הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אתמול חזרתי הביתה וגיליתי שאמא שלי הביאה גור כלבלבון קטן וחמוד שהיא מצאה. הוא באמת ממש מתוק, ושמנמנוביץ כזה ולא נובח ולא עושה בעיות, אבל כבר יש לנו חמישה כלבים בבית. בהסתמך על ההיכרות שלי עם אמא שלי, אם אני לא אמצא לחמוד בית חדש אמא שלי פשוט תשמור אותו... אז יאללה, מי גר באזור השרון רוצה גור?

נכון לעכשיו שני כינויי ה-"חיבה" שלי בהכנה מקרב הבנים הם "באז שנות-אור" והרקולס. למה? טוב, אני מרגיש יצירתי... פיקשנרי!!! BD

יאפ, אני במצברוח לשרוף קצת זמן ^^

במהלך הדיונים הליליים שיש לכל החיילים בחדר שלי אחרי שעת הט"ש (כי הרבה יותר כיף לדבר כשאתה יודע שאסור לך...) אמר אחד מהם שהוא חושב שאילנה דיין יפה ממש. מאז כולנו יורדים עליו וזורקים כל הזמן הערות על אילנה דיין, כמה שהיא יפה ומושלמת, ואיך צריך להביא פוסטר שלה לתלות בחדר.

ציינתי את העובדה שלאילנה דיין יש בת (שלפי השמועות היא שרלילה לא קטנה), ולא ממש הבנו איך זה עובד איתה... אחרי הכל זאת אילנה דיין, ואף גבר לא מספיק טוב כדי להיות איתה. חוצמזה, אין לה וואגינה. בנוסף מי שמבין עניין יודע שאילנה דיין ממש חכמה וקיבלה פעמיים 800 בפסיכומטרי, רק כי בפעם הראשונה האשימו אותה ברמאות.

אז העליתי את התיאוריה ש-"אילנה דיין כל כך חכמה שהיא יכולה להיכנס להריון מכוח המחשבה בלבד".

אחרי המשפט הזה נפתח ליין חדש של בדיחות צא'ק נוריס על אילנה דיין, שכידוע לכולם היא כל כך חכמה שהיא סיימה קורס קצינים ביום אחד.

"אתם מרימים ידיים או שאני צריכה להעיר אתכם??" - עוד אחד מהמשפטים מלאי האמביציה של המ"מ בנוגע לסיום ההכנה לקצונה!

טוב, בעצם היא רצתה שכולם ישתתפו במענה על אחת מהשאלות שלה וכולם היו עייפים ואף אחד לא הרים יד. תגובת הנגד הייתה לגרום לנו לקפוץ במקום בזמן שאנחנו מרימים ומוחאים כפיים. אם קופי אדם היו רואים אותנו באותו זמן הם היו ככל הנראה שוקלים להתפתח בכיוון אחר...

"מאוד חשוב לי לתרום ולהיתרם" - אחת מהחיילות בהכנה בתשובה מאוד הגיונית ללמה חשוב לה להיות קצינה. למזלה, מבחני הכניסה לבה"ד 1 לא מכילים שאלון בדקדוק. הממ... לאיפה אפשר לתרום בנאדם? =P

עקב ההתנסות שלי מהשבוע האחרון העליתי בדעתי להכין את הגרף הבא שמציין את כמה שהמפקדים מרוצים מאיתנו לאורך ימות השבוע:

יאפ, ממש משעמם לי!

שכחתי לציין פה שבוע שעבר שהיה לי דה ז'ה וו מטורף כשהייתי בחדר שלנו במגורים. חלמתי פעם על הסיטואציה הזאת, של המגורים הצבאיים עם החלון שיש עליו מדבקה כחולה כזאת... אני אוהב כשחלומות שלי מתגשמים. זה קורה הרבה וזה מגניב לאללה.

זוכרים שאמרתי ששום דבר לא מתחרז עם "צוות 8"? טוב, החלטנו שאנחנו הולכים עם הקטע הזה:

"צוות 8 - כי חרוז זה בזבוז!". מישהי מהצוות שלי חשבה על זה. אני אוהב במיוחד את הסתירה הפנימית.

בנוסף אנחנו גם הצוות הכי קטן במחלקה וזה עזר לנו לנצח במירוץ בין הצוותים, אז זרמנו גם לכיוונים של "צוות 8 - כי מיעוט זה איכות!"...

... טוב, מה שעזר לנו לנצח במירוץ הוא שרימינו \(= אבל "רמאות זה איכות!" לא נשמע כמו סלוגן של קצינים לעתיד משהו.

עוד דוגמא להבדלים בתפיסות העולם של המפקדים בהכנה והצוערים בהכנה: כשהצוערים אומרים לי שאנחנו כבר לא בטירונות, הם מתכוונים שאני לוקח הכל יותר מדי ברצינות. כשהמפקדים אומרים לנו שאנחנו כבר לא בטירונות, הם מתכוונים שאנחנו צריכים להתחיל לקחת הכל יותר ברצינות ולהפסיק לזרוק זין.

ולזרוק זין נשמע לי כמו בזבוז. סתם, כי בא לי להגיד את זה.

בדרך חזרה הביתה אתמול בבוקר ישבו שתי מתבגרות בתחנת האוטובוס ודיברנו ביניהן. האחת אמרה לשנייה שהיא לא מבינה מה הקשר של הרצל ליום העצמאות, כי הוא בכלל מת לפני שהמדינה הוקמה, והשנייה אמרה לה שהוא חזה את הקמת מדינת היהודים ושצריך לתת קצת כבוד. בתגובה הראשונה ענתה לה "כבוד למי, להרצל??"

יש הורים שצריך להרביץ להם עד שהם יתחילו להרביץ לילדים שלהם.

בנוסף עבר לידי אדם מבוגר על קורקינט ממונע ואני חושב שהוא צפר לי עם ברווזון צעצוע.

עכשיו יש לי חשק למכונית שהצופר שלה יישמע כמו ברווזון צעצוע. סעמק...

הצעות? (גם כאלה תרופתיות יעבדו)

באוטובוס האחרון שלי הביתה שאל אותי דתי עם פיגור מאיפה אני חוזר ועניתי לו שמהכנה לקצונה. איזה ילד אחד שירד בדיוק מהאוטובוס הסתובב אלי ואמר "וואה וואה, שיהיה לך בהצלחה!".

עושה לי טוב לראות כמה בישראל מעריכים את הרעיון של להיות קצין.

מצד שני, ה-"קצינים לעתיד" בעצמם מאכזבים אותי קשות. ידוע שיש לי בעיה קבועה בה אני מצפה מבני אדם אחרים להרבה מאוד ואז מתאכזב כשהם לא עומדים בציפיות שלי, אבל באחד מהימים האחרונים הייתי מאוכזב במיוחד מרוב המחלקה שלי.

אנחנו בהכנה לקצונה, כיביני. אנחנו בדרכנו להיות קצינים. המינימום שאפשר לצפות הוא שרובנו נתנהג בבגרות ונתייחס באדיבות זה אל זה. באחד מהכינוסים השבוע ישבנו רק אנחנו באולם, בלי מפקדים, והיינו צריכים לכתוב את הסיכום השבועי שלנו. כולם צעקו והתפרצו ואף אחד לא נתן כבוד לשני, לא משנה כמה ביקשנו וצעקנו שידברו כל אחד בתורו ורק אחרי הרמת יד. מעצבנים אותי בעיקר אלה שרגע אחד צועקים על כולם שיסתמו את הפה ויתנו למישהי לדבר, ושנייה אחרי זה מריצים דאחקות עם אלה שיושבים לידם. בכלל, יש אצלנו אנשים שאין לי בכלל מושג מה הם עושים בדרך לקצונה. אנשים מגעילים ומזלזלים שאם זה היה תלוי בי הייתי מעיף אותם מההכנה ולא מרשה להם לחזור.

מפחיד אותי לחשוב שחלק מהם באמת יהפכו לקצינים בצה"ל.

לקראת סיום הדיון הנ"ל, שחף, אחד מהחיילים במחלקה שלנו וקרבי לשעבר, קם ואמר את דעתו על מה צריך לכתוב בסיכום השבועי על היחס שלנו אחד כלפי השני. הוא דיבר דקה ארוכה והתייחס ברצינות רבה לאיך שאנחנו לא נותנים כבוד אחד לשני. המונולוג היה כל כך כן ואמיתי שעד סופו כל המחלקה הייתה בשקט של בושה עצמית.

כשהוא סיים לדבר היו כמה רגעים של שקט, ואז האחראית על הדיון הייתה הראשונה לדבר ואמרה "אוקי... עכשיו איך אנחנו כותבים את זה?"

כולנו צחקנו.

אני במצברוח רציני עייף שכזה אז הפוסט לא יצא מצחיק כמו שרציתי. עוד מעט אני אכתוב בפוסט נוסף עבודה שכתבתי להכנה ונקראת "מיהו ישראלי".

יאללה,

פילו