופן עצמוני. כאילו כל זמן המלחמה גופי נחנק בתוך מחוך מהודק, והפסקת האש הסירה אותו.

יחד עם הרפיון הגיעה התשישות.

אני כל כך עייפה. יגעה.

המתח עוד מחזיק את השרירים, אבל הנפש רוצה לישון. להחלים.

לפני שבוע, כשחיבקתי את אמי שלא ראיתי מאז הימים הראשונים של המלחמה הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. 

כמו פעוט שנחבל במגרש המשחקים, בוכה קצת ושוכח עד שהוא פוגש מחדש את אמא, ואז הדמעות מתעוררת ביתר שאת.

שמחתי לפגוש אותה. כלל לא הרגשתי את הדמעות המאיימות. אבל כשהנחתי את ראשי על כתפה של האישה הרזה והנמוכה שילדה אותי משהו נסדק בי, משהו שכלל לא ידעתי על קיומו. 

אוי אמא, המילים נאמרו בתוך ראשי, זה היה פשוט נורא. זוועה. את לא יכולה לתאר לעצמך.

הייתי חייבת לעזוב אותה כדי לא להשבר.

לא יכולתי להרשות לעצמי, עם שלושה ילדים מסביב. הייתי חייבת להיות חזקה, בשליטה. וחוץ מזה ידעתי שאימי, עם כל הרצון הטוב, לא תוכל לספק לי נחמה.

לא אמרתי דבר. סכרתי את הדמעות כמו ילד הולנדי, ומאז אני מחזיקה. עוצרת. מתאפקת.  

מתי כבר אוכל לשחרר?