הבוקר קיבלתי בדואר מכתב חשוב מפיקוד העורף - הוראות התגוננות בזמן מלחמה.

על נייר כרומו משובח באותיות גדולות הם מסבירים מה זה ממ"ד ומתי כדאי להיכנס אליו.

בהחלט, מידע חשוב ביותר, כי אחרי שבוע מחוץ לממ"ד אולי כבר הספקתי לשכוח.

אני שמחה שלפיקוד העורף יש תקציב להדפסת חוברות מהודרות . כמובן, הרבה יותר חשוב להפיק חוברות כאלו מאשר לתקן צופרים.

אגב, תאריך הדפסת החוברת הוא אוגוסט 2006. כלומר, לפיקוד העורף נדרשו שלושה שבועות של מלחמה כדי להדפיס חוברת, במקרה הטוב.

בהנחה שהחוברת הודפסה בראשון לאוגוסט לקח לפיקוד העורף שלושה שבועות להפיץ אותה.

אין ספק, פיקוד העורף תפקד במלחמה בצורה יוצאת מן הכלל. 

בשביל מה צריך ועדת חקירה? הרי יש חוברת!  

בשבוע האחרון הסתובבנו בכרמיאל עכו ונהריה. לא נסענו לראות את פגעי המלחמה אלא מתוך אותה התנהלות יומיומית שגרתית  שבה חיינו בימים שלפני ה 12/7/06: קניות בכרמיאל, רכבת בעכו, משחקייה בנהריה.

פרט לכמה חלונות ברזל שעדיין היו מוגפים בעכו, ושטחים שרופים בצידי הדרך לכרמיאל לא ראינו שום עדות למלחמה.

הכל תוקן, שופץ ונבנה מחדש במהירות הבזק. 

הייתה פה פעם מלחמה?

חיצונית, נראה שלא. 

אותם פקקים. אותם נהגים עצבנים שחותכים כאילו אין מחר. אותה התנהלות קולנית שמלווה את הישראלים באשר הם, וכשאין להם חלילה שכן/מכר/קרוב משפחה/זר ידידותי לדבר איתו הם מדברים בטלפון הסלולרי.

ובכל זאת, כל השיחות, ואני מתכוונת כל השיחות בלי יוצא מן הכלל עדיין נסובות סביב אותו הנושא.

ספוקלציות מתעופפות באוויר כמו מפגן סיום קורס טיס. רב סרן שמועתי עדיין לא קיבל שחרור מצו 8.  

פתאום מתברר שטילים נפלו בכל מיני מקומות אסטרטגיים שעד עכשיו לא דיברו עליהם. כולם מספרים לכולם בשו-שו, שחס וחלילה לא יוודע לאויב. ובדרך מאוזן לאוזן המידע תופח כמו עוגת שמרים. הופך יותר עסיסי. יותר ראוותני.

פתאום מתגלות כל מיני תוכניות סודיות של החיזבאללה לפיגועים/חטיפות/מבצעי ראווה עד שלא ברור אם מדובר באזרחים בעלי דמיון מפותח במיוחד או שבאמת צריך להתחיל לפחד.

ובלילה, בחושך, כשכל אחד ספון במיטתו ועם חלומותיו, האזעקות עדיין מככבות.

שבוע ויום אחרי שהכל נגמר, החיים חזרו למסלולם, והאימה עדיין לופתת חזק מבוגרים וילדים ומסרבת לשחרר.