הכאב המוזר הזה בבית השחי הימני שלי, שיחד איתו מגיעות מחשבות על סרטן השד ועל בעיות בבלוטות הלימפה (לעזאזל, כמה שידע כללי מורחב יכול להיות מקולל לפעמים).
התחושה הזאת של לבד.
ההרגשה שיש בי משהו לא בסדר. דפוק, אפילו.
המוזרות החברתית הזאת ש...
אעע, דמאט! *עוצר את נגן המוזיקה ומוציא את האוזניות מהאוזניים*
העובדה שאני כזה תסמונת קשב וריכוז שאני לא יכול אפילו להתחבר למחשבות שלי ולכתוב פוסט תוך כדי שאני מקשיב למוזיקה רוגעה ומדכאת שמאוד מתאימה למצברוח שלי עכשיו!
המוזרות החברתית הזאת שלי, שבדרך כלל מצחיקה אנשים כשאני יודע איך לנצל אותה.
שנתנה לי את הרגעים הנפלאים של גיל ההתבגרות.
המוזרות החברתית הבוגדנית הזאת, שבשנה האחרונה גורמת לי לנתח יותר מדי דברים לעומק. שיחות. מחשבות. בני אדם. את עצמי.
שמרחיקה אותי עוד יותר ועוד יותר מזרימה קלילה ונינוחה בתקשורת עם אחרים.
שמכבידה עלי.
שגורמת לי לרצות לגדל זוג כנפיים, לברוח למקום מסתור ולהשקיף עד יומי האחרון על חיים לא שלי, כי היא גורמת לי להאמין שאני לא באמת שייך לחברה הזאת. אני לא באמת יודע איך להשתלב בה כמו בן-אדם רגיל מן השורה. לעזאזל... אפילו כמו בן-אדם מוזר מן השורה אני לא יודע להשתלב בה.
הידיעה שאני לא יכול באמת לברוח מהכל ולהסתתר.
לא מתאים לטיפוס שאני.
אני יושב מול האינטרנט ומחפש משהו שיגרום לי להרגיש טוב.
620 חברים בפייסבוק. עוד כמה עשרות אנשים בזיכרון של הטלפון.
0.3 חברים שאני יודע שאני יכול להרגיש איתם בנוח באופן טבעי. שאני יכול להגיד להם כל מה שעובר לי בראש. לעשות לידם מה שבא לי, בלי מגבלות, ומבלי שאני ארגיש בסוף הערב כמו "פילו החבר המוזר".
הידיעה שיותם, החבר הטוב, בטח יקראו מתישהו את הפוסט הזה. אחרי בערך אלף פעמים שכבר דיברתי איתו על ההרגשות האלה שלי.
מה הוא כבר יכול לעשות?
אלה דברים שמגיעים ממני.
העובדה ששום דבר לא באמת מעניין אותי בחיים עכשיו.
אנשים משעממים.
(בעצם, לא באמת... יש אנשים מאוד מעניינים. אבל אלה שאני מצליח למצוא ממש לא משדרים עניין בלשמור איתי על קשר. זה מבאס.)
סיטואציות חוזרות על עצמן שוב ושוב.
אין באמת שום דבר חדש.
אין משהו שיתפוס. שירתק.
מוות, אהבה, קשיים, אסונות, רגעים של יופי, של קסם... הכל צפוי. רדוד. מתון. לא מצליח לסחוף אותי לקצוות הגועשים של הרגש.
אין קלף פרעי שיערבב את החפיסה.
שיזכיר לי מאיפה מגיעה האהבה שלי לעולם. לחיים.
לעצמי.
במצבי הנוכחי אני פשוט מחכה לאדם הראשון שיקפוץ וייתן לי את השם של התסביך הפסיכולוגי שאני סובל ממני (ממנו. היי פרויד. טוב שקפצת לבקר.).
אין לי מישהו שאני יודע שאני יכול להתקשר אליו עכשיו, כשאני מרגיש ככה, ושיגרום לי להרגיש טוב.
מישהו לחלוק איתו את עצמי.
... טוב... אולי אמא. אני ילד של אמא. אבל די כבר, אני בן 23 ואני לא מוכן להתקשר אליה כשאני מבואס P=
הצורך שלי לקבל אישור מהסביבה שקרובה אלי.
די מצחיק, בהתחשב באיך שרוב הזמן לא אכפת לי מנורמות וממה שאנשים חושבים.
אבל כשזה נוגע לאנשים שקרובים אלי...?
אני חייב משהו.
את הקול שיגיד לי "זה בסדר. אתה נורמלי. אפשר לאהוב אותך, את כולך, כמו שאתה.".
כי יש גבול לכמה אני יכול להיות הכתף של עצמי.
... וגם ההיגיון התחבירי של המשפט הזה לא מתיישב לי טוב בראש.
ההרגשה שיש משהו ממני שרציתי להעביר בפוסט הזה ואולי לא ממש הצלחתי...
... הא.
נו טוב (?)
מצחיק.
הכאב בבית השחי עבר.
אולי סתם הייתי צריך להוציא קצת נאכס מהגוף...
תודה בלוג. אתה סחבק.
אוהב,
פילו
... וופס, לא משנה. הכאב חזר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
