הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

"נוקי", מלשון "ניקיון". חולם מלא, חיריק מלא. אייהיהי, המילה החיריק עושה לי צמרמורת.

איזו זכות יש לי להמציא מילה? טוב, דבר ראשון אני יכול לקרוע במכות כל אחד מחברי האקדמיה ללשון ואני יודע איפה הם עובדים. דבר שני, עם מוח גאוני כמו שלי שאחראי על יצירת מילים עמוקות וחשובות מבחינה היסטורית כמו "סליחרא", "נכדודה" ו-"זונאצית" מותר לי לעשות מה שבא לי. בעיקר לשונית. ובלי קונטקסט מיני! ... למרות שגם זה מותר לי ויש לי לשון ענקית. ... לא שזה חשוב בשביל ביצועים קנלינגיים איכותיים עבור נשים. חה, "נוקי" עם שורוק (אייהיהיהי....) וחיריק (איייהיהיהיהיהיהי.... P\=) מתחבר דווקא לחלק הזה של המונולוג ^^ הממ, אני סוטה. ... מהנושא. ... גם. טוב די כבר!

המילה "טוהר" לא נראתה נכונה בשביל פוסט מהסוג הזה. גם לא "ניקיון". התקזזתי איפשהו באמצע על משהו שנשמע יפה. וזאת מילה חמודית, תודו.

החלטתי כבר לפני מספיק זמן שכשאני אסיים את הלימודים והראש שלי יתפנה לחיים שלי (כי הצבא, כשיגיע, ועם כל הכבוד, לא דורש כל כך הרבה אחריות וחשיבות ושימוש נרחב בחלקים נרחבים של המוח שלי כמו הלימודים לתואר...) אני אסדר את החדר.

באופן כללי, הבית שלנו הוא קטסטרופה. "המחסן", "החממה", "החצר האחורית", "חדר המשפחה", "הסלון", "חדר הארונות", "הבויידעם", "פינת הישיבה במטבח" ו-"חדרי השינה" הם כולם בעצם חדרי איכסון בבית שלנו. לא, לא חדרי איכסון, חדרי איכסון זה משהו מסודר... פשוט ערימות על ערימות של דברים. הייתי שם תמונה, אבל אני פוחד שישרא יסגרו לי את הבלוג על התנהגות לא הולמת.

זה קטע שהתחיל מאמא שלי, מן הסתם... היא אוספת עיתונים ושמונצעס ואלוהים יודע מה עוד ופשוט לא מוכנה להיפטר מהם, בין אם זה מהמחשבה המפגרת של "יום אחד הדברים האלה יהיו שווים הרבה מאוד כסף!" (כן אמא, אני בטוח שאחרי שהטרמיטים יאכלו את השידה הזאת תוכלי לקבל עליה 20 דינאר) או שהיא פשוט לא יכולה לזרוק.

קיבלתי את זה ממנה. אני בנאדם מאוד נוסטלגי, ומאוד מפחד מהרעיון של השיכחה. אז אני שומר דברים קטנים... טוב, *המון* דברים קטנים. אבל כל פעם שאני מעיף מבט על אחד מהדברים האלה עולות לי לראש תמונות והבהובים של זכרונות. אני מכור לתחושה הזאת. זאת אותה תחושה שגורמת לי לרצות לבכות בסרטים של דיסני, כשמתחילים השירים. אפילו השירים השמחים... הפואנטה היא שהחדר שלי מלא בזבל ששייך לי.

חברים שלי אומרים לי שאני תמיד מסדר את החדר. זה נכון, אבל מה שאני עושה זה בעיקר לקפל בגדים שזרוקים בחדר ולהכניס אותם לארון (שאין בו בכלל מקום מרוב כמויות הבגדים שיש לי, דרך אגב) ולהזיז דברים ממקום למקום. בפעמים בהם סידרתי את החדר בשנתיים האחרונות לעומת זאת, התחלתי לעשות התקדמות.

אני זורק דברים.

כן כן, לזבל. או למחזור, מה שאפשר. ואם משהו עוד אכיל, אז גם זה זורם. (הערה חשובה - סוכריות טיק-טאק יכולות להתקלל. אל תלמדו את זה כמוני בדרך הקשה)

החלטתי שאני רוצה בית נורמלי. חיים נורמליים. חדר שאני אוכל להכניס לתוכו אנשים, ולשבת איתם ולא להתבייש שככה אני חי. חדר שכשיכנסו אליו, הוא פשוט יצרח המהות שלי. לצערי הרב גיליתי שמערכת שצורחת את השם שלי בכל פעם שמישהו נכנס לחדר עולה די הרבה כסף, אז אני אסתפק בלאפיין את החדר בצורה שתהיה מתאימה לי...

בשנה האחרונה הספקתי כבר לסדר את הארון שלי (באמת שזרקתי כמויות אדירות של בגדים ועדיין אין בו מקום) ושלושה מדפים על השולחן שלי. מאז שלשום אני מכריח את עצמי לעבור על כל דבר שמפריע לי בחדר הזה. ארגזים מלאים תכולה לא ידועה, שידה מבולגנת ועמוסה, השולחן, המגירות, ערימות הניירות מתחת למיטה, המון המון המון... עד שאני אתגייס בעוד חודשיים, החדר הזה יהיה חדר של בנאדם. הבטחתי את זה לעצמי ואני יודע שזה יעשה אותי מאושר כשאסיים.

ויחד עם כל הסידור הזה, בא תענוג מאוד צפוי... גל צונאמי של נוסטלגיה.

קשה להגיד שממש התקדמתי לאנשהו (כל דבר שעברתי עליו מחולק לקופסאת קרטון מתאימה ככה שנכון לעכשיו החדר נראה יותר מבולגן ממקודם), אבל נתקלתי במספיק חפצים מעניינים. צעצועים קטנים שמזכירים לי אירועים מטופשים וקטנים בחיים שלי ומעלים לי חיוך על השפתיים, לדוגמא.

הרבה מאוד ניירות, עיתונים ומכתבים רשמיים. המשכי מיונים לתיכונים שבכלל שכחתי שחשבתי ללכת אליהם. חוברות פורנו ישנות שהסתרתי בגיל החטיבה. גזרי עיתונים. מחברות מבית הספר והחטיבה. הזכרים שרשמתי לעצמי על דברים שאני רוצה לכתוב בבלוג. דברים שכתבתי בעצמי... כל כך מוזר. כל כך נעים להיזכר.

אבל אז מגיע החלק הקשה. קודם כל, יש את הפעמים שבהם אני מוצא את עצמי מסתכל על משהו שלא מעלה לי שום תמונות לראש. "מה זה לעזאזל?!" אני חושב, ומתחיל להתחבט ולחשוב ולתהות, ולא מצליח... האינסטינקט שלי אומר לי לשים את זה בצד, שאולי יום אחד אני אזכר, שאולי זה משהו שהיה לי מאוד חשוב פעם. אבל למזלי, אני העכשווי בפיקוד... בלי להסס יותר מדי, אני מכריח את עצמי לזרוק את הפריט לארגז ה-"זבל". אם להגיד את האמת, זה דווקא הרבה יותר קל לי. כי אם אני לא זוכר עכשיו, יש הסתברות די נמוכה שאני אזכור אי פעם.

הקושי העיקרי הוא כשאני מוצא משהו שכן מעלה לי תמונות לראש, וכן מחזיר אותי אחורה. דברים כמו רצף מפגר של מספרים, שמבטא רצף של לחצנים על כלי נגינה אלקטרוני שהיה לי כשהייתי קטן. רצף המספרים הזה יצר את הלחן של השיר I Would Do Everything For Love של מיטלוף. ואני נזכר בילד ההוא, שעוד לא ידע בכלל איך לקרוא תווים או מה זה אקורדים (עדיין לא יודע לקרוא תווים אבל שוש), אז הוא מצא איך לנגן את הלחן של אחד מהשירים הישנים שהוא הכי אהב ושהקליפ שלו השרה בו רגשות עזים ולא ברורים, וכתב אותו על חתיכת נייר. רצף של מספרים. רק כדי שהוא יוכל להזכיר לעצמו בעתיד שהוא עשה את זה. הוכחה.

אבל בסופו של יום... זאת חתיכת נייר מיותרת. ואני צריך לזרוק אותה.

אני לא מאמין שאני כותב את זה... אבל כן, קשה לי.

הזיכרון אצלי בראש, את זה אני יודע. אבל מה יהווה טריגר לזיכרון הזה בעתיד? מה יגרום לי להיזכר ברגע היפה הזה שלי...?

את חתיכת הנייר אני לא רוצה לזרוק, אבל אני זורק. מי שרוצה להפוך לאדם נורמלי צריך לשלם מחיר כבד לפעמים... למרות שזה לא ממש מחיר, בטח שלא כבד.

אבל כן... הניקיון הזה של החדר מעלה בי המון זכרונות יפים, ודורש ממני מאמץ כלשהו כשאני בוחר להיפטר מהטריגרים הוודאיים של הזכרונות האלה. יופי מעורב בכאב. מאז ומתמיד חשבתי ששני אלה באים ביחד.

הטריגר לכתיבת הפוסט הזה הוא ממצא אחר של היום: לפני בערך שעה נתקלתי בקובץ דפים כתובים ומודפסים שמהודקים יחדיו עם מהדק ורוד. הם היו בשידה שליד המיטה שלי, אחד מהמקומות הראשונים שהכרחתי את עצמי לסדר. רפרפתי בהם... כתיבה אמנותית משהו, לא הכי ברורה שבעולם.

בר, חשבתי. המשכתי להביט בדפים, שהיו מלאים בסימני עט גם אחרי שהודפסו מהמחשב, וראיתי כמה שמות מוכרים שאימתו את החשש. במעורפל עלתה בי תמונה לראש. אני ובר יושבים ומדברים, כנראה אצלה, כשבר מוצאת את אוגדן הדפים הקטן הזה. היא נותנת לי אותו ומרשה לי לשמור ולקרוא אותו כי לא ממש אכפת לה שאני אקרא אותו והיא גם לא צריכה אותו. לפחות, זה מה שאני חושב שהיה שם... אלה רק התמונות שעלו לי לראש. זה לא אומר שהן אמיתיות. יש לי נטייה לבנות זכרונות, אני חושב.

אז ישבתי לקרוא את הדפים האלה, בפעם הראשונה בחיים שלי. קראתי אותם בקול כי ידעתי שאני לא אצליח להפנים את המילים ולהבין אותן אם אני אקרא בראש.

מהכתיבה של בר תמיד הצלחתי להבין רק 95.67 אחוד, אבל 4.33 האחזוים הנותרים תמיד הצליחו לגעת בי באיזושהי הצורה. אולי ההרגשה הזאת התעצמה דווקא בגלל שאת הרוב לא הצלחתי להבין...

ישבתי וקראתי לעצמי בקול חמישה עמודים של קטע שהיא כתבה לעצמה. קטע שהיא תיארה בו איך היא מבטאת את עצמה על הנייר ככה שרק היא יכולה להבין את המשמעות, ובכלל, רק היא תקרא אותו אי פעם. הרגיש לי מוזר לקרוא את המשפט הזה. הוזכרתי שם פעם אחת, לקראת הסוף, כחלק משמונת האנשים שהיו החברים הכי טובים שלה באותה תקופה, ושעם חצי מהם היא ניתקה קשר באותו זמן. אני תוהה לעצמי באיזה חצי הייתי כשקיבלתי את הדפים האלה ממנה...

את הדפים הנחתי בארגז של "ניירות שווי ערך עבורי". פתאום מהדק הנייר הורוד שהחזיק אותם יחד נראה לי מאוד בעל משמעות.

אני חושב שעד סוף ימי או עד שמישהי אחרת תצליח איכשהו לדחוק אותה הצידה ולתפוס את מקומה, בר תמשיך לרדוף אותי. אירוני, בהתחשב בעובדה שאם היא הייתה יכולה היא כנראה הייתה משכיחה ממני את עצם קיומה...

היא כבר איכזבה אותי. היא פגעה בי. ורק עליה מנגנון ההגנה העצמי הזה שלי לא עובד. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה... לפחות פעם או פעמיים בשבוע, והופס היא קופצת לי לראש. עברו כבר... מה, שש שנים? זה משהו ייחודי. אני אפילו לא מעיר יותר הערות מרושעות או חושב על האקסיות שלי, והזיכרון שלהן הרבה יותר טרי מהזיכרון שלה...

לפעמים אני חושב לעצמי כמה באמת אני חושב עליה, וכמה אני חושב על מי שהיא הייתה בעבר ומה שהיא הייתה בשבילי.

טוב די, אין לי כוח לפסיכולוגיה. בשביל זה יש חברים.

... אה, אממ, בשביל זה הייתה את בר \(= אף אחד לא מצליח לזרום איתי יותר מדי בכיווני מחשבה שכאלה מאז. הממ.

טוב שקט, לכו להזדיין ולמות! 0'=

הלאה.

אני שם לב שסגנון הכתיבה שלי השתנה באופן מהותי בשנה האחרונה.

אני כבר לא כותב פוסטים כדי להצחיק וזהו. זאת לא מטרה בשבילי יותר מדי... אני רוצה להצחיק, כן, אבל לא מצליח להגיע ללכתוב בצורה זהה, או להתחיל ולכתוב פוסט נטו כי קרה לי משהו שאני יכול לספר עליו עם הרבה הערות משעשעות.

אני כותב כי יושב לי משהו רציני על הראש וכי אני רוצה לכתוב אותו. ברור, אני מוסיף כמה שיותר הערות לא קשורות ומשעשעות לטעמי כדי להעלות חיוכים פה ושם, אבל המהות המרכזית של הפוסטים האחרונים... היא רצינית.

היא לשפוך ממני החוצה.

וזה מפריע לי קצת, אבל אני אוהב את זה.

מממ... אולי מה שבר כתבה השפיע עלי יותר מדי. אני נוטה להתחקות אחרי דברים שמשפיעים עלי.

אה, כן... והמון המון מזל טוב לג'ין שנמצאת עכשיו בארה"ב. מי ייתן ועוד זמן לא רב היא תופיע באינדקס השמות כאן משמאל.

עכשיו תבינו, אני באמת אוהב אתכם, אבל עוד יש לי המון חדר לסדר \(=

יאללה נוסטלגיה!

פילו