הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

היום עלתה לי מחשבה בראש. כן כן, בדיוק. אני יודע על מה אתם חושבים... מה זאת אומרת "עלתה"? מאיפה היא עלתה? יכול מאוד להיות שהמחשבה הזאת בילתה קודם קצת זמן בנקבי התחתונים ומשם היא הגיע מעלה לאזור ראשי...?

ייתכן מאוד פינקי. ייתכן. תשפטו אתם.

בכל מקרה, יצא לי לחשוב איך כשאני קורא את הפוסטים שלי אחרי שאני מסיים איתם, לרוב שוב ושוב כשכל פעם מחדש אני מהלל את הכותב הגאון, את ההומור העילאי שלו ואת כמה שהוא בטח חתיך ושרמנטי על אף התמונות המחרידות שהוא מפרסם בבלוג הזה עם הצבעים המגעילים האלה שלו כי יש בבנאדם לפעמים הרבה יותר מאשר המצלמה או הבלוג מצליחים לתפוס נשבע תסתכלו בקנקן דמאט אני בנאדם רגיש ואוהב ומצחיק איך זה שאני עדיין לבד (?!?), אני קורא אותם בצורה שבה אני מתכוון לכתוב אותם.

כלומר? כלומר שאני יודע איפה הדגשים במשפטים. אני יודע את הטון, מזהה את ההומור. אפילו את הבעות הפנים ואת כל הדברים הקטנים האלה שאני מנסה להעביר חלק גדול ככל האפשר מהם תוך שימוש בסמיילים האלה שלי. אני קורא את הפוסט בראש כמו שהייתי מקריא אותו למישהו אחר, במידה ולדוגמה חיים אקראיים היו מונחים על הכף והייתי חייב, כי סורי אני פשוט לא רואה שום צורה אחרת שבה אני אמצא את עצמי מקריא את הבלוג למישהו...

אני קורא את הדברים שכתבתי כמו שאני קורא סיפור. ככה אני גם קורא פוסטים של אחרים, ככה אני גם קורא את הקומיקסים באינטרנט. כל דמות מקבלת מאפיינים וקול שמתאים לה. אישיות. ככה לדוגמה כשאני מעלעל בבלוג פאקצתי מדי של ילדה מפגרת בת 16 עם שגיאות כתיב מרובות וחיבה לא מבוססת לצבע של הסדינים של השותף שלי לחדר (טייהיהיהי יש לו סדינים וורודים!! ^^ ), ישר מצטיירת לי בראש פאקצה עם קול צווחני ודיבור מהיר. זה אפילו מצליח לעצבן אותי עד לרמה שבה אני לא יכול לקרוא בבלוג, בדיוק כמו שלא הייתי יכול לשבת ולסבול הרצאה של פאקצה . ... הא \= על מה פאקצות מרצות בימינו? ... יש סמינרים על חצאיות מיני וורודות? אהמ, לא משנה!

לפעמים אני נתקל בבלוגים של אנשים שלא מצטיירת לי עבורם תדמית כלשהי. במקרים שכאלה אותו "קול קורא" אצלי בראש הוא ברירת מחדל. בלי יותר מדי אישיות או איפיונים. פשוט... טוב, מילים שמתחברות למשפטים שיוצרים משמעות. ככה זה אמור להיות אני חושב, לא? הא, מוח, לך תבין פינקי...

אני אנסה לפשט את זה אפילו יותר בשבילכם: מכירים את זה שאתם קוראים משהו שמישהו שאת מכירים פנים אל פנים כתב ואתם יכולים לדמיין בדיוק איך שזה מתאים לו להגיד את הדברים האלה, ככה שאתם ממש יכולים לדמיין אותו מדבר איתכם או אומר את הדברים האלה? אפילו איך שהוא יזוז, ואיך שהוא ייראה כשהוא ידבר איתכם...? אז זה מה שקורה לי בראש. מבחינתי, המילים מתורגמות למעיין סרט.

אז קיבלתי רעיון קצת טיפשי. לאנשים שרוצים להעביר את הקטעים שלהם בצורה קרובה ככל האפשר לזאת שמצטיירת אצלם בראש, למה לא לאפשר הוספה של הקראת הפוסט? איזושהי דרך להוסיף קובץ אודיו שבו אתה מקריא את הפוסט שכתבת...? נשמע לי שזה יכול להיות משהו נחמד. כנראה שלא יותר מדי אנשים ישתמשו בו... רק *פיקה פיקה!"-ים כמוני, אבל נחמד, בכל זאת...

בכל מקרה, בחזרה לכיוון המחשבה שכבר הובלתי את עצמי אליו:

אז הבנתי שאני מצליח להוציא את מרבית ה-"חוויה" מהקריאה כשבראש שלי מתרחשת הקראת סיפור שכזאת.

ובכלל, גיליתי על עצמי שאני מאוד נהנה משמיעה של סיפורים מוקראים ומהקראתם...

כשהיינו אחותי ואני בנופש באילת לפני כמה שנים אני זוכר איך הקראתי לה בספונטניות את הפרק הראשון של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". את ההקראה ביצעתי כמובן בציניות מוגזמת ובצורה לא רצינית עד כמה שאפשר, כיאה למדריך הטרמפיסט, והקפדתי להדגיש את ההיסטריה בקולו של ארתור ואת הנונשלנטיות בקולו של פורד. אחותי צחקה ממש והיו רגעים שבהם הפתעתי גם את עצמי והתחלתי לצחוק. מאז ניסיתי לשדל אותה כמה פעמים שאני אמשיך לקרוא לה את הספר, אבל היא סירבה לי. וכנראה שגם הרביצה לי או משהו, כמו שאני מכיר את אחותי... ננןן BP

גם שמתי לב שכשאני קורא ספרים של סופרים שונים, נגיד אתגר קרת או דאגלס אדמס, כל סופר כבר מקבל אצלי סגנון קריאה שונה שמתאים לכתיבה שלו.

לפני כמה חודשים השותף שלי הפעיל לפני השינה קובץ אודיו שבו מוקרא הספר "אי המטמון". בהתחלה צחקתי עליו שהוא הומו והסתלבטתי על הקריין שחיקוי הפיראט הזועם שלו נשמע יותר כמו פופאי (מוכה זיבה ומעשן כבד, אבל פופאי בכל זאת...). כשהסכמתי לבסוף לסתום את הפה ולעצום עיניים לא הצלחתי להירדם. הייתי מרותק לסיפור אפילו כשכבר קראתי אותו בעבר וידעתי מה עומד לקרות. משהו בהקראה של הסיפור, באיפיון של הדמויות, שאב אותי לתוך העולם של הספר בדמיוני...

שנה שעברה דיברתי עם המחנכת שלי לשעבר בתיכון  והיא סיפרה לי שהיא לומדת לקבלת הסמכה ב-Story Telling. לקח לי זמן להבין מה היא רוצה מהחיים שלי, לא רק בגלל המבטא הבריטי המהפנט שלה, אלה גם כי לא הבנתי את הלוגיקה. ממתי צריך ללמוד איך לספר סיפורים? זה לא משהו שפשוט בא בטבעיות לאנשים...?

אז מסתבר שלא. ומסתבר שאפשר לקבל הסמכה בהקראת סיפורים. ומסתבר, כמו שכבר הבנתי, שהיכולת שלי להעביר סיפורים בצורה מהנה גם לעצמי וגם לאנשים אחרים, כמו היכולת שלי לקפל את הלשון באמצע, היא לא דבר נפוץ כמו ששיערתי.

אז כן... הסופר פאוור שלי הוא היכולת להקריא סיפורים ולקפל את הלשון באמצע P=

... אולי גם לקפוץ ממש גבוה? הא. נו טוב...

אני תוהה לפעמים כמה מה-"סגולה" הזאת של להיות "מספר סיפורים" נובעת ממנטליות וכמה ממאפיינים מולדים. לדוגמה, לאחד המרצים שלנו באוניברסיטה, פרופסור ששון, יש קול בס עמוק ומהדהד ש... בניסוח הכי ציורי שאני מצליח למצוא, "מחזיר אותך לישיבה על הברכיים של סבא מול האח על כיסא הנדנדה בערב חורפי במונטריאול, 1887". בצורה קצת יותר סתומה לפשוטי הדיעה ביניכם: "וורטרס אורגינל" \ "טופיפי", אוקי? אושר.

למרות שלקול הבאס של הפרופסור יש אפקט לא יעיל במיוחד לגרום לסטודנטים להירדם כשהוא דן בתורת הריאקטורים והביוריאקטורים, הייתי שמח אם הוא, לדוגמא, היה מוכן להקריא לי סיפורים לפני השינה. פעמים רבות אפילו ציינתי שכדאי לנו להחליף את אחד מהשיעורים ל-"שעת קריאה עם יואל". כמובן שהציון הזה נעשה בשקט רב, לרוב בחדר שלי מתחת לשמיכה כשבחוץ ריצדו מסוקים בגובה מאוד נמוך, אבל ניחא. מה שאני מנסה להגיד הוא שלפרופסור יש קול מעולה להקראת סיפורים. לי לעומת זאת, כמו שאני רואה את זה, יש את המנטליות הילדותית שמאפשרת לי להעביר את הסיפור בצורה מהנה, כולל יצירת הרקע הנכון ודיבובי הקולות המתאימים.

אני מאוד מעריך את היכולת הזאת שיש בי. לפעמים אני מפנטז לעצמי על העתיד האפלולי והלא וודאי שמצפה לי: אני יושב ליד המיטה של הבת שלי ומקריא לה כל ערב לפני השינה פרק נוסף מ-"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". אני מדמיין איך היא מאזינה לסיפור, מרותקת, בשעה שאני מדמה עד כמה שאפשר את הקולות המטורפים של הארנב הלבן, הכובען המטורף, הארנביב, חתול הצ'סשייר, המלכה ורבים נוספים, כשקולה של אליס - קול ההיגיון הנורמלי היחיד בסיפור - מחזיר אותה אל הקרקע. אני מדמיין איך שאני מצליח להעביר אליה את אהבת הסיפורים המוקראים שיש בי, ואיך כל לילה היא מכריחה אותי לקרוא לה משהו נוסף... כמה שהיא תאהב את הסיפורים של אבא שלה, וכמה שאף אחד לעולם לא יוכל לספר סיפורים טוב כמוהו, עם הקריאה העמוקה והקולות המצחיקים והכל.

אבל... טוב, לדמיין רגעים קטנים ומסויימים שכאלה זה משהו מוזר שאני עושה לפעמים \(=

תסלחו לי, אני תמהוני.

זהו. אין לי עוד מה להוסיף לפוסט הזה.

אבל איך נכניס את ההיפופוטם לחצאית הטוטו? =P

(הם פינקי, הם פינקי והמוח מוח מוח מוח מוח! BD)

ובנימה זו: שיחקתי היום משחק שבו בולבולים ענקיים רדפו אחרי וניסו להרוג אותי (סגידה והקרבת ג'וקים ל-newgrounds.com).

כי לתאר לשותף שלי איך כרגע יריתי בבולבול הענקי שחסם את הדרך לטנדר שלי ולראות את ההבעה על הפרצוף שלו איז פרייסלס.

אז נכון שאני אהיה אבא טוב? (=0

                                                   אבא-פילו לעתיד (הו, האימה! ... ה... אימא?)

ואם כבר מדברים על תמונות שמאחוריהן עומד סיפור שניתן רק לדמיין עד כמה הוא מגניביישן (לא כל דבר שאני מדבר עליו נכתב כאן בבלוג אתם יודעים!!! 0'= ):