הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

חצי אח שלי התקשר אלי היום ושאל אותי אם יש לי מספר טלפון העדכני של אבא שלנו

את המספר של אבא שלי, שהחליט להיעלם לנו מהחיים לפני שנה בערך, קיבלתי במקריות מוחלטת מהמזכירה שלו לשעבר שקיבלה אותו בעצמה במקריות מוחלטת מהאקסית שלו מלפני כמה שנים שגרה באילת. מאז פשוט לא היו לי הביצים להתקשר לאדם שהוציא את עצמו באופן אקטיבי מהחיים שלי ושל אחותי. פחדתי להתמודד עם אבא שמוכן לברוח ככה מהמשפחה שלו. פחדתי לשמוע את מה שיהיה לו להגיד.

אז עבר הזמן ולא התקשרתי, כי אני נמושה. או אולי כי כבר ידעתי מה יהיו התוצאות. לא בטוח.

בינתיים המשכנו להישען על עובדות קטנות שהוא חי. שינויים בחשבון הבנק, מעקב מצד חצי אח שלי אחרי מקום המגורים שלו.

והיום חצי אח שלי ביקש את המספר ואמר שעבר מספיק זמן ושהוא ינסה להתקשר אליו. נתתי לו את המספר והחלטתי שהוא לא ירכב על הברק שלי. מיד אחרי השיחה איתו התקשרתי למספר שתיאורתית היה צריך להיות של אבא שלי.

בהתחלה היה קו תפוס וניתקתי. כמעט ויתרתי ואז התקשרתי שוב ישר אחרי. הקו חייג ואף אחד לא ענה, אבל השיחה לא הועברה למשיבון כי אין משיבון למספר הזה. זה אבא קלאסי. אחרי עוד כמה שניות השיחה "התנתקה".

שלחתי לו סמס ארוך שזה אני ושאני דואג לו ושזה לא בסדר שהוא ברח ככה בלי הסבר. אמרתי לו שיצרתי את הקשר, אם זה באמת הוא, ושעכשיו ההחלטה עוברת אליו. כתבתי שאני מקווה שהוא יתעשת.

דמיינתי אותו בוכה כשהוא קורא את הסמס. דמיינתי אותו מתחרט על כל הזמן הזה ועל הטימטום שלו, ושהוא מתגעגע אלי ושהוא בוכה כי רע לו. הפעם היחידה שראיתי את אבא שלי בוכה הייתה בהלוויה של אבא שלו, ועוד פעם אחת שהוא נשמע על סף בכי לפני שנה כשיצרתי איתו קשר אחרי חצי שנה של ניתוק, שגם אותו הוא יזם.

לא חשבתי שהוא יתקשר. כתבתי בסטאטוס בפייסבוק שאני נותן לו שבוע. בעצם חודש.

הוא התקשר כמה דקות אחרי זה. זיהיתי את המספר אפילו שהוא לא מזוהה אצלי בנייד. יש 83 בסוף, אני חושב. בעצם בהתחלה, כמו שאני רואה עכשיו.

עניתי בקול הרציני שלי ואמרתי "הלו". אני חושב שרציתי להגיד "היי אבא", אבל זה היה נשמע כאילו אנחנו עדיין קרובים.

לקחו לו כמה שניות להתחיל לדבר וחשבתי שהוא מהסס, אבל אז זה נשמע כאילו היו כמה אנשים ברקע. לא אהבתי את זה.

הוא דיבר וזיהיתי את הקול שלו. הוא לא נשמע על סף בכי או כמו אדם שכרגע בכה. הוא נשמע רגיל, כאילו זאת סתם שיחה. אני לעומת זאת שמרתי כל השיחה על הקול הרציני שלי.

הוא התחיל לתרץ. לספר לי כמה החיים קשים לו לאחרונה. שהוא ישן כמה לילות ברכב שלו כי לא היה לו מקום אחר. ואז הוא סיפר לי איך הוא מתחיל להקים עסק של משחטת תרנגולות בצפון, ושיש איזו רבנית שעוזרת לו ושמאוד נוגע בו לדעת שב-24 השעות האחרונות הוא יצר קשר עם כל הילדים ככה פתאום. אתמול הוא שלח בטעות סמס לאחותי והיום אני וחצי אח שלי התקשרנו. התחלתי לדמיין שהוא נשמע כמו אדם על סף חזרה בתשובה וראיתי אותו בעיני רוחי עם כיפה על הראש וזה עיצבן אותי כל כך.

לא דיברתי הרבה במשך השיחה. פחות מעשרה משפטים. על ההתחלה סיכמנו שזאת לא שיחה לטלפון ושניפגש שבוע הבא. ואז הוא המשיך לדבר רבע שעה על מה שעובר עליו. ועל הניתוחים שהוא צריך לעשות. ושאל אותי מה קורה איתי ואם הגעתי בצבא לאן שרציתי ומה שלום דנה. ואחת לכמה זמן הערתי איזו הערה כואבת בקול הרציני שלי. ניסיתי לשבור אותו. "אתה לא תאהב לשמוע את הדברים שאמא שלך אמרה לי". והוא בתורו אמר שזה מגיע לו ושהוא יתמודד עם זה. בלי שמץ של כאב או אשמה.

והוא לא התנצל אפילו פעם אחת. זה מה שהורג אותי. שיחה שלמה של קצת יותר מרבע שעה, ואפילו פעם אחת הוא לא אמר כמה הוא מצטער, וכמה הוא טעה, וכמה שהוא אידיוט. השיחה פחות או יותר מוצתה מבחינתו בזה שהיה מה שהיה ושעובר עליו הרבה וניפגש ויהיה בסדר.

לקראת סוף השיחה הוא אמר שהוא מאוד גאה בי, על איך שאני מתנהל וחי. חשבתי שהוא אידיוט ושאלתי אותו אם הוא הסיק את כל זה מהודעת סמס אחת ששלחתי. הוא אמר שיותר מזה, זה איך שאני מתנסח ומתבטא והעמדות שלי, שאני ממש בוגר ושזה לא איך שהוא ראה אותי, או לפחות לא בכזה גודל. הוא אמר שתמיד הייתי האדם הגדול יותר במשפחה הקטנה שלנו, למרות שהוא זוכר אותי בתור הילד הקטן הזה שהוא היה צריך לגרור במדרגות כדי שילך לבית הספר.

זה קרה פעם אחת, בתקופה של שלוש השנים שחיינו איתו, וזה כנראה הזיכרון העיקרי שלי ממנו באותה תקופה. היה לי כל כך משונה לשמוע אותו גם זוכר את אותו הדבר בדיוק.

ואני כועס ברמות מטורפות.

לא עליו, אין לי זכות לכעוס עליו. אני מרחם עליו. אני מרחם עליו כאדם שהביא את עצמו למצב הזה.

אבל אני כועס על החיים, ועל הסיטואציה, וכמה שזה הזוי ולא הוגן. זה פשוט לא הוגן שאני מתאכזב מאדם שנתן לי חצי ממה שאני.

בתור אבא שלי מעולם לא ציפיתי ממך שתתנהג כמו אבא. זה לא היה חלק מהדיל. בהודעה בעיתון שאמא שלי פירסמה היה רשום שלא תהיה מחויבות לגדל את הילדים, או לפחות ככה נראה לי. אבל בתור אבא שלי, בתור מישהו שמוטמע בי גנטית, אני מצפה ממך להיות אדם נעלה. אני מצפה לראות בך את כל הסגולות הטובות שאני רואה בעצמי. אני מצפה ממך להיות טוב יותר מאחרים.

ואתה מאכזב אותי. אתה מאכזב אותי ברמות שאני לא יכול לתאר.

אני מרגיש אליך כמו הורה שהבין שהבן שלו לא יגיע לשום מקום משמעותי בחיים האלה.

היוצרות התהפכו בצורה מעוותת.

ואפילו לא נשמעת כאילו אתה עומד לבכות. אפילו לא נשמעת קרוב.

אני אפגש איתך שבוע הבא אבא

הבטחת לי

ואם אני אראה שיש לך כיפה על הראש כשניפגש, אני ארצה לקום וללכת

כי אני אבין שבחרת בפיתרון הקל

בפיתרון של האווילים

ושאתה ואני בכלל לא דומים.

אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך אבא

אני אפילו כותב בטעות את המילה "אהבה" בפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב אבא

אבל משהו מונע ממני.

ואני רוצה לבכות

אבל אנשים מאוכזבים לא בוכים. הם רק רוצים לבכות.

לילה טוב לכולם