נראה לי שהכותרת הזו מתאימה היטב לסיכום המלחמה.

ויחד עם הדי המלחמה הגוועים, כך גם בלוג המלחמה שלי מסיים את תפקידו.

אבל אקורד הסיום קצת שטוח בלי סיפור ההתחלה - 

ביום רביעי ה- 12/7 נסענו לכנרת. מין התאווררות כזו של חופש גדול. כשהאגם נמצא מרחק של 45 דקות נסיעה מהבית, כשהשמש שוקעת מאוחר, וכשאין לימודים למחרת אפשר לנסוע לטבילת ערבית אחרי שעות העבודה.  

יצאנו אחר הצהריים, אחרי שהבלגן כבר התחיל. תכננו ללון על שפת הכנרת, לטייל בבוקר ולחזור עד הצהריים.   

עברו בסך הכל ששה שבועות מאז, אבל זה מרגיש הרבה יותר, ויחד עם זאת אני זוכרת את הנסיעה ההיא כאילו התרחשה אתמול.

שמעת מה היה היום, שאלתי את בעלי, והוא הנהן. בדיוק הקפנו את הכיכר המרכזית של סכנין, זו שהפכה לאנדרטה לזכרם של ההרוגים מארועי אוקטובר 2000. השמש מאחורי גבנו האירה באור ורוד את העליבות של הרחוב.

דיברנו על החיילים החטופים, ועל אלו שנהרגו כשניסו להציל אותם.

שתקנו לרגע, מהורהרים, ואחר כך אמרתי, בעצם זה זמן טוב למלחמה. נכון, הוא אמר. צחקנו.

הנבואה, כמו שאומרים, נתנה לשוטים. אין ספק, הוכחתי היטב את האמרה הזו, טפשה שכמותי. 

למה לא אמרתי שזה זמן טוב לזכות במיליון דולר?   

למחרת בשלוש אחר הצהריים נפלו הטילים הראשונים באזורינו.

חזרנו מהכנרת רק שעתיים קודם לכן, ובדיוק נשכבנו לנוח. שמענו את הנפילות, כמובן, אבל לא האמנו שאלו טילים.

אנחנו רגילים ליריות שמחה, לזיקוקי דינור, ולשאר קולות נפץ. טילים נשמעים אחרת, אבל לא ייחסנו חשיבות לארבעת הבומים. לא היו אזעקות, רק ציוצי ציפורים והפסטורליה הרגילה של הגליל.