הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

את הפוסט הזה אני כותב במצב די אינטנסיבי של עייפות כי הגיע לעיניי חיזיון שאם אני לא אכתוב אותו היום, אני לא אכתוב אותו לעולם.

יש מצב שכרגע סיפרתי לכם שהעולם הולך להסתיים בשבוע הקרוב.

אולי בעצם האינטרנט הוא זה שיסתיים. הממ. נו טוב.

בכל מקרה, בגלל העייפות שלי אני לא יכול להתחייב שיהיה פה מצחיק היום. כל התפרצות של מצחיק בפוסט הזה מקורה בטעות קריטית.

אמא שלי קוראת לטעות הזאת הלידה שלי.

רגע, מה אני מתרץ?

פאק איט, זה יהיה פוסט רציני! (רציני = מבאס, אם אני זוכר נכון איך אני כותב כשאני רציני ועייף)

עם פיגורים כאלה על החיים וחרטא! דברים רציניים...!

בכלל בלי שטויות כאילו-מצחיקות תיאורים של פינגווינים לבושים בחליפות!

יאללה, אני נותן בראש:

(אחרי שסיימתי לכתוב אני יכול להגיד: זה פוסט מזעזע וחסר כל טוב. באמת באמת באמת באמת באמת באמת באמת מזעזע. אני לא חושב שיש כאן משהו אחד שנהניתי לכתוב. עזבו אתכם מלקרוא אותו אם יש לכם צל של חיים או מינימום הערכה אלי. למטה יש לינק לסרט, כנסו, תסתכלו, תצחקו ותהנו ונסכם שקראתם הכל. כיף? כיף ^^ )

(... לא, באמת, זה הפוסט הכי רע שכתבתי מעולם. אני חושב שזה משהו שאכלתי)

לפני שבוע, ביום שלישי, יותם ותמי התחתנו.

את יותם אני מכיר מגיל צעיר ואנחנו חברים טובים מגיל בינוני פלוס. הוא ותמי הכירו דרך כאן, ישראבלוג, ונפגשו בפעם הראשונה לפני שנה וחצי.

ועכשיו הם נשואים. איזה סיפור מגניב זה. אני לגמרי הולך לספר אותו לילדים שלהם ולהיות דוד פילו המעצבן.

בגלל ששניהם חברים שלי אני נוטה קצת לשכוח את סיפור ההיכרות שלהם אבל לאחרונה יצא לי לחשוב עליו לא מעט והוא ממש מקסים.

מהסיפורים האלה שאם הייתי קורא עליהם במקום אחר כלשהו, ולא רואה אותם מול הפנים שלי כל סוף שבוע שני ומשחק איתם משחקי קופסא, הם היו עושים לי קיציס כזה נעים בלב.

סיפור על אהבה. ועל איך שהיא קיימת. ובכמה פתאומיות היא יכולה ככה להתרסק לך בחיים ולגרום לך ללבוש חליפה ולרקוד עם בחורה בשמלה לבנה באמצע אולם לצלילי מוזיקה של דיסני כשלפתע פתאום להבות אש וזיקוקים יתפרצו מהרצפה.

מממ... נעימים בלב.

לקראת החתונה ניצן ואני החלטנו, כחברים הטובים, לארגן סרט הפתעה עם תמונות שלהם. מילדות ועד הזוגיות.

עבדתי על הסרט הזה לילה שלם לפני החתונה ובקושי ישנתי, וכשהגענו לחתונה גילינו שאי אפשר לנגן אותו באולם בגלל שהסרט היה בפורמט של מצגת ובאולם אפשר להראות רק סרטים על גבי דיסקים.

שעתיים וחצי הזעתי כל מיני דברים בניסיון להפעיל את הסרט ופספסתי לגמרי את כל המתאבנים שהגישו בקבלת הפנים. סעמק. היה שם בוריטו אחושרלייליי טעים. בסוף, ממש כמה דקות לפני החופה, מצאתי תוכנה שיכולה להפוך את המצגת לסרט. הפעלתי אותה ואחרי עשר דקות, כמה שניות לפני הסיום, המחשב שלי קרס. ייאי.

כשהרצתי שוב את התוכנה, כבר אחרי החופה וממש באמצע המנות הראשונות (שבזמן שלהן תכננו להראות את הסרט וגם אותן לא יצא לי לאכול, שייזן!), גיליתי שלאורך כל הסרט צרוב בענק השם של התוכנה, ממש על הפרצופים בכל התמונות.

יאפ. ילדים, תלמדו, זה מה שקורה כשמוצאים משהו בחינם באינטרנט.

אבל מה, חייב להיות פה איזשהו קטע יפה, לא? אחרת אין לי ממש סיבה לזיין לכם בשכל על כל זה!

אז זהו. שלא. יש בחיים גם המון חרא רע ומעצבן.

...

א-ב-ל! D=

כשחיפשתי בקבצים של התוכנה מצאתי תיקיה זמנית שהכילה את הסרט הראשון שנוצר לפני שהמחשב קרס. מסתבר שההמרה של המצגת לסרט הסתיימה לגמרי, ובזכות שהמחשב קרס לפני שהתוכנה סיימה את ההמרה, היא לא הספיקה לצרוב את השם שלה על הסרט. חוץ משיר אחד שהיה חסר, הסרט היה מוכן. וזה לגמרי היה פוקס מטורף שאני מבסוט עליו עד עכשיו.

יותם ותמי הסתובבו בין האורחים כשהדי-ג'יי קרא להם לבוא למרכז הרחבה ושידר את הסרט שהכנו, כשאנחנו לידם.

סך הכל זה היה סרט שמח ונחמד. אפילו עם קטעים מצחיקים.

בגלל זה הופתעתי כשהסתובבתי ליותם באמצע הסרט וראיתי אותו בוכה דמעות ענקיות. בקטע טוב.

בעצם, כשאני חושב על זה... הוא התחיל לבכות בשלב של תמונות הילדות שלהם וכשהתנגן ברקע השיר Baby של ג'סטין ביבר.

אולי זה יסביר את הבכי \=

אז יותם בכה, ותמי בכתה, וניצן ואני היינו ממש מבסוטים שהצלחנו לרגש אותם.

לכבוד החתונה הלכנו עם יותם לקנות לעצמנו חליפות.

רוצים לשמוע קטע מגניב?

אני חתיך טילים בחליפה.

ואני לא חושב שכל החתונה צולמה אפילו תמונה אחת שלי, ככה שאין ממש עדות לזה.

תצטרכו לסמוך על המילה שלי.

המילה שלי היא "OOH YEAH". שקט, זה חוקי.

ומסתבר שיש לי פטמות רגישות נורא, כי אחרי מלא ריקודים בחתונה עם חולצת כפתורים אלגנטית, הרגשתי כאילו הפטמות שלי עומדות להתפוצץ. לא מחזה יפה. יכול להיות שאני בהריון?

ובנושא הזה יש לי עוד המון לכתוב אבל עזבו. אתם מוזמנים לשאול שאלות.

נפגשתי כמה פעמים עם יעל.

היא מוזרה בערך כמוני וזה מאוד נחמד לי ועוזר לי להרגיש נורמלי כשאנחנו מדברים. קטע די נדיר.

אני לא זורם עליה בקטע רומנטי כי היא... אממ, אוקי, היא מוזרה כמוני? לא לא. היא מוזרה בצורה שונה לגמרי ממני, מה שהופך אותה למוזרה גם בפני. היא אוהבת סרטים של אלמודובר. אין מצב שזה דבר תקין.

הזמנתי אותה לישון אצלי וישנו מחובקים. זה היה נחמד. עבר זמן. כל בנאדם ששומע על זה אומר שאני משדר לה מסרים לא נכונים או שהיא רוצה אותי או שבלה בלה בלה "תביא בה". זה מעצבן. דיברתי איתה על זה והיא אומרת שגם חברים שלה לא הבינו למה היא באה לישון אצלי אם לא קורה בינינו כלום.

זה גורם לי לרצות לכתוב פוסט על אפלטוניות בין גברים ונשים בעולם העכשווי ולמה אנשים לא מוכנים לקבל את העובדה שדבר שכזה קיים. אולי אפילו לתהות אם באמת קיים דבר כזה.

אל תדאגו, אני לא מתכוון לכתוב אותו עכשיו.

למרות שנחמד לי לדבר איתה, מרגיש לי כאילו רק אני מתאמץ לארגן את הפגישות בינינו. שזה לא ממש הדדי.

דיברנו על להיפגש בקולנוע בסנטר לראות את הסרט של אלמודובר (אני מתכנן לישון במהלכו) וזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אנסה להיפגש איתה.

כלומר... סך הכל, זה צריך להרגיש לי כאילו גם היא רוצה להיפגש איתי, לא?

בכלל, לא הבנתי ממש איך פועל הקטע הזה של להכיר אנשים וחברים חדשים.

זה מוזר. מסובך שכזה. ונראה לי שבגילי כבר אך אחד לא מתאמץ בשביל להכיר חברים חדשים.

מה שיש לך זה מה שנתקעת איתו. אולי תכיר חברים של חברים, אבל להכיר אנשים חדשים לחלוטין ולהפוך אותם לחברים שלך? עזוב אחי. יותר פשוט סתם לזיין.

עד היום הייתי מאוד פאסיבי בקטע של להכיר אנשים חדשים, או, אם להיות יותר ספציפי ורוסי, אנשים חדשות.

לאחרונה אני טיפל'ה יותר פעיל בתחום. מנסה ממש להכיר מישהי נחמדה. דמאט, חברה עתידית אפילו.

בימים האחרונים גם פיתחתי קצת תקוות בנוגע לאיזו אחת חמודה עד שהיא סיפרה לי שהיא מעוניינת במישהו אחר מהחבר'ה.

שייסה.

איך יכולתי לשכוח מכללי הזהב שלי? : "1) לכל הבנות בעולם יש חבר. 2) הבנות שאין להן חבר, ולא-זה-לא-סותר-את-האמרה-הראשונה-סתמו, הן ממש דפוקות בדרך זו או אחרת ואני לא רוצה שהן יהיו החברות שלי.".

בעקבות הסיפור האחרון, הבנתי שצריך להוסיף נספח לחלק הראשון: "לכל הבנות בעולם יש חבר (או שהן נעולות על מישהו אחר)".

באופן כללי אני מרגיש מוזר.

עוד לא ברור לי מה זה להיות נורמלי.

אנשים שוכחים שכשאני מגדיר את עצמי כמוזר, מעבר לחוש ההומור המגניב לחלוטין שבעיה שלכם שאתם לא מבינים וצורת הסתכלות מעניינת על החיים (כיף להריח דברים!), זה גם אומר שקשה לי לקבל דברים נורמטיביים.

אני רואה אנשים מדברים אחד עם השני סתם ככה על כלום, או את יותם מביא כסף לנהג מונית כי הוא צריך לחכות לנו קצת וזה מנומס, ואני לא מבין איך הם עושים את זה. איך זה בא להם בטבעיות שכזאת. איך הם יודעים להתנהג באופן רגיל לחלוטין?

לדוגמה, כשאני צריך להיות קצין סמכותי, הקול שלי משתנה מעט כדי להתאים לתפקיד החדש שהפלתי על עצמי.

זה פאקינג מוזר. אני ממש משתנה כדי להתאים את עצמי לאיזו תדמית שיש לי בראש.

החלק הכי נורא הוא שאני מודע לעצמי בכל שלב לאורך הדרך. אני שם לב לכל רעד קטן בקול שלי ולכל תנועת עפעף. ובסוף היום, אני אוכל את עצמי על כמה שאני מוזר.

בורות היא אושר.

ההבדל בין אדם משוגע שמח ובין אדם משוגע בבאסה היא המודעות שלו לעצמו.

וסוג השיגעון.

ותרופות.

ועוגת יומולדת.

... חלבית, לא פרווה.

ובתקופה הזאת אני ממש רוצה לשיר.

אני מתפוצץ מזה.

אני שר די טוב וזה מרגיש לי מבוזבז על מקלחות חסרות קהל.

מקלחות חסרות קהל מחזירות אותי לרעיון שאני גם רוצה חברה.

ואני רוצה ללמוד רוסית ויפנית ולעשות משהו עם החיים שלי, כי עכשיו אחרי החתונה יש לי המון זמן פנוי לעצמי ואין לי מה לעשות איתו. הכנתי ממש רשימה של דברים לעשות עם הזמן הפנוי שלי. מצחיק שאני חושב שזה יעבוד.

אני רוצה להיות מצחיק מחוץ למחברת, שגם אותה אני לא כותב.

ואני רוצה לטוס לנורבגיה כדי להרביץ לכמה אנשים אחרי כתבה מזעזעת שקראתי על מכת אונס ואנטישמיות שיש ברחובות.

... וזה בכלל לא תירוץ בשביל לממן את הטיול שלי לציד טרולים. נשבע.

יש לי שלושה שבועות בשביל להציל את הסטטיסטיקה של הזוגיות שלי. הסטטיסטיקה שאומרת שכל שנתיים יש לי מישהי. 2005 הדר, 2007 מריה, 2009 ג'ין ו-2011 גברת פילו המסתורית (?)

לא הייתי רוצה לשבור את הסטטיסטיקה הזאת. כלומר, הייתי רוצה לשבור אותה, רק מכיוון אחר לגמרי.

בעצם לא הייתי רוצה ששום דבר יישבר. אני רוצה להיות קיר בקרוב, ואני לא רוצה ששום דבר ישבור אותי.

וקיר, כמו שכולם יודעים, הוא חבר.

מי עוד יקשיב לך כל כך טוב כל הזמן?

יום חמישי

ישבנו כמה חבר'ה טובים במקלרנס.

אלכוהול זה כיף. כמעט כיף כמו להזמין בספונטניות קנקן שלם של מרדסו טריפל ולשתות את רובו.

החברים צחקו עלי בגלל שעשיתי בילד-אפ מטורף לבדיחה על צדק חברתי כשבסוף הפאנץ' היה עלוב (ספויילר - יופיטר פוגע בכדור הארץ). שזאת תכונה מאוד פילואית. ני P=

הייתה לנו מלצרית מטומטמת שהסברנו לה מה יש בפאב ומי הזמין מה בשולחנות אחרים.

בעל הבית ביקש מאיתנו להנמיך את הווליום כדי שלא נפריע לשכנים. הצחיק אותי, אבל הוא היה רציני לחלוטין.

וכשהיינו כבר די שיכורים וראינו מכונית משטרה, יצא הקומבו המשעשע הבא:

"וואי, איזה מגניב יהיה אם יעשו אוטובוס עם צ'אקלקה של משטרה עליו!"

"מה, כמו שהיה בשריפה בכרמל?"

"יווו איזה קיח של בייקון היה שם בטח..."

"וואו, אחי... הומור שחור."

"דוד... ... הומור חרוך".

יום שישי

יצאתי עם חבר'ה מהצבא לת"א לחגוג יומולדת לאחת החיילות

אכלנו במוזס. איכסה. מוזס קקה.

לפני שיצאנו מהמקום רקדנו קצת ברחבה והמארחת החמודה עם הסוודר הכחול צחקה איתי לכמה שניות, מה שאומר שהתאהבתי.

כמובן שלא עשיתי כלום (כי אני כזה ביישן וחמוד יואו!) ושירי שאלה אותי אם אני רוצה את המספר שלה, ואחרי שמילמלתי בגבריות "כן" היא הלכה אליה וחזרה אלי עם התשובה.

אז המארחת חשבה שאני, הבחור עם המעיל הלבן, חמוד. אבל? היא תפוסה.

בואי נניח לרגע שחבר זה לא קיר.

חברה, לעומת זאת, היא פאקינג חומת סין לסבית. חומת בר(טו)לין. גדר חיה של... אממ, שיער, ערווה... נשי?

סעמק. חברה זה סעמק!

באסה. אמרה שאני חמוד. והייתה חמודה בעצמה. אפילו ש-90% מזה נבע מהסוודר.

מצחיק שזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי? (איזו אחת ביסקסואלית מהפגנה של סטודנטים, ימיט שמה. ידידה שלי ביקשה ממנה את האייסיקיו שלה בשבילי. בהחלט שפל.)

שירי יוצאת עם איזה אחד מעאפן, מעיין שמו.

הוא כולו פלוץ קטן ויצור במעיל עור, מסתכל עלי מלמטה בעקבות הקטע הנ"ל ואומר לי שהוא עוד יהפוך אותי לגבר.

היה לי ממש כיף להסתובב בתל אביב ברחוב ככה סתם. הרבה זמן לא עשיתי את זה.

יש מלא אנשים נחמדים וכיפיים שאפשר לפגוש. וסתם, מקום טוב לרקוד בו מוזר.

אפילו הייתה בחורה שניסתה לגנוב למישהו מאיתנו את האייפון בדרך מאוד לא מקורית. ("אני חייבת לצלם אותך! אבל... עם האייפון שלך, בא-רור.")
הגענו למועדון מוזר על אלנבי שנראה כמו בית שהפכו אותו לפאב וגייל טיפשה (במקור "טיפסה", אבל זורם לי) למרפסת שלו וקפצה ממנה למטה.
הייתה סצינה מאוד דרמטית והומואית כשמעיין החליט שהוא רוצה ללכת לטמפטיישן (כבר אמרתי שהוא הומו?) ופשוט המשיך ללכת בשעה שאנחנו התיישבנו בפראג הקטנה והזמנו שתייה. אחרי זה הוא חזר ורב עם שירי, הכל לידנו שמאוד ניסינו להתעלם באלגנטיות.

בסוף הערב, כשהעובדים כבר התחילו להפוך כיסאות ולנקות, הם שמו ברקע את השיר "The Bird" וגייל ואני רקדנו אותו כמו שצריך, כולל התקף האפילסיה באמצע. באמצע ההתקף קלטתי שהעובדים מסתכלים עלינו דרך החלון ונקרעים מצחוק. הם הביאו לנו צ'ייסרים אחרי זה ואמרו שהיינו אדירים. חבר'ה חמודים. זה היה נחמד וכיפי. חבל רק שאני לא אוהב וויסקי.

יש תמונה מהערב שבה אני שותה בירת אדלווייס ושר באלגנטיות את השיר אדלווייס. רציתי לשים אותה פה אבל אני עייף.

והנה קישור לסרט מצחיק מאותו ערב כשהיינו בדרך חזרה הביתה. אתם אמורים להצליח לראות אותו. אם לא אז... אהה... אז לא. (וואו, באמת? היכולות המנטליות שלי התדרדרו עד הנה...?)

יום שבת

ישבתי עם יותם ותמי לפני הטיסה שלהם לירח הדבש לאיטליה והברזתי ליעל לפגישה המתוכננת לראות את הסרט של אלמודובר.

דיברתי עם ליליה מהתואר וקבענו שצריך להיפגש לפני שהיא טסה.
 

אלוהי פלשתים, כמה בלאגן בפוסט אחד.

אפילו אין לי כוח לעבור עליו. אני בטוח שהוא נוראי.

אה כן, הקפיצו אותי היום להגנ"ש מחר.

מה שאומר שבוע בלי אינטרנט.

בגלל זה כפיתי על עצמי את הישיבה הזאת.

אתם מוזמנים להתלונן לרס"ר.

ואולי יהיה לי שבוע אינטנסיבי של כתיבה במחברת, לפחות...

אוהב ומאחל לילה טוב (סורי על הפוסט הזה, יאק הוא מגעיל),

פילו WTF