הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

הקפיצו אותי היום לתורנות של שבוע בבסיס החור הנחמד שלנו בדרום.

קצת מבאס, אבל אני נוטה לאהוב כשמכריחים אותי לשהות במקומות שכוחי אל וחסרי אינטרנט שהופכים כל סמארט-פון ל... אממ, טוב, בעצם הסמארט-פונים היום מספיק משוכללים כדי ששום דבר לא יצליח לפגוע באינטיליגנציה שלהם.

אולי רק צפייה בפרק של "האח הגדול".

אני לא מבין רק למה אין עדיין אפליקציות שיכולות לשמור במקום החיילים והקצינים העסוקים של הצבא הזה. באמת שהמיני-מחשבים האלה חכמים הרבה יותר מרוב שחיילים שפגשתי עד היום בשמירות. והרבה יותר כיפיים. וצייתנים יותר. ונעימים יותר למגע. (?)

אז אני אוהב את הבריחה הזאת. שבוע חופש עם עצמי (ועם עוד כמה חיילים שבוזים, אבל בדרך כלל אני מצליח לסווג אותם אצלי במוח כ-"רעשי רקע שמבקשים שאני אדאג להם לאוכל". ... וואו, אני אהיה אבא נהדר יום אחד.).

אני נוטה לנצל את הזמן הזה בשביל לעשות כל מיני שטויות אישיות ויצירתיות שבחיים האמיתיים ה-"עמוסים" שלי אין לי אף פעם זמן לעשות. ככה יצא שבשהות האחרונה שלי שם אירגנתי לקבוצת החברים שלי רשימה של בערך 100 משחקי קופסא נחמדים שאולי נרצה לקנות ולשחק וכתבתי את הפוסט הכי מצליח שלי עד היום בבלוג הזה ("המדריך למוזר"). רק בשביל להזכיר: את שני אלה עשיתי במקום שהדבר העיקרי שאנשים נוטים להוציא ממנו הוא פטרת ברגליים וקלקול קיבה.

אז מקווה שגם הפעם ייצא לי משם משהו טוב (=

... אבל כן, רוב הסיכויים שרק פטרת.

ואיך היה לי בפלורנטין?

שאלה מצוינת!

כשהגעתי סופסוף לדירה באיחור של חמישה ימים, שני החבר'ה ששמרו עליה כל אותו זמן כבר התמקמו כמו שצריך.

אני חייב להודות שבמקור ציפיתי לקצת זמן לבד, כמו שרשמתי מקודם שאני אוהב, ודי התבאסתי בהתחלה שנכפתה עלי אינטרקציה החברתית הזאת. כן, אני יודע, הכי אוטיזם חברתי מצידי, אבל זה מה יש.

אבל כששמים את האוטיזם שלי בצד *דופק את הראש חזק בקיר*, שני החבר'ה דווקא ממש אחלה. אפשר להגיד שיש חברים חדשים בפייסבוק.

בעל הבית ואשתו חזרו ביום ראשון, מוקדם מהצפוי (מסתבר שמספיק קר באירופה בשביל לגרום לאנשים לבטל חופשות), אבל בגלל ריב קטן שהיה לי עם אמא העדפתי להישאר בקומונה הקטנה שלהם עוד כמה ימים וחזרתי הביתה רק ביום חמישי.

אז כמו שציינתי, בעלי הדירה החליטו להפוך אותה לקומונה. בקונספט זה רעיון ממש מגניב ויפה שאהבתי. בית פתוח, חופשי למבקרים מחו"ל וסתם לחברים שיבואו להתארח, לשתות תה ולישון. הם גם פתחו אתר משלהם (אחד מהיתרונות בבית פתוח: אורחים האקרים מגרמניה שיכולים לבנות לך אתר אינטרנט משלך). יודעים מה? הנה, אני אפילו אפרסם אותם קצת: Casa Bhavani.

יש להם שם שלושה כלבים: אחת דפוקה מבחינה פיזית (בוואני, נכה ברגליים אחוריות), אחד דפוק מבחינה נפשית (אלפי, כלב מוכה לשעבר מ-SOS שהאהבה הכי גדולה שלו היא להסתתר בצללים) ואחת דפוקה מבחינת פז"ם חיים (פרוותי, גורה עם השם הכי מוצדק בעולם. היא גם אוהבת לאכול קקי.). חלק גדול מהחוויה שלי בדירה הייתה היתקלויות מגוונות עם הפרשות כאלו ואחרות של הכלבים בכל פינה בבית. תוסיפו לזה עוד כמה נתונים כמו כלים מלוכלכים ובגדים שמפוזרים בכל פינה בבית, צפיפות גבוהה במקרים שיש מבקרים ומיכלי איסוף לפסולת אורגנית שלא היו הרמטיים מספיק לדעתי, ואני, מר פינוקי, לא הכי הרגשתי שם בטבעיות ודי התגעגעתי הביתה.

אבל אני סתם מתלונן. ברגע שבעלי הדירה חזרו הם דאגו לנקות ולסדר את הכל, ובאופן כללי זכיתי לכמה חוויות כיפיות מהשהייה שם:

הלכתי בפעם הראשונה בחיים שלי לפארק לכלבים ופגשתי את הקליקה הרגילה. קבוצה של טיפוסים מהיותר חמודים, אנשים שהולכים לשם בקביעות ושמכירים אחד את השני ומרכלים על הכלבים של אנשים כאלו ואחרים (כן, מרכלים על כלבים. זה היה כזה חמוד! "אוי עליזה, ברק הזה שלך כזה בריון תמיד!" "כן אני יודעת. אני מפחדת להביא עוד כלב הביתה בגלל שהוא כל כך קנאי והוא בטח יהרוג אותו!" חה חה חה...! BD ) ובאופן כללי מרגישים קצת כמו משפחה. ובאופן כללי, מצחיק לראות פינצ'רית מסתחבקת עם רוטווילרית.

יצא לי להכיר מקרוב את תרבות ה-"דאמפסטר דייבינג" - צלילת מזבלות. חבר'ה שפושטים על הזבל שמפנים מהשווקים ומוציאים ממנו ירקות, פירות, מאפים ועוד כל מיני שטויות שנזרקו מהשוק כי הם לא טריים-טריים, אבל בתכלס הם עדיין טובים. במילים אחרות: יצא לי לאכול אוכל זבל אמיתי.

די טעים. בעיקר במרק (=

זכיתי להכיר מבקרים מעניינים: יאן, האקר גרמני. אילנה בחורה חמודה חצי אוסטרלית (ואת החבר שלה, אהמ...). בחורה אחרת שנראתה חמודה (עד שהיא פתחה את הפה וחשפה גשר על השיניים שלא היה מבייש את גשר הזהב. ... לא, בחשיבה מחודשת, נראה לי שגם גשר הזהב היה מתבייש בגשר הזה) וארבעה גרמנים שעושים סרט על השואה בארץ. ... כן, ארבעה גרמנים שעושים סרט על השואה. אני יודע שזאת אחלה הרמה לכל כך הרבה בדיחות, אבל אני לא במצב המתאים כרגע. הגרמנים החליטו לישון על הגג, מה שהוביל לדו-שיח קצר, קולע ומשעשע: "אחי, איפה הגרמנים?" "הם על הגג." "... וואלה." *חה שואה!*.

מעבר לזה גם יצאתי לבלות באלנבי, מרחק הליכה קצרה מפלורנטין, עם נתי, הסחבק החדש מהצבא. למדתי קצת להכיר את הרחובות והסביבה של פלורנטין. אחלה ידע לפעם הבאה שאני אצטרך להגיע לאזור ולמצוא חנייה.

היציאה הובילה למפגש אקראי עם מכרה ותיקה שזרם לשיחה די ממושכת על זומבים ועל איך שפספסתי אירוע בתל-אביב בו אנשים התחפשו לזומבים וצעדו ברחובות. הופתעתי לגלות מחדש שיש בעולם הזה אנשים שיכולים לדבר איתי על התחביבים המוזרים שלי ולגמרי לזרום לשיחה מהנה מבלי לתת לי להרגיש מוזר. עוד יותר הופתעתי לגלות שיש בעולם הזה אנשים שיכולים לגרום לי לחשוב שהם מוזרים בשיחה על זומבים. כי באמת, לעצור שיחה על זומבים בחדות באמצע ולשאול "רגע, שאלה חשובה... אתה מהמאמינים? I= " זה פאקינג קריפי. אפילו עבורי.

בזמן שאני הייתי עסוק בדיבור מתלהב על זומבים עם שתי בנות (ווהו!), דבר שתרם לחידוש מלאי המוג'ו שלי ושכלל בטח הרבה מאוד תנועות ידיים תיאטרליות שתרמו לריקון מלאי המוג'ו שלי, נתי היה עסוק ב... אממ, להיות מחוזר ע"י... זוג.

... כן.

אני לא ארחיב יותר מדי, רק אציין שהסיפור הזה הוביל לכמה סצינות הזויות למדי, כמו למשל:

מישהי שאני לא מכיר ושפגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי הכריחה אותי לאכול את הפסטה שהיא הזמינה, אותה היא דחפה לי בכפייה לפה.

שפיכת סויה על אזור די אינטימי במכנסיים של נתי, שבעקבותיה הגיע סשן ניקוי כמעט אירוטי שכלל שימוש אינטנסיבי במלח. כן, מלח. (החלק המוזר הוא שזה באמת ניקה לחלוטין את כל הכתם).

תחרות מבטים מלאת תאווה עם בחורה שנגעתי לה בטעות ברגל ושכנראה הבינה שאני מעוניין בה. אם הייתי מסיט את המבט המאצ'ואיסטי ומלא הביטחון המזוייף שהדבקתי לעצמי על הפרצוף, היא כנראה הייתה גוררת אותי לשירותים ואונסת אותי.

ו... כמובן, איך אפשר לסגור ערב בלי סיפור על בנאדם שמוותר על לעשות שלישיה כי אין לו כוח ללכת קילומטר וחצי? (שזה סתם תירוץ ובעצם הוא מפחד שיפוצצו אותו בסמים, יאנסו אותו, ידביקו אותו במחלות ויגנבו לו את הכליות והכבד)

קיצר, היה מצחיק (=

ועכשיו פינת ההתבכיינ-... אהמ, פינת הביקורת הקצרה!

ביום חמישי הייתי עם אחותי ואמא שלי במופע של Fuerzo Bruta.

הגענו באיחור של חצי שעה (למופע של שעה...) ובגלל שאני כזה נוראי בהתמצאות אני די בטוח שנכנסתי בטעות דרך הכניסה של הספקים, דבר שהקנה לי חנייה ממש מאחורי ההיכל של המופע. יחד עם זה, בגלל בעיות טכניות, המופע נדחה בחצי שעה והתחיל בדיוק כשנכנסנו. פאק ייאה.

ומה דעתי על המופע בקצרה?

מהומה רבה על לא דבר, יקר סתם וקצר מאוד.

הרעיון עצמו חביב אבל לא מדהים בכלל.

מדובר בחוויה אור-קולית (בניגוד לכל כך הרבה חוויות חסרות אור או קול שאנחנו חווים כל יום...). הקהל עומד (עומד! 0= ישמור השם...!!) בהיכל גדול בזמן שהדי-ג'יי משמיע מוזיקה ברקע והשחקנים של המופע מגיחים ברחבי ההיכל על גבי במות שונות ומשונות, רצים, רוקדים ועושים שטויות מאגניבות שכאלה. אין ממש עלילה, אין ממש היגיון. פשוט דברים שקורים. וצבעים. ותזוזות. ומוזיקה.

היי, אנשים נמוכים! נחשו מה...! D=

נכון. נדפקתם.

חלק גדול מהמופע הרגשתי כאילו אני בכלל במועדון ולא במופע. המוזיקה הייתה טכנו קצבי (אני לא באמת מבין מספיק בסגנון המוזיקה הזה כדי לדעת אם זה באמת היה טכנו או לא \(= אבל היי, כל עוד אני כותב את זה במספיק ביטחון עצמי, אתם תאמינו!) שהעלה יותר את החשק לרקוד עם הידיים באוויר מאשר לצפות בשחקנים, שבעצם, רקדו בעצמם.

שיא המופע, לפי דעתי, היה כשמעל הקהל הוארה יריעה שקופה ומלאת מים שבתוכה התגוששו שלוש בנות לבושות לבן.

מאוד נהניתי באופן כללי מהזרימה של האור על המים והתנועה והמוזיקה הרגועה שהתנגנה ברקע. הכל הרגישה כל כך הרמוני ונעים...

... למרות שיש מצב ששלוש הכוסיות הרטובות שהצמידו את הציצים והתחת שלהן ליריעה שקופה מול הפרצוף שלי חיזקו את ההנאה שלי מהסצינה. ... יחד עם עוד כמה דברים שהתחזקו. אהמ.

זהו. יאללה, לארגן תיק ולישון. (איזה לישון, לא נשאר לי זמן סעמק.)

אהה, סיפור מצחיק: הזמינו את המפקד שלי לראיון עלי בהקשר של ביטחון מידע.

מסתבר שלא סומכים עלי מספיק (=

מישהו פה חושב שיש קשר לבלוג הזה שלי...?

טי \(=0

אוהב,

פילו, מאבטח הנגב השכונתי שלכם לשבוע הקרוב