הכל התחיל לפני שנה וחודשיים. קיבלתי הצעה נדיבה לכתוב לאחד החינמונים המקומיים תמורת 500 שח בחודש.

כדי לקבל את משכורתי כחוק נאלצתי לכתת את רגלי למשרדי המע"מ בעיר המעטירה - עכו על מנת לפתוח תיק. פעולה פשוטה ולא כואבת, כך חשבתי, אבל מאחר והתשלום היה אמור להכנס לחשבון הבנק המשותף לי ולבעלי, גם הוא היה צריך להגיע למשרד המע"מ, ולחתום שהוא מאשר שכסף ייכנס לחשבונו. מבולבלים? גם אנחנו.

משרדי מס הכנסה נמצאים באותו בניין בו נמצאים משרדי המע"מ בעכו, אבל חוק מנדטורי כלשהו קובע כי האזור בו אני מתגוררת שייך למס הכנסה בנצרת. אותו חוק משייך אותנו לביטוח לאומי בכרמיאל, ולמשרדי הסוכנות היהודית בצפת. כבר יצא לי יותר מפעם אחת לצאת למסע דילוגים "מסמכי" בכל ערי הצפון. לשמחתי, בדצמבר 2006 הטכנולוגיה התקדמה מספיק כך שיכולתי לפקסס את הטופס שקיבלתי במע"מ למס הכנסה ובמחי כף יד אלקטרונית הפכתי לעוסק פטור.

רכשתי לעצמי פנקס קבלות, וחותמת, ופצחתי בעבודה עיתונאית מסורה.

חמישה חודשים הספיקו לי כדי להבין שעיתונאות היא לא בשבילי. דרוש פוסט נפרד כדי לפרט את כל הסיבות. בכל אופן, במהלך חמישה חודשים אלו עוד חינמון הזמין ממני כמה כתבות, ובסוף חודש מאי 2007, עת פרשתי בשיא, עמדו הכנסותיי על הסכום המופלג של 2,900 ש"ח.

ביוני קיבלתי מכתב אהבה ראשון ממס הכנסה. הוא לא היה מופנה ישירות אלי אלא אל בעלי ו/או אשתו. 

מבולבלים? תתארו לכם כמה מבולבלים אנחנו היינו. הרי התיק במע"מ נפתח עם מספר תעודת הזהות שלי, אבל מס הכנסה התעקש לפתוח תיק עם מספר תעודת הזהות של בעלי שמאז ומעולם היה שכיר.

מס הכנסה דרש מאיתנו 4.7% מההכנסות שלנו באותה עת, כמקדמה.

התקשרתי למספר הטלפון שהיה רשום על הטופס, ודיברתי עם אחד, מחוליה 3, פקיד שומה 5 או להפך. סיפרתי לו את סיפור חיי. הוא כנראה התרגש, כי אחרי חמש דקות אמר לי להתעלם מהמכתב, ושלום וכל טוב.

חשבתי שנפרדנו כידידים, אבל חלפו כמה חודשים ושוב מס הכנסה שלח לנו מכתב שממוען לבעלי ו/או אשתו. הפעם הוא דרש שנצהיר על כל ההון שלנו, ונמציא קבלות על כל הרהיטים והחפצים שברשותנו. המכתב הזה הכניס אותי לחרדות יותר גדולות מהקטיושות. שום חדר אטום לא יגן עלי ממס הכנסה ומאיפה אני אמציא את המסמכים הדרושים? השומרת קבלות אנוכי?

שוב התקשרתי למספר הטלפון שהיה רשום על הטופס. בינתיים, מערכת הטלפונים במס הכנסה השתכללה. במקום קול אנושי ענה לי מענה קולי שהנחה אותי בקול אדיב ללחוץ על כל מיני מספרים, ובסוף כשהגעתי לפקיד 5 חוליה 3 או להפך אף אחד לא ענה. גם לא בשאר חמישים הפעמים שהתקשרתי.

אללי, חשבתי לעצמי, אשלח פקס! הרי בפתיחת התיק זה עבד, מדוע שלא יעבוד בשנית?

שלחתי שלושה פקסים, והמתנתי לטוב.

בינתיים, היה סיפור בית חולים, ניתוח, או בקיצור - סיבות אחרות שגרמו לשנתי לנדוד בלילות.

הבת כבר מתאוששת, תודה לאל, ומחשבות מס הכנסה, חזרו להטרידני. 

לא קיבלתי אף תגובה לפקסים הנואשים ששלחתי אליהם, והחלטנו ברוב קולות שבעלי ו/או אשתו צריכים להגיע באופן אישי למשרדי המס.

אז נסענו לעיר שעבור רבים היא מקום התעברות הבתולה, ובשבילנו מסמלת בירוקרטיה.

דווקא הייתה נסיעה טובה. הכל מסביב ירוק, ואדום, וורוד ולבן.

אני אוהבת את הקוסמופוליטיות של נצרת. מצד אחד, היא הומה כמו תל אביב, מצד שני היא הרבה יותר אקזוטית עם כל התיירים (היום היו המון איטלקים), והנערים שאורבים לתיירות (היום היה איזה ג'יגולו בן שלושים וכמה עם כאפייה שמוטה לו סביב הצוואר שהתהלך סביב כנסיית הבשורה), והשווקים, והתלבושות. זה כמו נסיעה לחו"ל.

משרדי מס הכנסה ממוקמים בבנין גבוה בלב העיר. אין חניה (תל אביב, כבר כתבתי), יש מעלית אבל היא אף פעם לא עובדת (בכל זאת, אוריינט), והדבר שהכי הורס אותי כל פעם מחדש שאני צריכה להגיע לשם - כולם במשרד מעשנים. מתי פעם אחרונה הייתם במשרד ממשלתי שמסריח מסיגריות?

כל העסק לקח חמש דקות. שני פקידים אדיבים, אחד עם רפרודוקציה של הבתולה על הקיר מאחוריו, ואחד שלידו תלוי מתכון לדיאטה (10 ק"ג תוך 14 ימים). הם היו אדיבים, נחמדים, סגרו לנו את התיק, ובטלו את כל הדרישות לתשלום. כיפאק היי למס הכנסה!

אבל אף אחד לא ידע להסביר לנו מדוע התיק נפתח על שמו של בעלי (ו/או אשתו) כאשר אני הייתי בעלת העסק. הם גם לא ידעו מה היה קורה מבחינת רשות המיסים אם היינו מתגרשים, מה שכמובן הביא אותנו לרעיון הגאוני של גירושין לצרכי מס.

בתור חד הורית חסרת הכנסה לא רק שלא אדרש לשלם מיסים, אפילו אקבל קצבה מהמדינה, וגם הנחה בארנונה ובעוד כל מיני תשלומים. רצינו מיד לקפוץ לרבנות, אבל מסתבר שמנדטורית אנחנו שייכים לרבנות בחיפה, כך שבינתיים נשאר נשואים עוד קצת.